ילד שבוכה בגן – הכוונה כללית

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

מעניין מי תגיב פה,

כי אם את לא מאמינה בטיפול,

ולא חושבת שמי שמציעה את עצמה לטיפול באמת סומכים עליה.,

אז למה לשאול את השאלה?

בשביל להתנצח עם המטפלות??

בד”כ כשמבקשים עזרה מהצד השני

כדאי ומומלץ (בשבילך) לתת לו הרגשה שהוא עוזר

אם את נותנת הרגשה שבכל למקרה לא תעזרו לי,

אז למה להשקיע 5 דקות ולענות לך תשובה?

[אילה ליפקין]

טוב, סליחה סליחה,

כנראה שלא הסברתי את עצמי, דוקא חשבתי שאני מובנת לנקודה שכתבתי.

ממש לא כתבתי שאני לא מאמינה בטיפול! שאחרת באמת לא הייתי פונה כאן להכוונה…

הנקודה היתה לענין ספציפי מאד שנתקלתי בו פעמים רבות וקצת תמוה בעיני,

שאישה מתארת בעיה וכל מיני מטפלות כותבות לה שהיא יכולה לפנות אליהן לטיפול.

לא מזלזלת חלילה ביכולותיהן, בהחלט יכול להיות שהן מוצלחות מאד ובהחלט יכולות לתת מענה לבעייתה,

אבל כמו שלא תפתחי ספר טלפונים ותחפשי שם מדריכת כלות לצורך הענין,

כך לא תפני לטיפול אצל מישהי רק בגלל שהציעה את עצמה שהיא מטפפלת בנושא זה…

אלא תבררי ותבדקי המלצות וכו’ וכך תפני למטלת המתאימה בס”ד.

מקווה שכעת הובנתי.

צר לי שיש כאלו שיתכן שהבינו שיש זלזול וחוסר אמון בדברי, יצא מהקשרו.

[אילה ליפקין]

ואולי גם המשפט שכתבתי לגבי הייעוץ בגרוש הטעה,

אכן, לא הסברתי אותו, ככה זה כשמשתדלים לקצר בכתיבה…

הכוונה היתה שאני לא מצפה שאקבל כאן טיפול (ובכל מקרה גם אף אחת לא עובדת בהתנדבות…)

ולכן לא ציפיתי לקבל תשובות מפורטות של טיפול,

אלא ביקשתי הכוונה כללית וחוות דעת על הענין,

האם תקין / לא / לחכות / להתעלם / לטפל / איפה וכו’…

מקוה שאף אחת לא נפגעה חלילה מחוסר ההסבר שלי,

ודוקא בגלל שאני מעריכה את המקצועיות שכאן, לכן פניתי…

שלא תצא תקלה מתחת ידינו!

[רחל לוי]

אילה, שלום!

אני לא מטפלת ואף פעם גם לא הלכתי.

אני ב”ה אימא למספר ילדים מהסוג שציינת.

היו לי ילדים ששנה שלימה (!) היו בוכים בבוקר, כביכול מעירים לי את המצפון למה אני עוזבת אותם.

ברגע שבדקתי את הנושא והבנתי שהילד נהנה וטוב לו בגן, לא התייחסתי לבכי.

אצלי, כשבעלי לקח את הילד, הילד לא בכה בכלל. מעניין, איך אצלך?

[אילה ליפקין]

לא יודעת אם הדברים שלך מנחמים אותי או לא 😜

שיבכה עד סוף השנה?!…

(היתה לי בת שבכתה בבקרים ואפילו בגיל גדול יותר, אבל עד כסלו…)

זה בדיוק מה שמתסכל פה, שאני יודעת שטוב לו בגן והוא אוהב אותו ונהנה, אבל יש את הבאג של הכניסה…

ודווקא בעלי מביא אותו. לא עוזר. ☹

[חני שידלובסקי]

דבורה, טוב שהגבת. אני חשבתי בדיוק כמוך.
שהאימא הכי חכמה לילד הכי חכם (ולא בציניות)
תחפש את האישה הכי חכמה (ולא מטפלת) ותבקש ממנה עזרה.
כי באמת, עם כל מה שלמדנו והחכמנו, עדיין אין לנו בעלות על החכמה.

