התמסרות לטיפול

[שרה גד]

לפני נושא ההתמסרות, התחושה הטובה וההרגשה שמשתפרת / התקדמות בנושא שאליו מגיעים לטיפול אינה בהכרח קשורה להתמסרות, ישנם כל כך הרבה פרמטרים משתנים מאדם לאדם ובכלל אישיות היא מורכבת בפני עצמה, יכול להיות שההבדל בתחושה קשורה בכלל לכימיה בין המטפלת למטופלת שקיימת / לא קיימת , ואז למרות שקיימת ההתמסרות יהיה קשה לראות התקדמות /שינוי בתחושה לטובה כל עוד לא נוצרה כימיה טובה בין המטפלת למטופלת…

“אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום” מי שלאחר 3 מפגשים לפחות מרגישה שאין ‘עתיד’ לטיפול לפעמים כדאי לחפש מטפלת אחרת עד למציאת האישיות שתרגיש עימה מספיק טוב להתקדם!!

ושוב זה לא פוסל במטפלת או במטופלת, פשוט ענין של התאמה….ולפעמים צריך לעבור במבוך על מנת להגיע ליעד….

מה שחשוב זה לא להתייאש ולמצוא את האדם המתאים בדיוק כפי שמחפשים רופא נתאים לתחום מסויים …. יכול להיות שלאחד עזרה תרופה כזו ולאחר עזר משהו אחר לגמרי…

בהצלחה!!

[אפרת שטרן]

לגבי התמסרות- זה יכול להיות חלק מהתהליך הטיפולי-

הקושי להתמסר, להיחשף, להגיע לקירבה רגשית.

אני לא חושבת שאם משהי פחות מתמסרת לטיפול אז היא מטופלת פחות טובה,

או יכולה להיות יותר יעילה,

זה יכול להיות חלק מהגנה של הנפש על עצמה כי היא לא רכשה אמון עדיין-

זה גם שלב שצריך לעבור.

כותבת מדעתי הלא מלומדת בכלל.

[צופיה נחמיה]

אבל מה נעשה לא כולם יש להם אמון בוא נאמר שלהרבה מאוד אנשים אין אמון😔 , וזה עוד ענין שדרוש טיפול אולי בפני עצמו ..

[רחלי]

טיפול זה לא “מתמטיקה”, זה ענין כל כך אישי ואינדיוידואלי. אין מטופל אחד דומה למשנהו, אין טיפול אחד דומה למשנהו (גם אם לכאורה נדמה לנו שזה אותו “מקרה”), ואפילו אין פגישה טיפולית אחת של אותו מטופל דומה לפגישה טיפולית אחרת.

לדעתי, לא נכון להשוות בין מטופלים, וכפי שכתבו כאן יש כל כך הרבה גורמים אישיותיים ומצביים שעשויים להשפיע, וגם אם נצליח למצוא הגדרות, לא נראה לי שזה יענה לשאלתך, צופיה.

ועוד נקודה מאד חשובה ומשמעותית, לכל אחד הקצב שלו, יש שיחוו הטבה בשלב מאד מוקדם של הטיפול, ולאחרים יקח זמן רב, וגם אלו שחוו הטבה מידית, יתכן שבהמשך זה יתהפך… וכפי שפתחתי, אין בזה כללים ברורים ומוגדרים.

הנפש היא עדינה ורגישה, וככזו יש לגשת אליה בהתאמה, ולגשת לכל מטופל ומטופל בהתאמה למידותיו, ללא השוואות, ללא ציפיה, ללא דעות קדומות. “ללא זכרון וללא תשוקה”, כפי שמגדיר זאת וילפרד ביון.

זה נכון גם למטפלים וגם למטופלים, ואני כותבת מתוך שני הכובעים.