למה זה קורה ?

[מיכל וילמן]

את עולה על נקודה מאד חשובה!

זה קורה המון גם בהתכתבויות במיילים

מאחר ואנחנו לא רואים פנים מול פנים את מי שמולנו, ולא אוחזים מספיק אם הוא נפגע, ועד כמה זה רגיש לו

בנוסף לכך, אנחנו לא שומעים את הטונציה של המלל והיא יכולה מאד לשנות את התמונה

מפגיעה קשה ועד דיבור רך ועדין…

כשהבנתי את זה… למדתי לעדן עוד יותר את התכתובות שלי:)

[חנה ביין]

וואו כמה אי הבנות קורות בעולם בגלל התכתבות במקום שיח בעל פה

[דינוש music]

לדעתי, זה טבע האדם.

גם כשאת מדברת פנים מול פנים את יכולה לפגוע ולא תמיד את יכולה לדעת זאת כי לפעמים אנחנו מסתירות את הרגשות השליליות שלנו כגון פגיעה, צער, כעס, עלבון, זלזול וכדומה ממי שגרם לכך.

אני סוברת שטבע האדם זה להיות בטוח בדעותיו ולסתור את דעות האחר ואין הבדל תוצאתי בין התבטאות פיזית או וירטואלית.

[חגית ב]

את מתכוונת לשיפוטיות…

זה באמת דורש שימת לב ואמפטיה להגיב בצורה מכבדת-לא כולן השיגו את זה!

וסתם ככה התכתבות דומה קצת לכביש מכוניות כביכול עוקפות/צופרות לא הנהג..

אם הוא היה מדבר כנהג ולא כמכונית למכונית זה היה עדין יותר , וגם אם הוא לא ככ בעל מידות הוא היה קצת מכבד את עצמו ונותן זכות…

נכון?

[רבקי טייך]

אני מדברת כאן על הרבה יותר משיפוטיות

אלא על צורת תיקשורת מילולית לבין לא מילולית

וכן על הקצנת דעות בכללי

פעם חשבתי שזה פחות מאפיין את הציבור החרדי (שצורך הרבה פחות מדיה לסוגיה השונים )

שבה יש המון הקצנה וגם פוליטיקה לדוג : אני לא אשב איתך אני ימין אתה שמאל ועל זה הדרך ….

הדבר פוגע גם בנו בסופו של דבר

כי הפורום הוא בשביל כולם

ואני אתן דוג שקרתה לאחרונה (ויש הרבה כאלו …. )

אחת שאלה איך מגיבים על שאלה במקום העבודה אודות לבישת פאה

מהר מאד – אחרי אולי 5 תגובות זה נהיה כבר ממש לא לעניין ויצא ממש מהקשרו כמו : זה בכלל לא בסדר ללכת עם פאה . מנגד: זה לא טוב ללכת עם מטפחת .

עכשיו מילא וזה היה תלוי בנו אז טוב אבל זה לא מה שהיא שאלה ודבר שני גם אם את חובשת מטפחת / פאה ורוצה לשנות מן הראוי להתייעץ בבית – לא?

התגובות היו קיצוניות עד שפשוט סגרו את הדיון – וחבל 🙁 בלי תשובה ….

היו הרבה דוג כאלו ….

מעניין אותי למה התופעה קוראת :

בגלל היותינו נשים??

בגלל שצורת השיח היא דרך כתיבה?

וממה נובע הקצנת עמדות ?

[מוריה מנשריאן]

שאלה מעניינת…

אני חושבת שזה קשור ליכולת הורבאלית שלנו להביע או לתמלל את הדעה . יכול להיות משום שהדעה שלנו לא מספיק חדה משום שכך לימדו אותנו ולא העמקנו מספיק בבגרותנו ( לדוגמא פאה- כך כל המשפחה הולכת וזה הטבעי והנורמלי) ןלכן אם מישהי תעלה זאת לדיוןאם לא העמקנו בשאלה( למה פאה? )בבגרותינו, תקפוץ מגננה ולכן התגובה אימפולסיבית.

מקוה שהובנתי..

ואכן יש כאן אתגר , כי כמטפלות עלינו להעמיק ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו..

