מה עושה מטפלת ש’נמאס לה’ ממטופל?

[טובי אייזנבך]

הרבה פעמים נמאס כי אנחנו לא יודעים איך ולאן להתקדם, ולהביא זאת להדרכה, להבין עומקים נוספים- מאפשר לנו להתחבר מחדש.

פעמים רבות זה שיחזור של דפוסי המטופל, וזה קורה לו בקשרים נוספים, ואז שווה לבדוק מה קורה שם, ולנסות לצאת מהשיחזור ולתת חוויה אחרת.

לרוב לא סתם “נמאס” או “משעמם”.

[טובה הניג]

יש מאמר שנקרא ‘לפטר את המטופל’

[חיה ברג]

חיפשתי ולא מצאתי.

יכולה לצרף קישור?

[מיכל כ]

אני בעד לקחת פסק זמן קטן,

באמת כולנו בני אדם, וקשה לעבוד כשמרגישים שנמאס ואין כח

קחי בחשבון שיתכן מאוד שגם למטופלת שלך נמאס, והיא גם חושבת, מה, להפסיק באמצע? ואיך עושים את זה?

כמובן שאני מתכוונת לפסק זמן בעדינות מאוד מאוד מאוד – למשל להגיד לה שאת חושבת עוד שבועיים (-בשביל שיהיה לה זמן לעכל את זה) לקחת חופשה של שבועיים לדוג’ ביום שלישי (או ביום שהיא מגיעה אליך) – ואם יש משהו דחוף את זמינה טלפונית או במייל (חופשה זה יכול להיות גם שעה בשבוע – לא חייבים רק לטוס לחופשה…)

או פשוט להגיד לה אמת – שהעבודה הזאת לוקחת ממך כוחות ואת מרגישה שאת צריכה פסק בשביל לחזור לכוחות מחודשים בעבודה. היא לא צריכה לדעת שזה רק מולה…. אני חושבת שזה אפילו ראוי להערכה מצד שהיא מבינה שהמטפלת היא גם בן אדם שיודע את הצרכים שלו.

חשוב אבל להדגיש שאפשר תמיד להתקשר או לשלוח אימייל – אם צץ משהו מאוד חשוב, ואת יכולה גם לתת לה משימות לשבועיים הקרובים – שהיא כן תתקדם ולא תרגיש שהיא נתקעת בגלל שאין טיפול.

בהצלחה ושבוע מבורך!

בשורות טובות.

[רות רוט]

אני רק שאלה:
האם שאלה זו לא מתאימה יותר לפורום הסגור?
(אני אומנם לא בפורום הסגור והנידון מעניין אותי, אבל עדיין… זו לא שאלה קצת
רגישה בשביל פורום פתוח?)

[חני שטראוס]

נמאס-

מה הכוונה?

קודם כל, חייב בירור בתוך עצמך:

האם יש כאן תלותיות לא טוב ה בקשר?

האם יש מניפולציות שגורמות לנמאס הזה?

האם אין מחוייבות לטיפול?

האם אין התקדמות?

האם ההשפעה של המטופל גדולה מדי על המטפל?

ממליצה קודם כל, לעבור הדרכה מקצועית ולקבל מענה לשאלות החשובות האלה.

[פולי לינדנבוים]

2 נקודות-

* בתור מאמנת קרה לי דבר כזה, פעמיים. (שונה מטיפול)

הרגשתי שהגעתי מבחינת המתאמנת ל”מבוי סתום”

לאחר שהעלתי את הנושא ביחס לאימון , (שונה מטיפול) ודיברתי איתה על אפשרות לפסק זמן

אצל אחת- באמת סיימנו בצורה יפה,

אצל השנייה, כן רצתה לסיים סידרה, הגענו להרבה יותר אחרי השיחה ע”כ,

הרגשתי שהמפגשים הבאים היו אפקטיביים יותר,

הכי טוב לפתוח את הנושא, קודם עם עצמי- כמו שטובי כתבה, זה יכול להיות דפוס שחוזר על עצמו

וגם לבדוק איפה זה פוגש אותי / את מי היא מזכירה לי/ דפוסים שלי, כלפי מי..