[אילה ליפקין]

נראה לי שהדיון כאן נלקח למקומות קצת אחרים לצערי…

[רחל לוי]

מבינה אותך מאוד מאוד, כי חוויתי את זה כל כך הרבה!

אבל, אני באמת לא בכובע של מטפלת, אז עצות מעשיות אין לי.

בכל מקרה, תפילה תמיד עוזרת!

[רבקי טייך]

אני לא מטפלת

אבל יש מלא תאורייות על כך

אני לא הכי זוכרת את שמם

יש תאוריות שאומרות שלפעמים צורת התקשורת של הילד עם האם לא הייתה מספיק בטוחה במהלך השנה הראשונה שלו בחיים ז”א לא כל פעם שהוא רצה הוא נענה (משהו כזה כן?)

ולכן הוא לא מרגיש מספיק בטוח (יכול להיות גם בתת מודע ) ולכן כאשר הוא נפרד מהאם הוא מגיב בבכי

יש תאוריות שאומרות שבעצם הוא מרגיש שהאם לא מספיק בטוחה בעצמה (למשל שהגננת 100% , ומתאים לו הגן ,

או שבכלל קשה לה הפרידה ) ולכן הוא בוכה כדי לנסות אותך –

[אילה ליפקין]

תודה על התגובה,

דווקא שתי התאוריות הנ”ל לא נכונות במקרה זה…

אולי יכתבו פה עוד תאוריות שאחת מהן תהיה נכונה… מי יודע…

[היחידה]

הקטן שלי היה אצל מטפלת,

(דווקא ביררתי עליה המון, וקבלתי המלצות,)

אך משום מה, חודשיים שהילד האלה חום, הקיא, לא הרגיש טוב וכו’

באיזשהו שלב, פשוט הוצאתי אותו מהגן, היות והיה יותר בבית מאשר שם..

לא עברו שבועיים והילד חזר לעצמו.

שלחתי אותו לגן אחר, והוא פורח, לא להאמין!!! ב”ה.

הסתבר, שהגן הקודם לא התאים לו,

צריך לבדוק את הנקודה הזו גם….

[אילה ליפקין]

תודה לכל אחת שמגיבה,

אבל כמו שכתבתי, הילד שמח בגן מאושר ולא רוצה לפספס יום!

רק הוא צריך בכל בוקר כשאבא שלו מביא אותו לגן לבכות למשך דקה. לא יותר….

[רות רוט]

אז תני לו לבכות. מה הבעיה?
לכי עם האינטואיציה האימהית שלך.
זו דעתי כאמא, בכל אופן.
דבר נוסף שחשוב, לדעתי, זה “לנרמל” את הבכי. אני הסברתי לילד שלי בגיל
שנתיים + מה פירוש “להתגעגע” ושאני מתגעגעת אליו כשאני בעבודה והוא בגן, וזה
בסדר שהוא בוכה אם הוא רוצה.
הוא לא בכה עד סוף שנה… הוא כן בכה תקופה ארוכה בהחלט, חידש את הבכי אחרי
פסח למשך תקופה ארוכה של חודשיים לפחות, אולי אפילו יותר…
אבל הייתי בטוחה שטוב לו בגן, שהגננת הזו מקסימה, נשארתי מדי פעם מאחורי הדלת
הסגורה לשמוע שהוא באמת נרגע ולא רק שהגננת אומרת לי את זה… והלכתי. והוא
בכה.
אז מה? אומרים שהבכי מפתח את הריאות.
(ולפני שתזעקנה את הרווחה – לא משנה שהיא לא עושה כלום – אז זה רק אחרי שהייתי
בטוחה בהחלט שטוב לו בגן! ובדקתי את זה! זה פשוט היה קושי הפרידה. וזה בסדר).

