התייעצות

[משתמש לא ידוע]

מרגיש לי שבשאלה שלך ענית כבר את התשובה,

תקשיבי לעצמך כאמא, אם זה נראה לך לא תקין אז תשימי גבולות, כי האינטואיציה האמהית שלנו הכי חשובה, יותר מכל היועצות והמטפלות מבחוץ…

[מיכל וילמן]

נשמע שיש לילדה קושי (אולי אין לה מקום מספיק מעריך ואוהב בבית, אולי בעיה אחרת שמציקה לה)

ונוח לה עם ילד הקטן ממנה, והיא מצליחה דרכו להגיע להנאה / חברה/ שליטה וכד’

אני חושבת, שאת כ’מבוגר האחראי’ שנמצא שם (וצריך להיות שם), יכולה לסייע בשני אופנים:

1 – התיחסות מתקנת ו’מבריאה’

2 – התיחסות מונעת ומגינה על ילדך

מצד אחד, יש צורך בלשמור על הילד שלך ולמנוע ממנו נזק מסוים (תלות, הרגלים מגונים וכד’)

מצד שני, יש לך אולי יכולת להיטיב עם הילדה – שזהו חסד עצום ומה עוד, שמדובר על בת משפחה

וכמו”כ – שמתגוררת כ”כ בסמיכות, כך שזה לא פשוט למנוע ממנה כל קשר עם הילד.

להלן מס’ הצעות עבורך:

הצעות שמיטיבות עם הילדה, וישפיעו לטובה על כל הקשר שלה עם ילדך:

א. השתדלי להעצים את אמונך (עם אמון פנימי וכנה) בטוב שבה. והרי מדובר בילדה עם נשמה יהודית מפוארת!

(אולי בביתה היא מקבלת ביקורת, אולי היא כ”כ רגישה שאפילו ביקורת עדינה משפיעה עליה לרעה… ואולי היא נופלת בין הכסאות, כי מעליה יש ילד מאתגר יותר ? ואולי אין לה הצבת גבולות איכותית והיא חשה פחות יציבה עקב כך…)

כשילד (וכל מבוגר גם), חש שמאמינים בו וסומכים עליו – הוא ישפר את התנהגותו בהתאם לכך, את תוכלי לראות שהילדה פשוט משתנית!

במידה ותצליחי בכך, חוץ מהחסד שבדבר – זו תועלת מאד גדולה עבור ילדך, כי קשה לדחות מדי הרבה בת משפחה שגרה כ”כ בסמיכות.

ב. אם את יכולה להקשיב לה עם הבנה והשתתפות בכאב – זה יתן לה המון.

הצעות לשמירה ומניעת נזק:

השתדלי שהפעילות של הילדה עם בנך, תיהיה במסגרת ובגבולות שאת מציבה. פעלי מתוך אהבה:

א. כשהפעילות הופכת להיות פרועה, הציעי בחיוך תחליף

ב. כדאי מאד מס’ פעמים, להנחות ולשחק בעצמך עם הילדים – כדי להוות דוגמא נעימה ומוצלחת לפעילות איכותית

ג. לפעמים, בזהירות ובאהבה – אסרי פעילות מסוימת. תמיד השתדלי להעצים את האהבה בלב, כדי לא לפגוע ולא ליצור חוסר אמון – שמביע חוסר הערכה (ואז היא תרגיש, כאילו את אומרת לה: “את ילדה רעה/ מופרעת… אני לא מרשה לך לקלקל לי את הילד…”).

הצלחה רבה ורוב נחת!

[EFRAT MAHARSHALL מהרשל]

המצב שאת מתארת נשמע מדאיג

והייתי שואלת אותך?

עם מי עוד הבן שלך משחק?

יש לו אחים? איך נראה המשחק איתם?

יש לו חברים? מתי הוא משחק איתם?

כמה זמן מתארך המשחק עם בת הדודה?

איך נראים הקשרים החברתיים שלו בכיתה? הוא חוזר על הדפוס הזה- האם הוא נצמד גם בגן לחבר כזה?