ואם ההחלטה היא להמשיך , שיהיה ממקום יותר נקי

* לדעתי זה נושא דווקא לפורום פתוח

כדאי שיהיה למטופלות/ מתאמנות מודעות להכיר בכך שלפעמים לה /למאמנת אין תאום .

ויפה שעה אחת קודם..

[רותי בן אדיבה]

אני אוהבת אוטנטיות ובד”כ דוגלת בה.

אבל הפעם מסכימה שהשאלה לא מתאימה לדיון פתוח.

לא רק מטפלות קוראות את השאלה…

היכולת שלנו כמטפלות להבין את העומקים של ההתנגדויות בתוכנו ולעבד אותן נכון למען הטיפול היא מיומנות נרכשת שאינה מובנית אצל רוב הקוראות.

לדעתי כשאת כותבת נמאס זה מעורר אצל חלק מאיתנו חווית דחייה וקשה מאוד לקבל את זה בהבנה ולהזדהות.

אז לכל הקוראות שאינן מטפלות- אולי מוטב שנסביר להן מה הכוונה.

אנסה לשתף ממקומי-

בטיפול אני לומדת להכיר את המטופלת דרך עולמה הרגשי, כשעולות בתוכי חוויות קשות של חוסר שליטה, תקיעות, שיעמום או כעס על המטופלת במהלך המפגשים אני מבינה שכל החוויות הללו הן מידע על המתחולל אצלה. כאשר אני מרגישה שנמאס לי ממנה ככל הנראה זו חוויה שמשתחזרת מחייה שלה, כנראה שלעוד אנשים נמאס ממנה והיא סובלת מהתרחקות של הזולת מכל מיני סיבות.

מה עלי לעשות בשלב הזה?

להבין שזה לא רק הרגשה שלי- והיא מלמדת אותי משהו קריטי על חייה.

הגעתי לנקודה שקשה להיות בה אבל עלי להיות אמיצה מספיק בשביל להודות ברגש הזה ביני לביני (או ביני לבין קולגות שמבינות את השפה הטיפולית הזו) ולנסות להגיע לגרעין הפנימי ממנו נובעת התחושה המציקה.

לשאול את כל השאלות שהמטפלות הציעו בדיון לעיל ולהגיע למסקנה לגבי העבודה המדוייקת לה. זה יכול להיות שלב מכונן בטיפול כי הגענו להזדמנות להתקלף מקליפה יבשה ונמאסת ולהציע למטופלת לוותר על דפוסים ישנים שמעוררים אצל סביבתה את אותם רגשות מציקים כלפיה. דרוש הרבה אומץ והקשבה פנימית כדי לגעת בכאב כזה.

אז כמטפלת תרשי לי להצדיע על שאת נוגעת שם- ואם כבר נגעת, אל תוותרי על השלב הבא בתהליך.

בהצלחה רבה!

[מלי שארף]

קודם כל השאלה לא מתאימה לפורום סגור. אין בה שום מידע שצריך להסתיר או פוגע בזכויות או אישי וכדומה.

להפך- יש להעלות את הדברים למודעות על מנת שיטופלו גם אצל אחרים!!

שנית- אם “נמאס” סימן שמשהו לא מתקדם כמו שצריך ןיש לבצע רפלקציה עמוקה על הטיפול, לוודא מה יש במטפל שלא מאפשר את המרחב הרגשי או במטופל שתוקע את הטיפול ו”חוסם “אותו באופן כלשהוא.

הכל לפי הענין

[הודיה אולמן צלמת מקצועית]

אולי הסיבה היא כי המקרה /המצב/ הרגשות של המטופל פוגשים אותך באיזושהי צומת לא פתורה בחיים שלך? אולי הדרכה חד פעמים תוכל לפתור את זה ?

אני זוכרת בלימודים שלי לפני כמה שנים שעלה כזה מקרה וזו היתה הבעיה.