[אילה ליפקין]

זה מה שקורה לבנתיים,

אבל זה לא נחמד במיוחד 🙁

לא לא, הוא לא בוכה הרבה זמן, עד שחוצאים מהדלת כבר שומעים שהוא נרגע…

[EFRAT MAHARSHALL מהרשל]

אילה יקרה,

אני מתעסקת בזה יום יום כיועצת חינוכית בגיל הרך ומטפלת בבעיות התנהגות וויסות,

ולא באה להציע לך את עצמי, אלא לתת לך כלים וידע מעשי:

קודם כל, לאור כל מה שציינת ושללת הרבה אפשרויות אחרות, אז כן, זה תקין ושכיח בגיל הזה.

אז מה עושים?

בוודאי כבר ניסית את הכל.

אני רוצה להציע לך את עיקרי הדברים:

קודם כל בשעת מעשה:

א. להתנהל ברוגע ובשלווה, לא להיבהל מהבכי ולא לחשוש מהפרידה.

ב. הפרידה תהיה קצרה ככל האפשר.

ג. להטרים לו לפני: עכשיו אנחנו הולכים לגן, אתה תגיד לאמא שלום ובע”ה בצהרים אחזור לקחת אותך.

ד. לא נתעלם ונדבר אליו : אני רואה שאתה עצוב ואתה בוכה, זה לא נעים. (קצר קצר ופעם אחת)

ה. לשוחח על זה אחרי צהרים: היום היה לך קשה להיכנס לגן, מחר ננסה להיכנס בשמחה.

ו. לחפש את ההצלחות הקטנות: (הגננת סיפרה לי שנרגעת מהר, אולי מחר תצליח גם להיכנס לגן בשמחה) ולחזק

ז. כמובן ששעת הפרידה היא לא הזמן לשכנועים (תראה מה הגננת הכינה לך ) ולא למבצעים ופרסים (אם לא תבכה אקנה לך X בצהרים) ולא שעת מוסר (זה לא יפה לבכות ואמא תהיה עצובה..)

המשימה היא שלו: הוא צריך להיכנס לגן ולא העול שלי להכניס אותו לשם..

ישנם כלים נוספים כמו להשתמש בגישה הנרטיבית וכדו’,

אבל תתחילי לנסות את כל הנ”ל,

בהצלחה רבה!

[אילה ליפקין]

תודה אפרת יקרה,

מעריכה מאד את הקדשת הזמן והנכונות לתשובה כזו מפורטת ומקצועית!

(ואני רואה שבהערה שלי על ההצעה דרכתי על יבלת משמעותית, סליחה, לא התכוונתי…)

נהניתי מאד לקרא את כל הפרוט, דוקא רוב ואולי אפילו כל הדברים מבוצעים.

המשפט שכתבת בסוף: המשימה שלו להכנס ולא העול שלי להכניס אותו,

הוא בתור משפט תאורטי או שהתכוונת משהו שאמור להיות מבוצע פיזית?

כי פיזית זה לא כ”כ רלוונטי, חברים שלו אכן נכנסים לבד לגן אבל הוא נצמדדדד

[EFRAT MAHARSHALL מהרשל]

בשמחה רבה,

את השיווק והפרסום אני לא עושה כאן… אני איתך בדעה.

כמובן שלא נגיד לילד שזאת המשימה שלו אלא שנחזיק טוב טוב את הידע הזה בראש.

הבכי של הילד שלך לא תמיד אומר שאת עושה משהו לא בסדר. הרבה פעמים זאת הדרך שלו לספר : שקשה לו , שהוא מתגעגע או סתם רוצה לבדוק כמה את בטוחה בעצמך שאת שולחת אותו לגן או אולי את חושבת שהוא מסכן ומרחמת עליו..

תעקבי אחרי התגובות שלך: מה בדיוק את עושה בבוקר (קמה עם פרפרים בבטן – מה הוא יעשה היום? ניגשת אליו בכפפות של משי?) מה את אומרת לו (האם את מאריכה בהסברים ? עדיף לא להאריך מעבר ל-5 מילים!)

נסי להתייחס להליכה לגן כמו החלפת חיתול.

צריך לעשות את זה. אני אלווה אותך ויעזור לך. אבל נעשה את זה הכי קצר שיש.

זה לא נושא לדיון או להתלבטות.

להחזיק לו את היד בביטחון, לדבר על דברים אחרים בדרך, להיזכר בדברים מצחיקים! להסב את תשומת הלב למשהו אחר.

