טיפול יעוץ אימון והנחיה
מטפלות באומנויות, פסיכולוגיות, עו”סיות, מנחות, מדריכות, מרצות, מאמנות, יועצות, ברוכות הבאות! ... פירוט נוסף
מובילות:
- Organized by
-
-
חברות – עזרה..
-
חברות – עזרה..
-
כתבתי מאמר על חסימות רגשיות
מצרפת
-
וואו!
תודה! כמה זמן חיפשתי תוכן אמיתי ואיכותי על הנושא..
האם ב”א מופנם הוא בהכרח עם חסימות רגשיות או שאפשר להיות מופנמים ובלי חסימות וכן להפך בא מוחצנים עם חסמים…-
תודה..
בנ”א מופנם ממש לא בהכרח עם חסימות.
בנ”א עם חסימות עלול להקרא ‘מופנם’ בטעות…
גם בנ”א מוחצן בכלל לא בהכרח בלי חסימות.
-
-
-
משהו שמאוד מאוד מתסכל עם הקושי והחסימה הרגשית
בכל בעיה אחרת הפתרון הוא “תדברי על זה עם המטפלת”, תפתחי את זה איתה וכו’ פה זה לא מתאים, זה מתאים אבל זו בדיוק הבעיה, כמו שאומרים לאדם נכה ברגליים התרופה שלך כאן רק אם תקום על רגליך לקחת אותה….
מובן
לכן קצת קשה לי לקרוא תגובות של מטפלות שאומרות תדברו על זה, מה? לא הבנתם? זה בדיוק הקושי שלנו 🙁
-
ממה שהבנתי, הן הציעו לדבר עם המטפלת על זה שיש דברים שאת לא מסוגלת לדבר איתה עליהם
-
-
מזדהה מאד.
גם אני כמטופלת, בתחילת הטיפול היה לי קשה מאד עם זה, כשגם כך הייתי צריכה לחצוב כל מילה מהסלע…
מכירה גם כן את התחושה הפיזית של ה”אילמות” בתחילת כל פגישה, ברמה שכל הדרך הייתי משננת לעצמי באילו מילים אני פותחת את הפגישה כדי שזה לא יקרה שוב, לא שזה עזר…
אבל אולי באמת זה חלק מהתהליך בטיפול –
יש איזו ציפיה מהמטפלת שתבין אותי ותקרא הכל לבד,
כמו תינוק שאמא שלו אמורה להבין אותו גם בלי מילים,
אבל ככל שהוא גדל הוא לומד לבטא את עצמו, וגם לומד שהוא צריך לבטא את עצמו כדי שיבינו אותו.
אז כשהיה לי חשוב מאד לומר משהו, הכרחתי את עצמי לומר לפחות מילה בקשר לזה, משהו שיעזור לה לעזור לי לפתוח את זה הלאה. יכולה להגיד שזה שווה…
ועוד משהו לגבי הקושי להיפתח. אמרה לי פעם מישהי שאצל מטופלים עם בעיות התקשרות – יכול לקחת שנה שלמה רק יצירת קשר. כמטופלת באמת הרגשתי את זה, כשהמשכנו אחרי שנה היה לי הרבה יותר קל להיפתח, ויש לי לזה יותר מהסבר אחד. אז אם את מרגישה שיש אמון, והתהליך הוא טוב – גם אם איטי מאד עד בלתי נראה, תני לעצמך את הזמן. את כאן בדיוק בשביל לקבל את המרחב הזה…
-
דברו פה על הצורך לדבר ולהפתח בטיפול. בוחרת ברשותך, לצטט אותך מירי, למרות שעוד כמה מכן אמרו זאת באופן כזה או אחר: “יודעת שהדרך אל הבריאות חייבת לעבוד דרך החשיפה הלא נעימה הזו, אבל לא מסוגלת, זה לא יוצא, כי איך תספרי ש…”.
אני מעיזה לחלוק על הקביעה הזו, אין כזו מטרה טיפולית לדבר. לדבר זה אמצעי כדי להגיע למטרה כלשהי. לדוגמא: לדבר יכול להיות אמצעי להגיע להקלה/איורור רגשי, או להגיע לאיזושהי הבנה וכו’. אבל זה לא תמיד בהכרח שדבור יביא להקלה המבוקשת. לפעמים דוקא אחרי שמדברים מרגישים לא טוב עם מה שאמרו.
וכפי שאמרו פה, לעתים הנושא הוא דוקא הקושי והמחנק, והוא המוקד, ופחות מה שאמרתי או לא אמרתי.
חשוב להיות קשובים לעצמנו כמטופלים, ועוד יותר קשובים למטופלנו, בזהירות וברגישות, ובהתאמה, לא כל מה שמתאים לאחד, יתאים גם לאחר.
-
אם הדיבור לא הביא להקלה המבוקשת, כנראה שהיה משהו שגרם לזה, או מצד המקשיב או מצד המספר.