[מירי]

לדעתי,

זה הרבה בגלל שצורת התקשורת היא כתיבה

אז ההרגשה היא שכותבים למסך, לא לבנאדם שעומד מאחוריו

מה שלא ככ נכון כמובן

אבל תכלס זה עשוי להרגיש ככה

כי את המסךרואים, ואת מי שמאחוריו – לא…

[רבקי טייך]

עדיין אנחנו רואים הקצנת עמדות גם בשיח למשל ציבורי / פוליטי

שזה לא דרך המילה הכתובה

[מירי]

זה שבשיח הפוליטי ציבורי יש הקצנה – זה נכון

אבל לא חשבתי שזה הנושא…

הבנתי שהדיון הוא לגבי השיח פה, בקדם, שאמור להיות יותר מכבד משיח ציבורי פוליטי

ומשום מה לא תמיד הוא אכן כזה 🙁

[רבקי טייך]

אני מדברת גם באופן כללי וגם באופן פרטני לקדם ……

חושבת שאולי זה קשור?

[לאה פישר]

אני רוצה להביא דווקא רעיון אחר, אפשר לתת לו הרבה הגדרות

אני אקרא לו: אהבת חינם.

כשאדם לומד לאהוב את עצמו – זה אומר לאהוב את עצמו כפי שהוא, לא מושלם,

מקבל את החלקים היפים והפחות יפים שלו, מרגיש ראוי ושיש לו מקום וכבוד בעולם כפי שהוא

אז הוא פועל מהמקום הגבוה שלו:

מסוגל להביע דעה ברכות, לא נבהל מטעות, מבקש סליחה בקלות, לא מתאמץ להצטדק, לא מנסה להשתלט – להכריח אחרים להתנהג ולחשוב כמוהו, ונותן מקום לחשיבה אחרת וכו’ (=זהו כבוד אמיתי “איזהו מכובד המכבד…”)

ולהפך: חש צורך להילחם על מקומו ואז: מבליט את מעלותיו על חשבון אחרים, לא מסכים לקבל חשיבה שונה – כי זה (כביכול) על חשבונו, מזלזל בדעה אחרת, לא מודה כשהתאמצו בשבילו, לא מודה כשטועה/פוגע ומתנצל וכו – כי חי מתוך התחשבנות, כביכול אין מספיק מקום בעולם בשביל כולם (=כבוד מדומה “המתכבד בקלון חברו”)

למה אנחנו ככה?

כקטנים לא לימדו אותנו אחרת, לא לימדו אותנו שאנחנו אהובים, למדו אותנו שנהיה ראויים לאהבה רק כש…

וכך למדנו שאנחנו אף פעם לא מספיק… והפכנו לנלחמים על פרורי אהבה….

אנו אנשים בעלי בחירה יכולים לוותר על הסיפור הישן… ולבחור ברגע זה בהבנה בידיעה ש:

אני טובה בדיוק כפי שאני, יש לי מקום וכבוד בעולם – וכך גם לכל אדם אחר- יש את הזכות לחיות בעולם לפי חשיבתו.

בהצלחה לכולנו

[חנה ביין]

לאה, מדהים!!!

[רבקה וינוקור]

נראה לי שזה שילוב של 2 הדברים יחד גם צורת התקשורת וגם טבע האדם

אנשים נוטים לקרוא מהר יותר טקסט כתוב …לפעמים חלק מהנכתב מתפספס

ועל המקלדת אפשר לכתוב הכל ובבת אחת בלי שום מחסום\ביקורת

לרוב האנשים קשה לשמור בבטן דברים שבוערים להם מאד

ומספיק מישהי אחת שנושא הדיון בוער לה בשביל להסיט את הדיון למקום אחר בלי לשים לב

לא תמיד הסטת דיון מסתיימת בתאונה

וזה בדרך כלל אירוע מתגלגל מישהי אחת סוטה קצת ועוד מישהי סוטה קצת ואז מגיעים לכיוון אחר לגמרי

זה נקודה מאד חשובה לעלות אותה . תודה רבקי.

גם לשים לב יותר למהות כל דיון

גם לשים לב בכתיבה בפורום שצריך הרבה יותר להיזהר.