לא כניסיון הרגעה ושידול.

סתם כהרגל טוב, ככה הולכים לגן. אני לא אתייחס לבכי שלך. יגיע היום שאתה תאמר לי שלום ותחייך כשאני אלך.

להתעלם מהבכי. לחייך וללכת.

“להתראות חמודי!”

🙂

[ליאורה דהן]

אכן דיון חשוב

ועשיתן לי חשק לענות על השאלה המורכבת הזו

לעניות דעתי , לפי ההתעסקות שלי וקולגות מהשטח

פחות משנה מה את עושה עבור זה שהילד יפסיק לבכות

כי מה שאת עושה לטעמי זוהי הסיבה שגורמת לו להמשיך….

בגישת שאני עובדת בה שמתבססת על אדלר

(כיוון שזו הודעה ולא שיחה אז אני אשאל ואענה ותנסי לבדוק את זה על עצמך)

את צריכה להבין מה הילד מרוויח מכך ? מה הוא משיג בבכי שלו בבוקר?

הוא משיג תחושת שייכות – שזה תחושה בסיסית מאוד בנפש – שייכות אלייך, אמא

הוא חפץ בקרבתך … בהיותו קרוב לליבך…

בבכי הזה הוא מרגיש שהוא נוגע בנקודה עמוקה מאוד אצלך

ולכן הלא מודע שלו מכוון אותו להמשיך

תנסי לבדוק בעצמך – מה הרגש שעולה לך שם ? אולי דאגה ? אכזבה ? אשמה ? פחד ? תסכול ? וכו

ובשביל הניסוי – תנסי לדחוף במקום זה רגש אחר – רק למספר ימים

(אני מצליחה לעשות את זה ע”י שאני מספרת לעצמי סיפור כלשהו מומצא שמצדיק רגש אחר – מה שנראה לך נכון לך-למשל הגננת סגרה איתו שכל בוקר כשהוא נכנס לגן הוא צריך לבכות כמה דק’ ואז יקבל פרס … אז הוא עושה עכשיו הצגה מצחיקה כדי לקבל את הפרס… )

ואת תהני לך מהרגש החדש… ותתקדמי הלאה

בהצלחה !!

[אילה ליפקין]

ליאורה יקרה,

אהבתי את הדו שיח שהצלחת לייצר!

ותודה גדולה על התשובה המעמיקה,

את הבסיס של החשיבה הזו הכרתי מהבכיות של הבת שלי

(בזמנו אמרה לי מטפלת, היא מנסה להשיג משהו, תפרדי ממנה כאילו היא מחייכת ואח”כ אל תדוני בנושא גם עם בעלך… אפס התעניינות! זה עבד! אבל הפעם לא 🙁 )

דוקא מעניין לזהות את הרגש שבפרידה הבוכיה, מעניין לחפור בזה, נקודה למחשבה

ואהבתי את הדוגמה שנתת ליצירת רגש חדש!!! ננסה את זה! (ז”א בעלי, הוא המביא…)

שוב תודה!

[ליאורה דהן]

עדיין חושבת שהוא מנסה דווקא ממך … תנסי לחשוב מה זה מעורר בך כשאת שומעת עליו מבעלך מהגננת אפילו ממנו בעצמו שהוא בכה בבוקר …. יש ילדים מתוחכמים יותר , תנסי ששם זה ירגיש לך אחרת. תני לזה צאנס, זה יכול להיות מהיר מאוד בס”ד!

אם זה מפריע לך והעלית את זה לדיון כאן , אני בטוחה שהוא עדיין משיג ממך משהו אפילו אם זה דרך בעלך… תנסי לחשוב שזה אולי הבן של השכנים זה שמדברים עליו שבכה בבוקר בגן, העיקר להיות פחות שאובה רגשית.

[נועה יחיאל]

הילדות שלי היו בוכות ג”כ מכל דבר קטן,

ובעיקר בפרידה,

שום עצה לא עזרה,

רק אחרי שטיפלתי בעצמי והייתי רגועה,

הן נרגעו שתיהם, זה היה מדהים!