האם יש חברים שהאינטראקציות איתם נורמטיביות? יש לו משחקים מהנים?

איך הקשר שלך איתו?

במה הוא עסוק בבית?

בגיל הזה, קל מאוד לכוון את הילדים לקשרים מיטיבים

את יכולה לנסות להזמין חברים אחרים הביתה/ לשלוח אותו לחברים/להגביל את המשחק המשותף עם הבת דודה

ואז לבדוק מה קורה?

האם הא מסוגל לייצר קשרים עם ילדים נוספים?

האם הוא פיתח תלות ולכן מחפש אותה/מייצר קשר דומה?

מה המקום שלו בבית?

אילו משימות הוא מבצע בעצמו?

מהם החלקים העצמאיים שלו?

באיזה אופן את מעלה לו את הדימוי העצמי והביטחון העצמי?

הייתי ממשיכה עוד,

מקוה שיש לך כאן כמה כיוונים להתחיל איתם.

בהצלחה רבה!

[לאה פישר]

אמא יקרה!

כפי שכתבת: הילד שלך סובל, חווה שתלטנות ועוד

מה התפקיד שלך כאמא? מה רוצים ממך משמים?

מסכימה עם כל מה שנאמר, אך מסתייגת מ:

מצד שני, יש לך אולי יכולת להיטיב עם הילדה – שזהו חסד עצום ומה עוד, שמדובר על בת משפחה

וכמו”כ – שמתגוררת כ”כ בסמיכות, כך שזה לא פשוט למנוע ממנה כל קשר עם הילד.

אני ממש לא מסכימה עם זה!

את אימא של בנך! זהו תפקיד שנתנו לך משמים! ביחד עימו נתנו בך אימון שתדעי למלא את תפקידך!

בנך הוא חסר ישע ואימא יש רק אחת!

חסד! הוא אף פעם לא על חשבון התפקיד!!!!!

אם חשוב לך לעשות עימה חסד תמצאי זמנים שאת יכולה להיות איתה לבד: ואז למלא אותה במילים טובות והערכה – כפי שפרטו קודם….

אם תרצי הדרכה אתן לך את מספר הטלפון שלי.

בהצלחה

[עמליה]

שלום!

תשובה אמיתית, נמצאת פנימה אצלך,

יכול להיות שתופתעי לגלות שמה שמדאיג אותך יכול להיפתר,(במיוחד כשמדובר בגיל מאוד קטן)

שווה לך לבדוק דבר ראשון ובסיסי:

לשאול את עצמך מתוך אומץ שאלות שיובילו אותך למה שמתחולל פנימה אצלך! ❤

מה מפריע לי באמת בסיפור הזה?

מה מטריד אותי בזה?

האם זה העניין של ה”שתלטנות” של הילדה?

האם זה העניין של המקום ה”נשלט” של הילד?

מה מפריע לי בקשר הזה ונראה כמזיק?

תנסי להגיע למשהו ספציפי שממנו את חוששת, ומהם הרגשות שנלווים לזה.(דאגה, תסכול, חוסר אונים)

כשתהיי כנה עם עצמך ותגיעי לתשובה, תוכלי לבדוק אותה בצורה אמיתית:

לדוגמא :(אני ממציאה)

הגעת לזה שמפריע לך השתלטנות שכביכול יכולה לגרום לבן שלך להיות תלותי ולא לממש את מה שהוא רוצה,

וזה גורם לך לכעוס,

(אולי השתלטנות הזו נמצאת אצלי, או שחויתי בבית שתלטנות, וזה מביא למקום שיפוטי…(אני שופטת אחרים)

או שאת דואגת שזה יזיק לו לקשרים אחרים,( ואז הדאגה היא פחד סמוי מזה שהוא יחווה דחייה בעתיד, (מאיפה בא הפחד מדחייה? )

או שהוא יושפע מההתנהגות הזו ויחקה אותה ( ואז את דואגת שמא הוא יהיה מה שבענייך “לא תקין” (מאיפה יש לי מידע על: תקין ולא תקין?)