דיבור זה הדרך לתווך את המציאות שלי לעולם.
קצות החושן אומר ש”מי שסובל ולא מדבר זה חולי הנפש” .
דיבור מעצם טבעו הוא מרפא, בטח כשיש מולנו מישהו קשוב ומזדהה.
אז נכון שהעניין פה הוא הקושי והמחנק, אבל בד”כ הוא ייפתר בעזרת דיבור.
ולפעמים אפילו דיבור לעצמי או כתיבה……
-
-
אולי טיפול בסוגים אחרים של הבעה יכול לעזור?
טיפול במגע
הידרוטרפיה
תרפיה במוזיקה
מה אתן אומרות?
-
מי שהביאה את הציטוט של קצות החושן יש לך מקור מדויק?
-
שמעתי את זה בהרצאה בנושא תקשורת בציטוט מדויק.
כתבתי לך מפורט באישי.
-
-
עלתה כאן הסוגיה של הדבור בטיפול. עד כמה אפשר לשתף, והאם חייבים לשתף. ואיך הטיפול יתקדם אם המטופלת לא תדבר. ואם הדבור כ”כ קריטי להצלחת הטיפול אז של מי האחריות? של המטפלת? של המטופלת? אני חושבת באמת תלוי מאוד באיזה טיפול מדובר, אני יכולה לייצג את הגישה הדינאמית. יתכן שבטיפול CBT ואחרים זה קצת אחרת.
הטיפול הדינאמי מנסה ליצור מרחב דינאמי ומאפשר למטופלת, למי שהיא, פשוט להיות. היא עם כל החלקים שלה. כנראה שיש בה את הרצון לשתף ולדבר (ולכן הגיעה לטיפול), ומצד שני יש לה את החששות, ההגנות, הדפוסים שמונעים ממנה לשתף. וכל זה מגיע למרחב, מה שהמטופלת מביאה, ואיך שהיא מביאה, ומה שהיא לא מביאה. יש גם את מה שמתעורר בה בעקבות מה שהיא מביאה או לא מביאה. ואיך כל זה נחווה אצל המטפלת. כתוצאה מכל זה נוצר מרחב חוויה ייחודי בין המטפלת והמטופלת. המטופלת פשוט מביאה את עצמה בעצם היותה בחדר – כמו שהיא – בדבור או בשתיקה, (כן, גם שתיקה בטיפול היא חלק מהטיפול), ב”עשיה” אינטנסיבית או בהרפיה, והמטפלת קולטת את החוויה של המטופלת. קולטת גם את מה שבמילים וגם את החוויה שמעבר למילים, ושוהה עם זה. ואז היא תגיב למטופלת לפי הבנתה את הסיטואציה הטיפולית. אולי תאפשר לשתיקה להיות, כי יש לה חלק חשוב בתהליך, אולי תנסה להבין את הקושי לדבר, אולי תשאל מה יכול לעזור לדבר, אולי תנסה לדובב באמצעות שאלות ולעזור לסיפור להגיע, אולי פשוט תשקף את מה שקורה כרגע כדי להיות עם זה יחד… ההבנה היא שעצם הלהיות ביחד עם מה שקורה מקדם תהליכים אצל המטופלת. ויתכן שבשלב מסוים דברים יתפתחו, הגנות יתרככו, ומילים שקשה להם להיאמר יוכלו לאט לאט לבקוע ולצאת.
האם מטפלת תוביל, תעלה נושא מעצמה? זה מאוד תלוי בהבנת הסיטואציה הטיפולית הספציפית. כי זה אכן יכול לפעמים לסייע למטופלת ולקדם, אבל זה גם יכול להיחוות כחודרני ולא מותאם לקצב של המטופלת. אם למטופלת יש הגנות, הן כנראה חשובות לה, וא”א לפרק אותן בכוח. התהליך צריך להיות עדין ומותאם. כמו אפרוח שלא נעזור לו לבקוע את הביצה, אבל כן נספק לו מצע חמים רך ומותאם שיאפשר לו להתבשל, וכאשר הוא יהיה בשל – הוא פשוט יבקע. זה לא כי המטפלת “זורקת” את האחריות על המטופלת. אלא מתוך כבוד ומתן מרחב לתהליכים הפנימיים של המטופלת. מתוך אמון שכשהמטופלת תוכל ותהיה מוכנה לכך, היא אכן תבקע מהביצה.
למטופלת אין “משימה” וחובה קדושה לדבר. היא יכולה לבחור על מה לדבר ומה לומר. אם היא רוצה לדבר על משהו, ומצד שני קשה לה, אז כרגע היא חווה קונפליקט בין הרצון לדבר לבין הקושי. זו החוויה האותנטית שלה. ואם זה מעלה בה תחושת בקורת פנימית: הרגשה שאינה עושה מה שצריך ולכן היא תקועה ולא מתקדמת, אז זה גם חוויה אותנטית שלה. ואת כל זה היא יכולה, אם זה מעסיק אותה, ואם היא רוצה, להביא לטיפול. ואם היא מרגישה שגם זה עדיין קשה… אז אולי היא תרצה לגייס כוחות ןלהתאמץ בכל זאת להביא את זה, ואולי לא, כי אולי זה פשוט עדיין לא התזמון המתאים. אולי יש עוד כמה שלבים וכמה הגנות “לקלף” קודם. אולי צריך עוד זמן ועוד תהליכים כדי שהנפש תרגיש מספיק בטחון בטיפול.