הייתה לי בעיה לשמוע ילד או תינוק בוכה אפילו לרגע,

מיד הייתי רצה לטפל בו.

[עמליה]

יש לי עצה גם בתור אימא לדעת אם הילד בוכה סתם או לא ,כי לפעמים זה לא סתם

יש גם מקרים אמתיים ששמעתי מכלי ראשון שמטפלת שנחשבה טובה עם שם טוב

הייתה מכה את הילדים עד שעלו על זה…

ויש גם מקרה ***צונזר ע”י צוות קדם***

אז עצתי היא הבירור הזה שצריך לשבת עם הילד / הילדה ופשוט לשאול :

למה אתה בוכה? ולפרט לילד ממש את כל הדברים איתם הוא נפגש:

האם זה בגלל הילדים ?או בגלל הגננת ( היחס אליו)? או בגלל השירותים? בגלל המשחקים? בגלל החצר?

זה פשוט יעלה לו למודעות מה מציק לו , ממה הוא חושש או מפחד? את עשויה לשמוע תשובה שלא חשבת עליה!!!

ואם שום דבר ממה שאמרת לא באמת מציק לו אז לפעמים באמת קשה לו הפרידה ממך, וגם על זה ניתן לשוחח איתו,

ולהפיג לו את החששות

בהצלחה

[שירה אלג'ם]

לעיתים מדובר בקושי במעברים

בתור גננת בגן תקשורת ראינו את זה הרבה

מאמינה שהילד המתוק והחכם הוא ממש לו על הרצף

אבל לפעמים גם ילדים רגילים וחכמים מתקשים במעבר מהבית לגן.

כמו שכבר הציעו כאן הטרמה, וגם עבודה עצמית מאוד מאוד עוזרת

משהו נוסף שאולי נשמע נדוש אבל לפעמים הוא ממש עוזר זה חפץ מעבר

משהו שלו מהבית (צעצוע, חיתול) עדיף כמה שיותר נורמטיבי שהולך איתי ומזכיר לו: אמא עדין זוכרת אותי גם כשהיא בעובדה. היא מחכה לי

מניסיון עובד גם עם ילדים ממש קטנים

[שירה אלג'ם]

ממש לא על הרצף,

סליחה על הטעות

[פריידי ויזל]

זה מה שעלה גם לי.

יש ילדים שרגישים יותר לשינויים ומעברים.

אפשר לבדוק את זה גם במעבר מהגן לבית: האם הוא “זורם” ומיד משתף בשמחה

או שזקוק לכמה דקות שקט לפני שמפשיר ומוכן לדבר, לחבק וכו’?

טיפ שיכול לעזור למעבר: לצייר על דף את סדר היום מהרגע שפוקחים עיניים

(ממש בפרוט: מודה אני, מתלבשים, אוכלים, לוקחים את התיק, הולכים,

אומרים שלום לאבא, נכנסים לגן)

ובכלל לפרט לו מה הולך לקרות-

“עכשיו נעבור את הכביש, ונדפוק בדלת של הגן…”

כשסדר הדברים ברור המעבר קל יותר

(אגב, טיפ יעיל מאד בהכנה לשינה)

ולבסוף, למען הרגעת החרדות, הייתי בודקת ונשארת כמה דקות מאחורי הדלת.

לוודא שהוא לא מפסיק לבכות בגלל פחד ח”ו…

אלא מתחיל לשחק, לפטפט ולהנות.

[דינה רייכמן]

יש הרבה ילדים רגישים שמתקשים במעבר ובפרידה, וכמו שכתבו חפץ מעבר ותיווך סדר היום עשויים להועיל.

בנוסף – שיקוף הקושי (כפי שכתבו למעלה)

עוד טיפים:

לדבר בזמן הפרידה בבוקר על מה שיהיה כשנפגש בצהריים, ליצור ציפיה לקראת המפגש המחודש (עכשיו הולכים לגן, ותהיה בגן עם הגננת. בצהריים כשאבוא לקחת אותך נלך ל… נעשה… נאכל…)

לשים לב ליצור קשר עין ומילה עם הגננת, לומר לגננת משהו עליו או לילד משהו על הגננת (בנוכחותה) כדי ליצור חיבור מחודש בינו לבין הגננת, כך שהילד מרגיש שיש רצף במעבר מההורה לגננת, ולא קטיעה.

