הצורך שלנו לרצות…

[אפרת שטרן]

ממקום של מטופלת מנוסה:) מאוד.

יכולה לומר, לשאלות שמגיעות ממצוקה גדולה מאוד, אני חושבת שצריך לנהוג ברגישות, אך יחד עם זה-

מתחברת מאוד מה שכתבת על המקום המציל שזה מעיר בנו, שקוראים/ שומעים את הפניה.

אבל זה מכניס למקום שהרבה פחות מאפשר לעזור,

כאחת שהיתה במצבים מאוד מורכבים.

כולל מצבי חירום נפשיים. הפתרון הוא לא תמיד מישהו דחוף שיציל, שיסכים לענות גם במייל.

יש תקופות שמטפלת מאפשרת שיחות במקרה הצורך, אבל זה לא כי המטופלת מאוד במצוקה/ סובלת אלא יותר משיקול של תקופה שבה המטופלת פחות מאוזנת, ורוצים להחזיק בהחזקה יותר צפופה כדי שלא יתדרדר למקומות אקוטיים.

זה גם מתאפשר בטיפול DBT לדוגמא, כשמדובר במצבי פגיעה עצמית- המטופלת צריכה עזרה לפעמים בזמן אמת.

היתה לי תקופה שלא הייתי מאוזנת ושאלתי את המטפלת בפגישה מה אני יעשה אם אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר? והתשובה שלה היתה- את פונה למיון פסיכיאטרי. אני יודעת שזה עלול להישמע אנטיפטי, אבל זה היה הכי במקום בעולם. זה גם תלוי אופי והיא מכירה אותי ויודעת שאני לא מתרגשת ממיון פסיכיאטרי, וגם יודעת מה זה הלא מסוגלת שלי.

גלשתי לגבולות, אבל עצם המקום המציל- הוא מאוד לא מקדם את המטופל. מטופל צריך החזקה שתיתן לו “קונטרה” ולא עטיפה שתקרוס איתו אל המצוקה. לא תמיכה נענית, תמיכה יציבה.

[שיינדי אייזנבך]

אחד הדברים שאני רואה אצל סטודנטיות שלומדות טיפול,

ואני בטוחה שזה לא רק סטודנטיות שלנו,

שהן מציעות את עצמן לכל מי שנמצא בסביבה:

הילד שלך מפחד? – בואי אלי. אטפל בו.

את מתוסכלת? – בואי לפגישה. אעזור לך….

לאט לאט הן נרגעות. לומדות לתת עזרה רק שמבקשים.

לומדות לראות קשיים, לשמוע על מצוקה ולא להידחף.

הכלל המוביל: אל תיכנס לחלון אם לא פתחו לך דלת.

כלומר, אל תציעי את עצמך אם לא ביקשו ממך ישירות.

גם בפורום כזה, לעניות דעתי,

אם מישהי/ו מבקשים עזרה ‘דחופה’,

כמו שאפרת כתבה, שילכו למיון.

ואם מבקשים המלצות, המלצה שלי: תמליצי על כולם, חוץ מעל עצמך.

[רחלי]

זה המושג הידוע של: “פנטזית ההצלה”, שלעתים עלול להיות מסוכן.

[אסתר פת]

אני יכולה לומר שאחרי שנתיים סטאז’, אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי, זה שאין לי אפשרות להציל אף אחד מגורלו. לכל אחד יש מסלול בחיים, וגם אם אני מאד מזדעזעת וחומלת ומנסה לעשות הכל כדי להציל אותו-זה לא באמת עובד ככה. יש לו משפחה שאני לא יכולה לשנות, יש לו תפיסות חיים שנבנו במשך שנים, יש לו סביבה שמשפיעה עליו כך או אחרת, ובסופו של דבר הטיפול הוא שעה מוגבלת בשבוע. ומעל הכל-יש לו מסלול חיים שאלוקים כתב לו.

אבל גיליתי משהו מאד מעניין, שככל שאני נרגעת מפנטזיית ההצלה, ומתמקדת במה שאני כן יכולה לתת לו כמטפלת-אני מצליחה להביא לו תועלת אמיתית. כן, גם משעת טיפול אחת בשבוע.

אולי קטנה ביחס למה שתכננתי, אולי לא משהו שמשנה לו את כל החיים לוורודים, אבל משהו משמעותי שילווה אותו הלאה וילך איתו בחיים. קטן, אבל משמעותי, ואין לי מושג מה תהיה ההשפעה של זה עליו הלאה.

