יז בתמוז

[אפרת הלוי]

בזכות הבקשה שלך
נזכרתי במשהו שכתבתי שנה שעברה לרשימה שלי,
ויכול לחזק גם כאן…
העליתי את זה עכשיו בקהילה הספרותית.

חפשי כותרת “איזה מכות היו שם”…

[פצצת אנרגיות (כוכבה)]

אמאלה תמיד ידעתי שאת מהממת

אבל באנה שברת אותי הפעם

וואו את חזקה אילו מילים

כמה שזה נכון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

[שרה בודנר]

אפשר לקבל את זה גם פה? אני לא מחוסרת לקבוצה שם…

תודה

[פצצת אנרגיות (כוכבה)]

מצרפת מה שאפרת כתבה

באולם חתונות יוקרתי במרכז הארץ, נערכה חתונה שמחה ומפוארת.

כל פרט מההפקה – היה מושקע ומעורר השתאות.

התזמורת היתה בהרכב מיוחד של עשרות כלים

עיצוב הכניסה, הבר והשולחנות – היה מרחיב דעת

המנות העשירות כללו רכיבים נדירים ובשפע

הנקיון בלט עם התאורה הנוצצת

וכל האורחים המעונבים התנהגו כיאה למעמד מכובד שכזה.

בעל האולם הלבבי היה מעורב בכל שלבי האירוע והסתובב בשטח

כדי לראות שהכל מתנהל כשורה לשביעות רצונם של המשפחות.

המיזוג היה מצוין, צלילים נעימים התפזרו ברקע,

הסועדים נראו מחוייכים ורגועים,

ואף אחד לא חלם איך הערב הזה יסתיים…

כמו משומקום, נשמעו לפתע הדי צעקות וויכוח.

זה כל כך צרם באווירה הפסטורלית

שכולם היפנו מבטים וניסו להבין על מה המהומה.

בכניסה לאולם – נפגשו שני מכרים, שהחליטו לסגור ביניהם חשבון !!!

השיחה שהתחילה בחילופי דברים הפכה לזעם קולני…

מיד נחלצו לזירה כמה ‘אוהבי שלום’ שניסו לתווך לפשר ולהרגיע,

אחריהם הצטופפו הסקרנים, הדעתנים, והפרשנים.

הכל קרה כ”כ מהר, והמצב החמיר מרגע לרגע.

בליל של קולות, האשמות ומילים פוגעות נורו לכל עבר,

ידיים התנופפו באויר, כמה אגרופים כבר הוטחו פה ושם,

ובעל האולם שהוזעק למקום – דרש להפסיק את המריבה תיכף ומיד.

החתן והכלה היו לנגד עיניו, המחותנים שנתנו בו אמון,

והוא לא רצה שהיום המאושר שלהם יהפוך לאסון.

אך למרבה הצער – דבריו נפלו בין הרגליים המתקוטטות

ולא נשארה לו ברירה – – –

הוא חיפש פעולה מיידית שתזעזע את הקהל

ותעצור את ההתפתחות המסוכנת.

הוא קרא לפועלי הנקיון הערבים,

(אלו שהיו כ”כ שקופים ולא חשובים עד עכשיו)

ודרש מהם להוריד את השאלטר הראשי,

לעמוד שם ולשמור שאף אחד לא יוכל להדליק אותו חזרה

ללא הוראה מפורשת ממנו.

בום. חושך. הלם.

הקהל התפצל.

היוזמתיים מיהרו לחפש את ארון החשמל

אך נתקלו בפועלים האלימים שהדפו אותם בכח.

העצבניים פתחו בצעקות והאשימו את כל מי שיכלו.

ההיסטריים התחילו לבכות ולהשתתף בצער של בעלי השמחה.

הסובלים התחילו להזיע מחום, רעב, ובדידות חשוכה.

והמעשיים ניסו לפייס ולשכנע את בעל האולם שיחזור בו…

העניין הוא שבעל האולם – סבל בדיוק כמותם.