[נועה יחיאל]

אני מאמינה שכל ויכוח ואפילו צורת חשיבה מסוימת קשורה למקום הרגשי שלנו.

אם משהי מתווכחת בצורה נסערת והחלטית, יש משהו רגשי כואב מאחורי המילים (לפעמים זה מאד מוסתר)

בטיפולים אני שואלת “אם… אז?”, ומגלה המון פחדים מודחקים.

ויש גם את החלק הזה של הקבלה עצמית, נפרדות, נבדלות, “זה בסדר שאני חושבת ככה ואתה אחרת”

[חנה ביין]

נועה מסכימה איתך, כתבת ממש חזק!

[מלי שארף]

רבקי, את מעלה פה נקודה משמעותית מאוד!

השבוע הייתי בבת מצוה שהיתה באולם של בית כנסת. האולם מיועד לארועים ןפעמים רבות יש רעש ללומדים אבל זה מקובל (יש הגבלה של שעה. מעבר לזה זה כסף שמחזיק את בית הכנסת וזה על דעת הקהילה)

כנראה שמעו את המצגת שכלת הארוע שרה בה בבית המדרש, כשפתאום נכנס מישהו בחמת זעם, תלש את השקע וצעק: מה זה, שירת נשים בבית מדרש? אתם לא מתבישים?

כמובן בעלת הארוע התבישה מאוד וכל העסק היה מאוד לא נעים. אני הרגשתי שאני מתפוצצת- מדובר במשפחה עדינה, גרה באזור, האבא אברך ואשתו לעולם לא היתה עושה דבר כזה. היתה אפשרות להיכנס בדרך ארץ ובנועם ולבקש מהם להנמיך, הם היו מתנצלים ומנמיכים מיד.

הענין הוא שאני ממש הרגשתי שהתגובה שלו מעצבנת אותי (האמא קרובה אלי מאוד גם רגשית וגם משפחתית) ולא יכולתי להימנע מלסנן איזה משפט ציני ועצבני בתגובה.

אחר כך קלטתי כמה התגובה שלי לא היתה במקום (למרות שבאותו פורום היא לא עשתה נזק, האברך כבר יצא) וכבר 3 ימים אני חושבת מה גרם לי להגיב ככה. (וגם לו…..)

המסקנה שהגעתי אליה ואולי זה גם קשור לדיון היא שלכל אחד יש את הנקודות שהן “ציפור נפשו”- אצלי לדוגמא יש המון דגש על התנהלות של אברכים בני תורה. אני נחשפת הרבה צערי להתנהגות לא מכבדת של אברכים בחורי ישיבות וילדיהם וממש קשה לי עם הזלזול שאני רואה בבין אדם לחברו. כמובן בלי הכללות, אני מדברת על מקרים ספציפיים שאני רואה. אין צורך לתת לי דוגמאות הפוכות אני רואה גם אותן….

בקיצור- משהו בו קפץ לנושא של קדושה יותר מהצפוי, משהו בי קפץ למראה ההתנהגות שלו, ומשהו נשי עמוק קופץ לנו כל פעם שמדברים על כיסוי ראש שהוא אחד הדברים הכי רגישים אצל האשה….

אז זה יכול להיות אישיו מסוים, פגיעה קודמת, חוסר ביטחון עצמי ועוד- אבל מה שבטוח זה שאנחנו לא מגיבים אותו דבר לנושאים שונים. לכל אחד יש נושאים אחרים שמקפיצים אותו. והלוואי ואנשים כמוך, רבקי- יעוררו אותנו עוד (לפחות אותי) לשים לב לתגובות שלנו. להיות יותר רכים אחד עם השני ולהצליח להכיל את הטעויות שאחרים עושים לידינו בלי להיגרר אחריהם כמו שקרה לי…

[חנה ביין]

מלי אהבתי ממש את ההגדרה “ציפור נפשו” והתחברתי

זה מסביר הרבה דברים…

[רות רוט]

