הצורך שלנו לרצות…

[אפרת שטרן]

ממקום של מטופלת מנוסה:) מאוד.

יכולה לומר, לשאלות שמגיעות ממצוקה גדולה מאוד, אני חושבת שצריך לנהוג ברגישות, אך יחד עם זה-

מתחברת מאוד מה שכתבת על המקום המציל שזה מעיר בנו, שקוראים/ שומעים את הפניה.

אבל זה מכניס למקום שהרבה פחות מאפשר לעזור,

כאחת שהיתה במצבים מאוד מורכבים.

כולל מצבי חירום נפשיים. הפתרון הוא לא תמיד מישהו דחוף שיציל, שיסכים לענות גם במייל.

יש תקופות שמטפלת מאפשרת שיחות במקרה הצורך, אבל זה לא כי המטופלת מאוד במצוקה/ סובלת אלא יותר משיקול של תקופה שבה המטופלת פחות מאוזנת, ורוצים להחזיק בהחזקה יותר צפופה כדי שלא יתדרדר למקומות אקוטיים.

זה גם מתאפשר בטיפול DBT לדוגמא, כשמדובר במצבי פגיעה עצמית- המטופלת צריכה עזרה לפעמים בזמן אמת.

היתה לי תקופה שלא הייתי מאוזנת ושאלתי את המטפלת בפגישה מה אני יעשה אם אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר? והתשובה שלה היתה- את פונה למיון פסיכיאטרי. אני יודעת שזה עלול להישמע אנטיפטי, אבל זה היה הכי במקום בעולם. זה גם תלוי אופי והיא מכירה אותי ויודעת שאני לא מתרגשת ממיון פסיכיאטרי, וגם יודעת מה זה הלא מסוגלת שלי.

גלשתי לגבולות, אבל עצם המקום המציל- הוא מאוד לא מקדם את המטופל. מטופל צריך החזקה שתיתן לו “קונטרה” ולא עטיפה שתקרוס איתו אל המצוקה. לא תמיכה נענית, תמיכה יציבה.