[אילה ליפקין]

תודה לכל הנשים הכבודות שהקדישו מליבן ומזמנן! תזכינה למצוות.

אכן, תתכנה סיבות שונות למקרה כזה ותודה על הארת כל כיוון ע”י כל אחת מכן!

ב”ה, רוב הקשיים נשללו, ואני משוכנעת שטוב לילד בגן הוא שמח ואוהב ללכת לשם,

וכמו שכבר כתבתי הבכי נפסק עוד לפני שסוגרים את דלת הגן…. (אז שלום לילד…)

תודה שירה על העלאת הכיוון (האמת שעוד לא חשבתי שזה קשור אלי, קרי, לילד שלי…)

פריידי חידדה מאד את הנקודה, ואכן, כשהוא חוזר מהגן הוא לא מיד מחייך ומספר,

ולכן אני נזכרת עכשיו שגם בתחילת שנה הגננת אמרה שקשה לו עם מעברים שכל יציאה לחצר או חזרה לגן היתה מלווה בבכי.

אז כנראה שזו הנקודה…

תודה לכולן! ורק נחת!

[נועה יחיאל]

מסכימה עם עמליה,

יש צורך לבדוק איתו למה הוא בוכה,

כשאני ששאלתי את אחת הבנות שלי למה היא בוכה,

היא ענתה לי “אני פוחדת שאמא תלך ולא תחזור”

זו ממש תחושת נטישה,

לפי מה שהילד אומר כדאי לטפל.

[חני גלבר]

אילה יקרה,

נותנת לך כמה כלים פשוטים שמניסיוני עזרו מאד (אם אין בעיה חריגה) ,

א. לנסות “מבצע אטרקטיבי”, שאם הילד ילך בשמחה- יקבל ממתק מאד מיוחד/פרס/ידביק מדבקה וכדו’,

ולדבר על המבצע בהתלהבות רבה כדי ליצור ענין וציפייה לתגמול.

(חשוב מאד לעמוד על כללי המבצע, שאם הילד בוכה-יפסיד.)

הרעיון הוא לגרום לילד אינטרס ללכת לגן בשמחה. בדרך כלל תוך שבוע שבועיים רואים שינוי ניכר.

ב. אם לא עוזר, לבדוק את האוירה בבית במשך היום (ובפרט בבוקר), אם יש כעסים, התפרצויות, עצבים,

וכן ענישה יתירה ומשמעת מוקפדת מאד- יכול להיות שזה הסיבה וכדאי לנסות לרכך את האוירה.

(וכן להיפך, אם חסר במשמעת ואין סמכות הורית בסיסית-חשוב מאד לעבוד על זה -יש היום קורסים ומנחי הורים בשפע..)

במאמר המוסגר, להבא-ניתן למנוע מצב זה ע”י מבצע בתחילת השנה שיתן לילד מוטיבציה ללכת בשמחה.

מאחלת לך הרבה הצלחה.

[מיכל וילמן]

כ”כ הרבה כתבו כאן דברים מענינים!

רציתי להוסיף משהו קטן (מדי מפתה להצטרף לדיון כאן:))

כמו שמישהי כתבה: לילד מותר לבכות

ז”א: מותר לו להרגיש את הקושי. לכאוב אותו ולהביע אותו

וזה בסדר.

ואני כאמא – כדאי מאד שארשה לעצמי להרגיש את הכאב שלו

ואת זה אדע לעשות במידה ואני יודעת גם לכאוב את הכאבים שלי ולא מדחיקה אותם

זה מאד מרגיע ומנחם.

בנוסף לכך:

מצרפת כתבה בנושא שכתבתי לאור שאלתה של אמא לילדה רגישה מאד

בברכה

אמא-אל-תלכי.pdf 299 KB PDF - Click toצפיה

Options

• העתקת קישור להורדה

[אחוה]

אני חושבת שבכי זה דבר נהדר

ומי אמר שצריך לעצור אותו?