אני עוקבת אחרי הדיון בענין רב, וקוראת כל תגובה. הנושא, לדעתי, חשוב.
חשבתי על המקום של קלות השליחה במייל/פורום מול שיחה פרונטלית. (אם באמצע שיחה
מישהי אמרה לי משהו ולא קטעתי אותה באמצע, לא אתחיל “לחסל חשבונות” בסוף מה
שהיא אמרה, אלא אתייחס יותר קונקרטית. כשאני קוראת ותוך כדי קריאה מתחילה
לכתוב תשובה, אני עלולה להתייחס לפרטים שוליים יותר ש”הקפיצו” אותי).
באופן כללי חשוב להקפיד על תכתובות ענייניות ומכבדות, לא רק בפורומים. (וכמובן
גם על שיח ענייני ומכבד, וזה כבר ענין נוסף…)
בעבר קראתי עצה מועילה לגבי כתיבת מיילים: לא להתחיל בכתיבת שם הנמען, אלא
לכתוב קודם את ההודעה ורק בסוף להוסיף את הנמען. ככה כשלוחצים “שליחה” ההודעה
לא באמת נשלחה… והשניות האלה חשובות לאין ערוך. (זה דומה לעצה ידועה
להתגברות על כעס – לפני שכועסים לספור עד 10, או לשתות כוס מים וכדו’…)
מיילים רבים נשארו אצלי בטיוטה בעקבות זאת (גם כאן בקדם, כי אני דרך המייל),
וחלקם אף נמחקו.
דבר נוסף – הגדרתי את האפשרות לביטול שליחת מייל לדקה (אפשר גם יותר או פחות,
איני זוכרת מהי ברירת המחדל). כך גם אם לחצתי על “שליחה” והתחרטתי / נזכרתי
שיש משהו שעדיין לא כתבתי / אני רוצה לעדן ניסוח או לחשוב שוב לפני השליחה…
– יש אפשרות ביטול.

[רבקי טייך]

תודה לכולכן ….

אני לא מדברת רק על הנושא של מטפחת או פאה

ככו למשל את הדיון של שלשת המימדים וזה – טוב אז תגידו שפה זה בגלל שזה מחלוקת ידועה בין הקונבציונלי לאלטרנטיבי

או בעניין המטפחות עם תואר בלי תואר

מקומות עבודה

וכו

זה משהו הרבה יותר עמוק זה לא הכי בגלל נושא מסוים

יש כאן ברור את העניין שלא רואים את הדמות …

אבל לדעתי יש פה עוד משהו -אבל אולי אני טועה

[רבקה וינוקור]

מה את חושבת שיש כאן עוד?

[רבקי טייך]

מסכימה מאד עם חנה ….(למרות שאני לא מטפלת ….)

זה מסתדר עם מה שמלי כתבה

[חנה ביין]

רבקי תודה על השאלה המרתקת

ולכל המגיבות, ממש מרתק מה שאתן כותבות..

אני רוצה לחדד ולהביא את הזווית של

למה זה קורה בפורום שלנו ובתחום הטיפולי?

בעיני בתחום של אנשי מקצוע מהתחום הרגשי זה נפוץ

יש לעיתים קרובות ערבוב של הזהות האישית- והזהות המקצועית שלנו

(זהות אישית זה כולל ערך עצמי כמובן, מי אני כאדם, וזהות מקצועית- כמה אני טובה, במה אני מאמינה וכיוצ”ב)

כמו שלאה כתבה ונוספות כאן בתגובות על הערך עצמי וכו’

חוות דעת מקצועית – זה בנפשנו (איך כתבת מלי, ציפור נפשינו… בול)

ויש גם תחרותיות

וקרב נרקיסיסטי לא קטן … 😉

גם מחקרים מראים שהרבה מטפלים בוחרים במקצוע טיפולי

גם מתוך נקודות החולשה האלה…

(תחרויות, רצון להיות בשליטה בין בני באדם ובכל שיחה, להרגיש שאני יודעת ומבינה, צרכים נרקיסיסטים כאלה ואחרים וכו’- לכולנו יש מהם. במינונים מסוימים אפילו קטנים…)

פעם הייתי בפורום של מטפלות

שכל מי שכתבה שם תגובה- התחילו לנתח אותה פסיכולוגית על מה זה יושב לה וכו’

(מיהרתי כמובן לצאת מהקבוצה הזו לפני שמישהו יטרוף אותי 😱..)