המטפלת כמי שרואה את המטופלת, משתדלת להיות קשובה ולהבין מה הקצב הנכון למטופלת, האם מתי וכמה לנסות ליזום ולנסות לקדם מצידה, ומתי נכון פשוט להיות עם המטופלת ולאפשר לתהליכים הפנימיים שלה לקרות. המטפלת, מצד האחריות שלה על התהליך, מנסה להבין את התהליך שקורה, ובהתאם לכך להבין מה ואיך נכון להגיב או ליזום, בכל שלב של הטיפול. האם לחכות למה שיעלה, או לנסות לעורר את זה.
ואגב, אם באמת יש קושי גדול מאוד למטופלת להביא את עצמה לטיפול בדבור, אז יש גם תרפיות לא מילוליות: אמנות, מוזיקה, דרמה, משחק, שעשויות לסייע.
-
תודה דינה, על ההסבר המפורט והמדויק,
תבורכי,
חידשת לי שאפשר גם להיות עם זה בפשטות, בלי לחץ ש”חייבים לספר הכל, כי אם לא, אז אני הורסת את הטיפול”… ,
וזה גם נותן תקווה שסוף האפרוח לבקוע…
-
דינה את מדהימה,
איך הסברת בהרחבה ובהירות, תודה לך.את מרגיעה ממש עם ההבנה הזו שאין לי חובה לדבר, שמותר לי להיות מי שאני גם אם זה מתבטא כרגע בשקט, אני לא צריכה להרגיש אשמה או תקועה כי אני לא מצליחה לדבר…
סידרת לי דברים בראש,
תבורכי 💜
-
דינה – מצטרפת לתודה מעומק הלב!!!
הצלחת לחדש לי מחשבות ותובנות חשובות מאוד
רוצה באמת לשתף בעוד משהו ממקומי כמטופלת –
היה איזה נושא שקצת הסתבכתי סביבו, לא הצלחתי להביע אותו כמו שצריך על אף שממש רציתי
ואז באחת הפגישות היא הציעה לי לצייר עם צבעי מים
ממש ממש התנגדתי, הרגשתי שזה בזבוז זמן ולא מתאים לרמה ומה הקשר וכו וכו…
והיא כן דחפה ושכנעה אותי לזה בכל אופן(לא הכריחה כמובן…)
וזה הביא אותי להכרה פשוט מאלפת בתחום הזה!!
לימד אותנו המון המון המון וגרם לי לשינוי ותהליך דרסטי ומשמעותי (ספציפית בנושא המדובר)
אני עדיין לא מתחברת לאומנות באופן כללי אבל כן מאוד מאמינה בו ככלי למתי שצריך
כי זה מצליח להביא מקומות עמוקים יותר בנפש ואפילו לצייר לנו במח את הסיפור מחדש ולגרום לשינויים!
הצלחות!
-
שותקת
משותקת
מדברת על הכל
ובעצם על כלום
טומנת
עמוק עמוק
כאב מר
של אי יכולת
של צפייה נואשת
כבר לומר…
את
כמו שרק את
נוכחת
מישירה מבט
קשובה
למילים
מחכה
בשתיקה
את שמה לב
שאני חנוקה?
ועד כמה חזק
אני מחזיקה
רוצה להאמין
שיש לך כלים
לחפש ולמצוא אותי
בין המילים.
*
מנסה לענות ממקום קצת עמוק
תמשיכי לתהות ולטעון ולשתוק
הכעס, המרירות, האשמות הקשות
הן עדות לתחושות ישנות- חדשות
שפועלות בתוכך, מנקזות רעלים
ובסוך ייוולדו מהן גם המילים.
מכירות את משל הפרפר והגולם?
בקצרה- ילד קטן קיבל במתנה מסבו זחל בקופסת נעליים שעתיד להיות פרפר.
יום אחד הציץ הילד אל תוך הקופסא וגילה גולם ופרפר המכה בכנפיו ומנסה לצאת ממנו.
חמל עליו והחליט לעזור לו לצאת, פתח עבורו את הפקעת ומשך את הפרפר בעדינות לחופשי,
הפרפר שיצא מהגולם נפל על הרצפה ולא הצליח לעוף.
רץ הילד לשאול את סבא מדוע הפרפר אינו מצליח לפרוש כנפיים ולעוף.
שאל אותו הסב- ”עזרת לפרפר לצאת מהגולם?”
וההמשך כבר מובן 🙂
Log in to reply.