כשתגיעי פנימה לתוך הפחדים שלך, תצטרכי באומץ להסתכל על זה ולהודות ממה את מפחדת.

עמליה אושרי

02-5611518

אם זה מעניין אותך אז בעניין הדאגות:

יש שלוש דרגות לפחד, (וכך אפשר לאבחן את רמת הפחד עד חרדות וכפייתיות)

1. דאגה

2. פחד /פוביה

3. חרדות / כפייתיות

דאגה – היא מופע קל שכאשר אנחנו דואגים / מפחדים ממשהו אנחנו עושים בשביל זה מעשה

לדוגמא: אם אני מפחדת שמא יכנסו גנבים לבית אז אני יתקין סורג, ינעל את הבית, אני יעשה משהו

ואז סיימתי עם הפחד,ואני יירגע.

כאשר יש פחד יותר גדול בדרגה 2, אז הפחד משתק, למשל כשיש פחד למישהי שיעשו לה משהו,

אז היא יכולה להימנע מלהישאר בבית לבד, או להימנע מלצאת לבד לרחוב, או ללכת למקומות מסוימים.

פחד בדרגה שלישית מגיע לנושא של חרדות וכפייתיות,

לענייננו אם הדאגה שלך בגדר שלב 1 דאגה, את תעשי משהו וזה אמור להרגיע אותך

פחד בדרגה 2 זה פחד פנימי ממשהו ושווה לבדוק זאת.

[נועה יחיאל]

לדעתי הוא ילד קטן מדי בשביל לנתח את ההתנהגות שלו, (ואולי גם היא – האחיינית)

אבל זה נשמע באמת קשר לא בריא, וכן הייתי עושה משהו.

איך שזה נשמע לי ותבדקי עם עצמך, אולי בבית שלה היא חווה שליטה, ביקורת תמידית – אלימות מסוימת, ואולי גם בביתך יש משהו כזה אפילו בקטנה, גם ילדים קטנים נצמדים לפי האנרגיה – הרגשות החולשות והחששות,

לא הייתי מטפלת בילדים רק בהורים (ואפילו שמעתי שזה יכול להזיק להם כי זה סוג של מגננה עבורם)

מנוע השליטה נובע בד”כ מההרגשה שאני לא בסדר, אני אשמה, מצפון, וצריך הרבה רגישות, (שילדה מרגישה לא בסדר, לא רצויה, דחויה – היא תלחץ על הקשר)

חסד גדול מציידך לפנות לאימא ולומר לה שאת מרגישה משהו לא טוב בקשר בין הילדים וכדאי לטפל.

וגם לך הייתי מציעה לבדוק את הנושא הזה!!

אם תריצי תוכלי לדבר איתי בשמחה 😀

נועה יחיאל 0527189934

בהצלחה רבה!!

[מיכל וילמן]

שלום וברכה,

שתי נקודות אני מוסיפה, למענה שנתתי למעלה:

הראשונה: היא תשובה להערתה של לאה פישר:

ברור ואין כלל ספק בענין, שחסד אינו בא על חשבון הגנה על הילד שלך

ואם זה לא היה ברור, אז הנה… אני מדגישה זאת:)

מדוע אם כן רשמתי חסד?

מהסיבה ,שיכול להיות שאין לך כח לזה כעת (מכל הסיבות שבעולם) גם אם זה לא יבוא על חשבון הילד...

ולכן, עדין – היה לי חשוב להדגיש,

שיש בהחלט מה לעשות! ולעזור גם לילדה, וגם בד בבד – להשגיח על שמירת הילד ולמנוע ממנו נזקים (כפי שהנחיתי)

ושזה בסופו של דבר – חסד עצום!

נקודה שניה, בקשר להערתה של נועה יחיאל:

כמנחת הורים, אני מסכימה בהחלט, שהדבר הנכון ביותר לילדה, הוא הדרכה הורית וזו דעה מקצועית כמובן

(ולא אישית).