ולכן גם יש לנו את הכללים של ה”סטינג” של הקבוצה שלנו

שכוללים כבוד הדדי וכו’

כמו”כ

בדיונים עולים מקרים באופן כללי וקשה מאד לתת חוות דעת

כי כל נושא כמעט בתחום הרגשי הוא סובייקטיבי

ולכן כל אחת עונה מהזווית שלה בה היא בטוחה וכו’

וכמובן

כבני אדם אנחנו מחפשים ביטחון

ויש לפעמים מעין אשליה כזו

ש”צריך” לתת תשובות טוטאליות

ו”צריך” להיות מושלמים

אבל אם אם נצליח לאמץ עמדה אינטגרטיבית יותר

נראה שלכל דעה יש גם דעה מנוגדת

והשלם לרוב גדול מסכום חלקיו

ולכן לרוב התשובה רחבה וכוללנית יותר ממוחלטות קצרה וחותכת

מה אתן חושבות?

[רות רוט]

מעלה השערה לסיבה נוספת:
מדובר פה בסוג של “רמקול”.
זה לא אני מול חברה או שתיים. זה פורום שקוראות אותו אלפי נשים…
אז יש לי בעצם הזדמנות לשכנע ב”אמת” (שלי…) את כולן
ולהיפך – כשמישהי אחרת טוענת משהו, שלדעתי הוא שגוי, היא משכנעת את כ-ו-ל-ן!
ואני “לא יכולה” לאפשר לכלל לחשוב כך וכך…
ואז לפעמים התגובה תוקפנית יותר.
מה דעתכן?

[בתא-ל טשיטיד מדריכה זוגית לכלות ונשים]

הנושא הזה מעניין אותי מאוד,

אני גם מאוד אוהבת לעשות סקרים אישיים ולבדוק אם אני צודקת בהשערות שלי

למה יש את מי שמגיבה בציניות, אמפטיה, ריצוי, כעס, “זורקת מילים” והולכת, זו שתמיד סולחים על מה שהיא אומרת,

זו שדבריה נשמעים בכבוד והערכה, זו ש”נכנסים בה”…

– הרבה פעמים אני עושה “אטום סוציאלי ” דמיוני כזה

לבנות פה בקדם

כמובן השערות שלי, סקרים אישיים שלי

ואין אחריות על התוצאות.

אם תשימי לב אפשר לראות את הנשים המפרגנות בחום- זה פשוט אופי

והנשים המרגיעות, שמתקשות לראות מריבות/ וכו’ ויכוחים אז הן תמיד מנסות לכתוב משפט מרגיע, הופכות למשכינות השלום- מעריכה אותן מאוד מאוד!!!!

והנשים ה”חזקות” שלא אכפת להן מה יחשבו עליהן, אומרות את דעתן בסימני קריאה חד משמעיים, יודעות, (או חושבות שהן יודעות…)

יש את הצדיקות- שמיד יביאו את ההלכה, את דעת תורה, את ההשקפה, וישתמשו במילים “כדאי…” “ראוי…” “הייתי מציעה…” וכו’

יש גם את “כותבות המגילות”- שממש מסבירות מה הן התכוונו שחס ושלום לא יתפרש משהו אחר ממה שהן רצו להעביר במילה הכתובה שכתבו

ויש את אלה שמרגישות שזה כל כך ארוך להסביר ואולי לא יבינו, ואולי כבר משהי אמרה את זה ולא קראתי אז אין לי כוח עכשיו לבדוק מחדש ואילו וכאילו ואז ואולי והן פשוט לא שלחו את המייל אפילו שהיה להן הרבה מה לומר…

ויש את אלה שכל כתיבה שלהן, היא שיר בחרוזים או כתיבת טור, והזדמנות להביע דעתן וכישוריהן בחיבור

זה מרתק אותי לקרא את התגובה ללא שם הכותבת ואז לנסות לנחש מי הכותבת, הרבה פעמים אם זו מגיבה מוכרת בפורומים, אני יכולה לזהות אותה לפי הכתיבה והתגובה,