בכי היא פעולה שנועדה ל2 שימושים

1. לדבר

תינוק שבוכה וקורא לנו לעזור לו -זה נפלא כי זאת צורת הדיבור שלו

הוא צריך שיחליפו טיטול, לאכול או שהוא קורא לנו לעזרה הציקו לו/ לא נעים לו/ כואב לו

פשוט הוא מדבר בבכי

וככל שהוא גדל הוא לומד לדבר במקום הבכי

מה שכן לפעמים ילדים לומדים שרק עם בכי הם יכולים לדבר כי רק ככה מבינים אותם

או כי רק זה השפה שדרכם הם משיגים כל מיני דברים

ואז הבעיה היא לא בבכי אלה בשימוש הלא נכון של הבכי

2. לפרוק

כשכואב רגשית או פיזית יש אנרגיה שמצטברת בגוף והיא משתחררת החוצה עם הבכי

ולכן פחות מומלץ לעצור ילד בוכה (די תפסיק … זהו נגמר.. קח טופי…)

אלה לחבק להכיל ותמלל פיזית ורגשית מה קרה וכו…

(אגב, זה עוזר מאוד לריפוי פיזי מהיר של הפציעה-מנסיון)

כך יוצא שבעצם הבכי הוא לא בעיה ולא צריך בכלל לעצור אלה להבין

כשאמא שומעת את הילד שלה בוכה

היא יודעת שהוא קורא לה

היא בודקת אם זה קריאה לעזרה ועוזרת לו

או שחרור רגשי אז מה טוב שתתן לו לשחרר ותכיל אותו

הבעיה היא רק כשבכי נהפך לשפה ומשתמשים בו לא נכון

בתור גננת כבר 7 שנים אני יכולה להעיד שרב הילדים בוכים רק לפי מי שהביא אותם

הם מדברים אליו בבכי ומראים למבוגר (אבא/אבא/אחות)

אם לילד שלך טוב בגן ואת זה באמת חובתך לבדוק!

במיוחד כשיש בכי

אבל אם את עצמך אמרת שהוא שמח

אז אני מסכימה שכאן הבכי בבוקר הוא שחרור של קושי הפרידה

אז למה את צריכה לעצור לו את הבכי??

ככה הילד שלך מביע ומתמודד עם הרגש שלו. וזה מדהים!!

אני יודעת שיש בגן שלי אמהות שממש כועסות עלי על הגישה הזאת

ומבקשות ומתחננות אלי שאני יעצור את הבכי של הילד שלהם

כי קשה להם לשמוע אותו בוכה

כי הם חושבות שהוא לא צריך לבכות והוא חושב שכן

ואני לא מוכנה

הוא יבכה כמה שהוא צריך

כי אני חושבת שאם ילד בוכה אז זה כי הוא צריך את זה

והוא לא צריך להפסיק רק כי זה לא נעים לאמא שלו

הוא יקבל את ההכלה וכל העזרה שהא צריך

וגם בעיקר כי הילד נרגע אח”כ שמיוחד שהאמא שלא בשטח

אבל את הבכי אני לא ממליצה לעצור-אין בו בעיה

ואני מבינה שבאמת לא נעים להשאיר ילד בוכה

במיוחד כשזה כל יום

אבל אם בדקתם שזאת לא קריאה לעזרה ורק שחרור רגשי

אז שם ניתן לעזור אם הוא צריך באמת עזרה

אני חושבת שכדאי לכל מבוגר להבין שלילד שלה מותר להיות אוטנטי עם הרגשות שלו

בלי לרצות את אמא שלו

ואגב, ניתן לנשות לעזור לו על ידי שימוש בבכי שלנו כתפילה שהיא גם דיבור וגם שחרור

מלא הצלחות

[אילה ליפקין]

וואוו, גישה מעניינת!!!

נהניתי לקרא את הזוית השונה!

תודה על השיתוף!

[אחוה]

מדגישה שבמקרה שהילד מתבוסס בבכי של השחרור

ולא מצליח לקבל את זה שמכילים אותו ואת הרגש שלו

כאן יש מקום לעזור רגשית

ולתת לו כלים

ולא לתת לו לבכות לעדי עד בשם השחרור….