מאחר וההורה הוא המתווך של הילד 24/7, ובודאי עד גיל 12, הדרכה הורית היא מומלצת מאד לפני כל טיפול!

אולם, יתכן שאין כעת בשלות או פניות להורים, – אחרת נראה לי כבר היית עושה זאת, כך בכל אופן התרשמתי משאלתך.

(אמנם, אם האמא משוחחת איתך לפעמים על הילדה והתנהגותה, אפשר להשחיל שכפי הנראה כדאי לקבל הדרכה ולשוחח על כך באופן אמפטי, לא מתנשא ולא מבקר!).

לאור זאת, אם אכן מדובר במצב – שההורה לא פנוי להדרכה,

אז כבת משפחה, וכדודה שהאחיינית מבקרת אצלך רבות, הדרכתי אותך באפשרות שבזכותך לתרום לה (במידה ויש לך את היכולת וכמובן לא על חשבון הילד…).

ומי יודע, אם לא לעת כזאת הגעת למלכות?:)

ולסיום:

פעמים רבות מדי, אני נשאלת ע”י הורים שאלות דומות ממש אבל לא על בני דודים… אלא על אחים

ואז – ההורים בודאי שעושים את כל המאמצים כדי לעזור לשני הילדים…

מאחלת הצלחה רבה ורוב נחת של קדושה מכולם

מיכל וילמן – 050-4102924

[email protected]

מקבלת להדרכה / ייעוץ:

בטל. בפגישות זום או בביתי (ב”ב) ונותנת מענה במייל

[חנה ביין]

לא כתבת מה קורה מהצד שלו או שלא הבנתי מספיק

יתכן וזה רק שלב התפתחותית

אהבה, קנאות, רכושנות, ואפילו תכנוני חתונה וזוגיות זה מאד מאפיין את הגיל הזה

אם מה שבעיקר מפריע לך זה האהבה המופרזת שלהם זה לזו

לכאורה אין סיבה לדאגה

התנהגויות אופייניות לשלב: עיסוק יתר בנושאים של מגדר (בנים- בנות)

משחקי ‘אבא אימא’, תחרותיות, השוואתיות, השקעת אנרגיה רבה בכיבוש יעדים ומטרות,

קינאה, שתלטנות, אמביוולנטיות, יצירת קשרים באוריינטציה רכושנית, הישגית –(החברה שלי, האבא שלי)

ועדיין בגיל זה חשוב שילד ילמד לשחק גם בתוך קבוצות גדולות יותר ולא רק 2 ילדים יחד או לבד. ולכן רצוי למצוא דרך לשלב ילדים נוספים במשחקים שלהם.

לרוב המשחקים נושאים אופי חקרני גם מתנסה בתפקידים שונים כהכנה לחיים, וגם עשוי לספר לנו על המתרחש בעולמו הפנימי

אם את רואה דברים חריגים מעבר למה שכתבתי כאן- יתכן וכדאי לגשת לאיש מקצוע לבירור העניין

בהצלחה

[ברכי ברגשטיין]

תודה לכולן,

עוזרות לי מאוד התגובות וההכוונות

[דינה רייכמן]

עלה פה מנעד רחב של תשובות, החל מלראות בהתנהגויות האלו ביטויים התפתחותיים וכלה בלראות בכך דפוסים לא תקינים.

רוצה להאיר זווית נוספת, שבחלקה בהחלט מתכתבת עם דברים קודמים שנכתבו.

כדי לשחק עם חברים ילד צריך בשלות, נפרדות, ויכולת של אינטגרציה: יכולת להביא את עצמי ובו זמנית להתחשב באחר.