זה אמר לדעתי- שזה האופי שלנו, הוא כזה, וכל אחת מביאה את עצמה היא בתגובות שלה, ואני לא חושבת שיש הבדל כל כך גדול ומהותי בין המגיבות בכתב למגיבות בע”פ,

המהנהנות בחייהן- הן אלה שיהנהנו בפורום

המתווכחות בלהט- יוכיחו ידיעותיהן גם כאן

המרצות- תשגרנה מגילות מנומקות וארוכות

המשכינות שלום- ינסו לרצות את כל הצדדים ויוסיפו חיוכים🙂🙂

האוהבות לגלות טפח ולכסות טפחיים/ הדו משמעיות- יכתבו עם הרבה שלוש נקודות ומשפטים עמומים עם כמה פרשנויות

הישירות/ דוגריות- יכתבו בפרצוף, את כל מה שהן חושבות, יקיאו למקלדת, ואח”כ תתנצלנה שלא יתכוונו לפגוע, אבל זה פשוט נושא שבוער בנפשן.

המחמיאות ומפרגנות מכל הלב- מדמיינת אותן קלילות עם חיוך ענק, זורמות עם החיים ופשוט אוהבות את העולם, רואות את הטוב…

זה האופי שלנו אני לא חושבת שיש כאן כל כך הרבה דברים נסתרים,

כולנו צריכות לעשות עבודת המידות ולהתפלל שלא תצא תקלה תחת ידינו /מקלדתנו,

בין אדם לחברו זה א’ ב’ – ולא סתם אנחנו עדיין בגלות בגלל שנאת חינם, (הנה החלק המורתי שלי התעורר…)

אין פה יותר מידי פסיכולוגיה, פשוט עבודה יומיומית, של זהירות במילים שאנו אומרות, כותבות, ואפילו חושבות,

אהבת חינם מתחילה בלב, אח”כ כל מה שנוציא מהפה או על גבי המקלדת יהיה נקי, מסונן, אוהב, מכבד, מעריך

ואם קראת עד כאן- את אלופה

אני חושבת שיש מקום חשוב לדיון הזה ואולי כדאי אף לפתוח דיון חדש על רעיונות וטיפים כמו שמשהי כתבה כאן (היא משהה את שליחת ההודעה )

איך אני שומרת על כבוד החברות בפורומים כאן, חיזוק בכבוד האדם באשר הוא, אהבת ישראל, וכו’

הלוואי שנזכה עוד השנה לגאולה אמיתית

ונדע שהיה לנו חלק בתיקון השנאת חינם והגברת אהבת חינם!

[לאה פישר]

וואו בתאל כ”כ אמיתי ויפה!!! ומלמד!!! ו-איזה קשב!

ממש אהבתי את הניתוח האנושי שעשיתי!

אין ספק ש”נפשי יוצאת בדברי” – הדיבור הוא גילוי של מה שמתחולל בנפש

ואין ספק ש”אהבת חינם” קוראת לנו שוב ושוב לשוב ולהתחזק, כל עוד לא זכינו לגאולת עולם.

אשמח שתפתחי כזה נושא יהיה לי הרבה מה ללמוד

בנוסף, אני כן מרגישה שקשה לי יותר להתבטא דרך המקלדת, חסר לי ה”קשב”

מרגישה שקשה להבין אותי ושאני כותבת בחלקיות (כדי שלא תהיה מגילה…),

יש עוד מישהי שמרגישה כך?

[רות רוט]

להתבטא דרך המקלדת – קשור לביטוי בכתב, לדעתי.
כמו שלא כל אחת יודעת להתבטא בעל פה (מה שקרוי יכולת וורבלית)…

[שיינדי אייזנבך]

דיון מעניין.

אותי זה מחזיר לרעיון הפרוידיאני, על התנהגות שנובעת מהאיד, האגו או הסופר אגו.

למרות שאני כבר לא מצפה מאנשים מבוגרים, ובוודאי לא מאנשים העוסקים בעיצוב התנהגות, להגיב מהאיד, זה עדיין קורה, ולפעמים גם לי.

זה שאנחנו עדיין מגיבים בתוקפנות, קטנוניות, זלזול, וחוסר התחשבות ברגשות האחר.