היום אני משלימה עם זה שאין לי אפשרות להציל בן אדם מגורל שנראה בעיני קשה וכואב. כן יש לי אפשרות לתת לו חוויה של מבוגר שאוהב ומיטיב, שאכפתי, שרואה אותו, שמכבד אותו, שדואג לו. ולהתמקד בשינוי הקטן אבל המשמעותי שאני כן יכולה לנסות להשפיע עליו.

וסתם ממקום אישי, יש לי זיכרון ממישהי שהיה לי איתה תקופה קצרה של היכרות, ומשפט אחד שהיא אמרה לי בדרך אגב, אני אפילו לא יודעת אם היתה לה כוונה מיוחדת כשהיא אמרה אותו-עשה לי שינוי מאד משמעותי בתדמית שלי על עצמי. אולי אי אפשר להציל בן אדם ברגע, אבל כן אפשר לטעת בו זרע קטן, קטנטן, שיכול להיות שיתחיל תהליך של צמיחה מרגשת בעתיד.

[אסתר פת]

וכמובן, שזה לא סותר שאם מישהו מבקש עזרה דחופה-להיות באמת עם אכפתיות ולעזור ככל שניתן.

[ה]

אני חושבת שזה דבר בסיסי שחייב להיות ברור לשני הצדדים,

מטפלת היא לא במקום המטופל, לא אמורה לקחת את ההתמודדות שלו עליה

מטפלת צריכה לתת כלים למטופל להדריך, לתת כוח- אך להשאיר לו את ההתמודדות – זה שלו!!

הייתי אצל מטפלת (אח”כ אותו דבר היה לי גם אצל פסיכולוג) שהחליטה מה טוב ונכון בשבילי – וכשלא הצלחתי לשתף עם זה פעולה האשימה אותי בתקיעות.. (זה היה טוב לה שאני יתקן קשרים – להרגיש שהיא הצליחה להביא שלום לעולם, בשבילי היה טוב ללמוד איך לקבל כוח להפסיק את הקשרים האלו)

[ר. טייך]

תודה על התגובות

אכן הבאתן כאן את הרעיון של פנטזיית ההצלה
אבל כאן בלי מילים גבוהות
אלא כאדם אל רעהו
בפורום אינטרנטי אני לא מטפלת של אף אחת

וגם בחיים עצמם , שכנה, גיסה , אחות , בעל וכו

[בת-חן כהן]

אסתר פת, אני ממש מתחברת למה שכתבת.
גם לנימה האותנטית והמאוזנת.
וגם לנקודה שזה העלה לי, שכאנשי טיפול אנחנו כל כך מתעסקים בנפש, ואולי חשוב
שיהיה את היכולת להתעסק לאו דווקא עם הדברים הפומפוזיים והמצליחים והתוצאות
שרואים והחיים שהשתנו (כמו שדוחקת בנו פנטזיית ההצלה הטבעית והכ’’כ
לגיטימית)…. אלא דווקא עם הליווי, הפשוט להיות, הדברים הקטנים וההמינורים
שבהם אני יכולה להגיש עזרה. פשוט להיות עבור מטופלות כדמות עוזרת ומיטיבה,
לפעמים בלי לדעת האם היא מודעת לזה שאני משמעותית לה, ועד כמה בכלל… ולהאמין
שדוואק זה יכול להיות משנה חיים, גם אם הכותרת של החיים שלה או הסטטוס לא
השתנו..

לפעמים אפילו לכתוב משפט טוב וכנה בפורום גדול,
שאולי ייגע במישהי, כמו שתיארת 🙂

[אסתר פת]

תודה בת חן

חשוב לי להדגיש או לדייק-

אני מאמינה גדולה בטיפול

גם מהתנסות אישית שלי, וגם ממה שאני רואה בעבודה עם מטופלים

אני חושבת שבטיפול אפשר לתת משהו גדול לבן אדם, לא פשוט ומינורי בכלל

אבל זה לא יהיה שינוי של הנתונים החיצוניים של החיים שלו

אלא משהו משמעותי ופנימי שילך איתו הלאה

ולפעמים באמת יעזור לו לעשות שינוי גדול בחיים לטובה, אם הוא יבחר

[חני שידלובסקי]

מצטרפת ומוסיפה דיוק: שינוי של נתונים רק הקב”ה יכול לעשות. מטפלת יכולה לתת
כוח להתמודד עם נתונים אלו ולעזור לצמוח מהם.

[חני שידלובסקי]

מצטרפת ומוסיפה דיוק: שינוי הנתונים רק הקב”ה יכול לעשות
כוח להתמודד עם נתונים אלו ולעזור להם- זה במסגרת היכולות/התפקיד שלנו.

[Heni .]

חשוב לי להוסיף- קצת באיחור

מבחינה אתית לא מטפלים בקרובי משפחה שכנים חברים וכדו’

טיפול זה דבר עמוק , זה אנליזה וסינתזה , פרוק והרכבה .