אצל ילדים צעירים הגיוני שזה לא התפתח עדיין. כלומר ילד צעיר ברגע נתון או שהוא מביא את עצמו, דואג לעצמו, רכושני וכו’, או שהוא “מוחק” את עצמו ורק מתחשב באחר, מוותר על עצמו ולא מקשיב לעצמו. למעשה המשותף להתנהגויות של שני הילדים שהם נמצאים באחד הקטבים. הילדה מביאה את עצמה ורצונותיה ולא מצליחה לראות את בן הדוד, והילד לא מרגיש את עצמו ומקשיב לגמרי לבת הדודה. מה שנראה שמטריד כרגע את האם זה שהדפוסים הללו קבועים ולא מתחלפים. (תמיד הילדה בתפקיד השולטת והילד בתפקיד הנשלט). יתכן שזה דפוס אופייני לכל אחד מהם (ויקרה גם עם ילדים אחרים), ויתכן גם שבסיטואציות אחרות הם בוחרים בקטבים ההפוכים.

הנקודה היא שכדי לפתח נפרדות ילד צריך מרחב היקשרות בטוח, מה שחבר לא יכול לספק. חבר לא יכול לדאוג לבטחון ולרווחה של החבר שלו ולקחת אחריות על זה, הוא בעצמו עסוק במקום שלו, בצרכים שלו, בלמידה שלו את עצמו ואת העולם, הוא לא בשל…. הנפרדות מתפתחת בתוך קשר עם מבוגר, שיכול לקחת אחריות לצרכי הילד, להיות דמות מיטיבה, להשעות את צרכיו ולהתמקד בטובת הילד, לאפשר לו מרחב, להתעניין בו באמת, לתת לו מקום לבטא את היחודיות שלו ולגלות את עצמו, ולכוון אותו איך ומה מתנהלים בעולם.

לכן אני חושבת שעיקר העבודה עם הילדים היא דרך המבוגרים המיטיבים – חשוב שיהיה לכל אחד מהילדים זמן בנוכחות מבוגר מיטיב, מאפשר, מכוון. קשר מיטיב גם עם הילדה וגם עם הילד יכול לעזור לכל אחד מהם לפתח בשלות. הילדה תוכל להביא את הדומיננטיות מול מבוגר שלא יהיה מאוים ממנה, שיוכל לתת לה ולעזור לה להתמקם בעמדה יותר “מקבלת” ופחות דומיננטית, (דווקא מקום מיטיב של מבוגר מול הילדה עשוי לרכך אותה ולהפוך אותה לרכה יותר ודומיננטית פחות) ויחד עם זאת יכוון אותה גם לראות את האחר, אבל בצורה מכבדת ולא מאיימת. והילד יוכל לקבל מהמבוגר מרחב בטוח ומאפשר להתנסות ולהבאת עצמו (כולל התנגדות או עמידה על שלו). באופן טבעי אם אפשר הכי מתאים שההורים יעשו זאת – אם כי כמובן תלוי בהקשר הסביבתי משפחתי והנפשות הפועלות, ויתכן שאפשר להיעזר בדמויות נוספות.

לדעתי בהחלט יש מקום לצמצם את הזמן שילד צעיר משחק עם חברים, לאו דווקא עם בת הדודה (לצמצם, ולא למנוע לגמרי כמובן), עד שהוא נעשה בשל יותר ומיומן יותר ויכול להיות הוא עצמו גם בחברת חברים, ובו זמנית גם להתחשב באחרים. משחק יצירתי לבד הוא מרחב חשוב ויכול לתת לו את המקום של לבנות את עצמו, להכיר את גבולות עצמו, מרחב משל עצמו.

כמובן שלפעמים יכול להיות משחק משותף של הילדים (שבהחלט הגיוני שיתרחש כשמדובר בקרבת משפחה ובקרבת מקום) אבל רצוי מאוד שהוא יתרחש בנוכחות האמא או בנוכחות האמא של הילדה. וכאן יש מקום לעמדה הורית מכוונת, מתוך הבנה שבסך הכל ילדים הם קטנים וכל אחד מהם בעצם תלוי וזקוק, ועדיין כישורי החברה שלהם לא מפותחים והם עדיין לא יכולים לקחת אחריות לרווחתו של ילד אחר, ולכן זה תפקיד המבוגר האחראי… ולא ממקום מתגונן מול הילדה ה”איומה” שפוגעת בילד… כשדברים קורים אפשר למשל לשאול את הילד איך הוא מרגיש והאם הוא רוצה… והאם זה נעים לו… ולתת לו מודלינג שהוא יכול להביע דעה ולהתנגד, ומצד שני להפנות את תשומת לבה של הילדה לכך שהוא לא רוצה וכו’ … וכשהיא כועסת אפשר לספק נחמה (וואו כל כך רצית לשחק ב… אבל מה לעשות שבן דוד שלך לא רוצה…).