כולנו נופלים לשם מידי פעם. השאלה היא המינון והמודעות לכך שנפלנו.

וגם האגו הוא מוביל לא קטן לפעמים. מה יחשבו עלי. איך יראו אותי. איך אני מייחצנת את עצמי. לעיתים קרובות אנו מונהגים ומגיבים או מייעצים משיקולי אגו, ואשרי מי שמזהה את זה, ומקבל אפשרות בחירה מחדש.

מעטים האנשים שהסופר אגו מוביל אותם בצורה סדירה, שקולה, וכל תגובה נשקלת בפלס המידות הטובות. כשאנו פוגשים אנשים אצילים אלה זה גורם לנו להתפעם. כי זה נדיר ומיוחד.

[A B ברנסון]

שלום נשים יקרות

קראתי את שאלתך ונראה לי שיש כאן איזושהיא תגובה ספונטנית

כמו שאנחנו מתנהלות בלי שימת לב.

דרכינו כאנשים להתחיל לשמוע מה השני אומר ו … כבר יש לנו

תשובה מבלי לשמוע מה הוא התכוון.

אנחנו מאד דרוכים מיד לענות את דעתינו בלי מחשבה,

אולי לכן מה שקורה שאנחנו רוצות מ י ד להצדיק את

דעתינו, מחשבתינו התנהגותינו ולא נותנים מספיק תשומת לב לנשאל מה הוא מבקש.

התשובה נשלפת כהגנה או כהתנגדות ואז אין זמן להתעמק בשאלה.

אולי לאחר שהעלת את התובנה המאד יפה נתחיל לשים לב מה השאלה ולענות

אולי יותר מתון ועניני ובכך באמת נעשיר אחת את השניה בלי חלילה לפגוע או להקניט.

[מלי שארף]

בנות בהמשך לדיון הזה יש לי תובנה בענין של מגזרים, אני ממש הייתי רוצה לשמוע חוות דעת נוספות. אפשר לפתוח שרשור חדש? איך עושים את זה?

[שיינדי אייזנבך]

מלי,

תפתחי דיון חדש. יש לך כפתור מיוחד לזה.

[חני שידלובסקי]

יש לי עצה קטנה להוסיף והיא, לשים בכל סוף משפט סימן שאלה. לדוגמה: טיפול
בשלושת הממדים אינו עוזר/מסוכן לסכיזופרניה. זו תפיסה שלי. הנה, כאן בפורום
התוודעתי לעוד תפיסות. ולא, לא אומר כעת למטופלות שלי להפסיק לקחת כדורים
ולרוץ לטפל בשלושת הממדים. אבל לפחות, אני יודעת שזה ה”אני מאמין” המקצועי
שלי, ויש מטפלת מנוסה שהתפיסה שלה היא אחרת. סימן השאלה בסוף גורם לריכוך
הדברים, ומחייב לעבור בשנית על המייל ולסדר את הפיסוק, ואז, על הדרך, מעדנים
קצת את הניסוח.
בתפילה שנזכה שלא תצא תקלה תחת ידינו בכתב ובעל פה.

[ברכי]

אולי כדאי להתרגל להגיב בצורה של אפשרות, הצעה, לא קביעה,

זה יכול לשפר כל תקשורת בכל תחום ובוודאי במענה לדברים כתובים. זכותו של כל אחד לחשוב כך או אחרת, ולהביע את דעתו, אבל כשמביעים דעה בהחלטיות נוצרת לפעמים סוג של התנגדות ואם נציע את דעתנו אך מבלי לקבוע אותה, ניצור קשב ורצון לבדוק רלוונטיות ונוכל להסכים עם הרעיון המוצע

זה נכון גם לגבי בקשה מילד או מחבר – אתה יכול להביא לי במקום: תביא לי,

אם נתרגל להביע דעות בצורה של הצעה, נשיג שיח מתון יותר, והרבה פחות שיפוטי וביקורתי

[חנה כהן]

נושא הטיפול יש לו פרשנויות רבות ודעות שונות

סביר להניח שלכל אחת יש את האמונה שלה והתזה שלה בטיפול

בואו נניח סימני שאלה במקום סימני קריאה