ולכן חשוב לשמור על הגבולות של האתיקה הזו, זה ממש לא להגיד לחברה “קשה לילד שלך בואי אטפל בו”.

כותבת את זה גם כמטפלת וגם כמטופלת- לא תמיד המטפלת מבינה כמה היא משמעותית למטופל, וכמה חשוב ומגן שהטיפול יישאר רק בגבולות החדר , ורק כך הוא יתרחש.

[ר. טייך]

תודה הני
נקודה חשובה
מה שאני התכוונתי
זה לא דווקא לטיפול
זה הצורך לצרות בכל תחום, בעבודה , בשמחות,

מה גורם לאישה להתנדב להכין פטיפורים מושקעים בעיניים טרוטות שאף אחד לא יזכור אותם.
או לשמור בהתנדבות על ילדים של השכנה/ גיסה.

וודאי שלא רק בעולם הטיפולי

מצד שני, בפורום אינטרנטי שיש כאן הרבה מטפלות

לפעמים אני מרגישה בתשובות את “פנטזיית ההצלה”

אבל לא בהכרח

[ה]

הגורם לאנשים לרצות – לעשות טובות מעל ומעבר,

זה הרצון שיראו אותנו, יעריכו,

יושב על הערך הקיומי

לא לומדים את זה בלימודי הטיפול?

[ר. טייך]

איזה תגובה נחמדה:)
ותתפלאי לשמוע יש לזה הרבה תשובות לא רק אחת
רציתי לפתח דיון
אבל אם לא הולך , לא הולך

[רחל פישביין]

ממש מעניין, איזה עוד תשובות? תוכלי לפרט?

[ת]

קודם כל נתחיל עם זה שיש כאלה שלא יראו בזה משהו שלילי,

ויסבירו את המענה המיידי לכל פנייה/רמז/ציוץ מהסביבה-

בחסד, אכפתיות, רצון לעזור וכו’ וכו’.

אלה שיראו בזה משהו שלילי-

יתייחסו אולי לרמה הפרקטית (זה על חשבונך/חשבון בעלך/הילדים)

לרמה הרגשית (עייפות החמלה/עודף אמפתיה/דלדול משאבים/שחיקה ועוד)

גם ברמה ההשקפתית יש התייחסות לזה, מי אמר שזה התפקיד שלך, מה סדר העדיפויות וכו’.

ככלל אני חושבת שאין מקום להכליל כאן. זה מאוד אינדיבידואלי. זה תלוי בנתוני הרקע, במניעים של כל אחת ואחת ובהשפעה של ההיענות החוזרת ונשנית- עליה ועל סביבתה, בטווח הקצר והארוך.

[Heni .]

וויניקוט במאמרו “עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב” (1960 .W .D ,Winnicot )

הטביע את המושג “עצמי כוזב” שהוא: חוויה נפשית, שבמסגרתה האדם אינו יכול להתנהל בצורה

מלאה באופן אותנטי וחופשי, ובמקום זאת הוא מוכוון מאוד לריצוי של הסביבה או להשתלבות בה.

כלומר, על מנת שלא להיקלע לקונפליקט או מתחים עם הסביבה, העצמי הכוזב נכנס לפעולה על

חשבון הביטוי העצמי האותנטי של האדם .”

עצמי כוזב הוא סקאלה , לא כן או לא.

לדוגמא : את ה”כן ” הזה עניתי לא מעצמי אלא מהחלק ה”כוזב ” שבי.

למה זה קרה?-

“במקרה שנכשל תהליך מציאת המשמעות האישית של הילד, כאשר הקושי של האם להתאים

את עצמה לצורכי הילד בצורה טובה דיה , אי יכולתם של האם והמשפחה לפגוש את הילד

במקום הרגשי שבו הוא באמת מצוי , וציפיותיהם לציות , להיותו ‘ילד טוב’ … דוחפים את הילד

– אם ברצונו לשרוד – להגיב בריצוי ובפיתוחו של עצמי כוזב.” (עמנואל ברמן)

[מירי]

לדעתי, הצורך לעזור (בעיקר בתחום הנפש) נובע בעיקר מהקושי לקבל ולהשלים עם הכאב (אפילו הרגעי) של השני.

העזרה תורמת לאפשרות בריחה מהכאב.

מה גם שהשני- מה שהוא צריך בעיקר- (לאו דווקא במסגרת טיפולית) זה שיהיו איתו, שיחוו איתו, שיסכימו שכואב/ קשה לו .. וזה אפשר גם בלי עשיה גרנדיאוזית.