אני חושבת שהעובדה שהדבר קורה בקשר עם הבת דודה דווקא מאפשרת לאמא לראות את הדברים מה שלא היה קורה אילו אותו דפוס היה מתרחש בגן. וזו דווקא הזדמנות לעזור לילד. לא הייתי נבהלת, כי אמנם זה יכול להיות התפתחותי (מה שאומר שבשלב הזה אפשר להתערב ולשנות את הדינמיקה, ולהגמיש את הדפוסים) אך כן מתייחסת ברצינות כי בעצם החשש המרכזי הוא שהדינמיקה הזו לא תתקבע והשאיפה שתהיה תנועה והתפתחות לכיוון של בשלות ואינטגרציה. בהחלט חשוב לעקוב ולראות שמצב כזה לא יתקבע כשולט-נשלט. אם ההורים מצליחים לעזור מה טוב, ואם לא – בהחלט יתכן שיישום הדברים שלעיל דורש יותר הכוונה והדרכה במסגרת מקצועית.

[דינה רייכמן]

בקריאה חוזרת של המקרה עצמו (קצת שכחתי את הפרטים עד שהגעתי סוף השרשור), זה נשמע לי שאצל הילדה זה לא רק כוחנות ורכושנות אלא סוג של היצמדות חזקה שבאמת לא מאפשרת מרחב (העובדה שמוותרת על דברים בשביל לשחק עם בן הדוד). אם קלטתי נכון, זה קצת נשמע לי כצורך נואש בקשר שבמקום להיות מופנה למבוגר אחראי, מופנה כרגע לילד קטן בן 3… נשמע שהיא בעצם תלותית… רק שכאמור צרכי תלות מספקים אצל בוגר, לא אצל ילד… אני לא יודעת מה השפעת הכותבת על הילדה ועל המשפחה, ומה מערכות היחסים המשפחתיות, אך בהחלט נראה שהילדה מאותתת שמסיבה כזו או אחרת היא כרגע זקוקה ליותר… ליותר קשר… או אולי לאיכות אחרת של קשר… (וזה כמובן לא ממקום שיפוטי, לפעמים גם הורים עם כוונות הכי טובות ורצון הכי טוב לא ממש מוצאים את הדרך לתת מענה לצרכים הספציפיים של הילד שלהם. לעיתים זה בשל עומס, לעיתים בשל רגישות מיוחדת של הילד שקשה לספק אותה, לעיתים הם עצמם לא מצליחים לזהות מה הצורך הספציפי של הילד ולעיתים מהרבה סיבות אחרות). יתכן שהתערבות פשוטה של ניסיון לחזק את הקשר והנוכחות מצד ההורים יספיק, אך יתכן שצריך גם עזרה חיצונית. כך או כך נראה שכדאי לתת את הדעת איך לעזור לה לחוש מסופקת.

לגבי הילד – אין מספיק מידע כדי לדעת אם זה קורה לו רק בגלל בת הדודה או שזה דפוס שלו. כך או כך, הוא עדיין מאוד צעיר ובכל מקרה מותר לו להיות תלוי ולא בשל… וזה השלב לתת בסיס בטוח ואיתן של סיפוק צרכי ההיקשרות, מצד דמות מבוגר מיטיבה ואכפתית (ולא חונקת…) יחד עם מרחב ומקום לפתח את הייחודיות והקול האישי שלו.

בהצלחה!