גם הוא נשאר בחושך ובחום ובסיטואציה לא נעימה.

גם הוא עצוב עכשיו ומנסה לפשר ולהסביר ולדבר לליבם.

זה לא שהוא מעניש אותם, ולא שמתעלם מהם.

ההיפך.

הוא כ”כ רוצה שיהיה להם שמח,

וכמה שיותר מהר,

וכמה שיותר הרבה,

אבל בלי שאף אחד ינזק!!!

אז הבקשה שלו היא אחת –

תפסיקו את המריבה, את האלימות, את המחלוקת

והכל יחזור להיות כמו קודם.

זה לא יעזור להילחם עם הפועלים הערבים או לשחד אותם.

גם לא להאשים, לצעוק, לבכות, ואפילו לא לסבול בשקט.

מי שרוצה שהחתונה תחזור להיות שמחה

יחשוב איך הוא יכול לתרום ולפעול

כדי שהשלום והשלווה ישובו לשרור בין האורחים…

“מה אני מבקש?

אלא שתהיו אוהבים ומכבדים זה את זה…”

גם אנחנו רוצות שהשמחה תחזור לחיינו,

שהחתונה בין ישראל לקב”ה תמשיך להשפיע עלינו ברכה,

שהבית הקדוש בירושלים יהיה בנוי ושלם,

שאור המנורה יחזור לדלוק,

שמנגינת הלוויים תהיה שמחה ומנחמת,

שהשולחנות שלנו יהיו מלאים כל טוב

והחיים יתקשטו בישועות וניסים…

אז בואי אחותי,

מעבר לדיבורים על צער השכינה, וצער החורבן,

זה שהיה לפני אלפי שנים – וקצת קשה לנו להתחבר אליו,

וזה שממשיך להתרחש בימינו, סביבנו, בתוכנו,

ואנחנו כ”כ כואבות וסובלות בגללו…

בואי נחשוב על פעולה קטנה,

בונה, מקדמת, מקרבת…

מילה טובה למי שזקוק, טלפון למי שבודד,

חיוך, פירגון שלא עולה כסף.

עוד קצת הבנה למי שהכעיס,

כף זכות למי שלא עמד בציפיות שלי,

הערכה למי שהתאמץ בשבילי,

ועוד רעיונות שיעלו לרצון בליבך הטוב

ויה”ר שנזכה לגאולת עולמים, במהרה בחסד וברחמים…

“האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם”

הסיפור הזה הגיע מהארגז הנפלא של אבי מורי שליט”א, איש חינוך ומעש,

שהיטיב לתאר ולהמחיש לנו מדרשי חז”ל במתק שפתיים.

[פצצת אנרגיות (כוכבה)]

מוסיפה משהו שאני כתבתי

אחרי שיחה אם אחת המורות המיוחדות שלי מ. כגן

בבית האבל, דמעות זולגות,

ילדים קטנים, צוחקים שמחים.

האנשים מביטים, עיניהם תמהות

דברי נחמה, שפתיים רועדות.

“מסכנים,” לחשו האנשים,

“לא מבינים את גודל האובדן.”

הרב נאנח, קולו רך ועמוק,

“גם אנחנו לא מבינים, גם אנחנו כמו הילדים”

בית המקדש, מרכז חיינו,

נעלם, כאילו היה חלום.

רוחניות, תפילה, אור וחסד,

הכל נעלם, כמו אבק ברוח.

“מה נעשה?” שאל ילד קטן, עיניו בורקות,

דמעות זולגות. הרב חייך,

חיוך חם ומלא תקווה,

“נזכור, נצפה, נחכה לגאולה!”

בכל יום, בכל תפילה, בכל מעשה,

נזכור את המקדש, את עבודתו.

נחכה לו בכיליון עיניים,

נאמין ביום שבו ייבנה מחדש.

יחד נבנה, יחד נתקן,

אור וחסד לעולם כולו נחזיר.