אין דבר כזה שסתם נמאס למטפלת ממטופל, עולם הטיפול עוסק ברגשות, ורגש זה משהו דינאמי שיכול להגיע ממקורות עמוקים ולא ידועים, לכן חייבת להיות סיבה מאוד ברורה וממילא פתרון ממוקד

רק צריך להזהר מאוד לא להעביר את הרגשות האלו למטופלת, גם ככה אנחנו שקופות…

[מלכה זיכרמן]

מסכימה לגמרי שנכון להעלות את הרגשות שעלו למטפל כי זה מלמד אותנו על מה שיתכן וקורה לו בעוד מקומות המיקרו מלמד על המקרו מה שקורה במרחב הטיפולי מעיד על מה שקורה לו בעולם בכלל מצרחך זהירות מופלגת לעשות את זה בצורה נכונה ואפקטיבית. שהמטופל ירויח מזה. נמצאת בעיצמו של דילמה זו בדיוק. הדיון עזר לי להגיע לתובנה של המה צריך לעשות, צריכה לברר עם עצמי את האיך לעשות זאת ברגישות ובחכמה. יש לכם רעיונות?

[חנה א]

אני מסכימה עם חני, וגם מסכימה שזה מתאים לפורום הסגור, (שאני לא מחוברת אליו)

יש לי מה להחכים אותך בעניין, אם תרצי תוכלי לפנות אלי בשמחה.(פה באישי ואחזור אליך בעז”ה)

[יעל – בודקת שכר]

לא יכול להיות שזה קורה למטפל בעל הכשרה מקצועית

מטופל/ת זה לא חבר/ה

מה הכוונה שנמאס? העבודה לא מתקדמת? כנראה ששיטת הטיפול לא מתאימה… (והמטפלת ככל הנראה מכירה רק שיטה אחת אותה הוא למדה…😟😟)בהכשרה מקצועית לומדים לעומק את כל סוגי הטיפולים והתאמתם למטופל לפי האישיות שלו והמצוקה שלו..)
טיפול לא יכול לעזור במקרה ה שהמטפלת ‘נמאס לה’ (גם אם היא שחקנית מעולה ויודעת לעשות את עצמה רגישה ומכילה, מדבור פה בנפש האדם!!!!)

[נועה יחיאל]

אם זה קורה לך כבר כמה פעמים תוכלי לבדוק עם עצמך,

אבל אם זה פגש אותך רק עם מטופלת ספציפית,

זה מספר לך על דפוסים שלה שמיצרים דחיה

או תחושות חזקות שמנהלות אותה, (כמו שרותי כותבת)

או שיש לך משהו לא פתור בעניין,

בכל מקרה ח”ו לפתוח אייתה את הנושא ש”נמאס ממנה”,

וזה לא משנה אם זה בעדינות הכי גדולה,

זו טראומה על טראומה, יש סיכוי שהיא תפרוש מטיפול לגמרי בעקבות החוויה.

אם את רוצה להמשיך אייתה תצטרכי לעשות עבודה עם עצמך,

כדי ליצור לה חוויה חיובית במקום הדחיה,

אם את לא רוצה להמשיך אייתה תוכלי להפנות אותה למישהי אחרת,

אולי להסביר לה שאת מרגישה שיהיה לה יותר טוב ללכת לאחרת מסיבה כזו או אחרת,

(אולי היא יותר מקצועית בנושא וכד”)

ואכן אם הגעת לשלב הזה זו התקדמות, כנראה נפתח משהו חדש, שלא היה פעיל כשהכרת אותה,

מדהים!!!!

בהצלחה רבה!!!

[חנה ביין]

זו תופעה ידועה ומוכרת

מה אימא עושה כש”נמאס” לה מהילדים שלה?

ומה עם לא רק נמאס.. אלא ממש ממש שונאים את המטופל?

ויניקוט כתב מאמר על זה לפני 76 שנה – “שנאה בהעברה נגדית”

מה שמטפל מרגיש כלפי מטופל זה חלק מהטיפול

משתמשים בזה כחלק בלתי נפרד מהתהליך

האחריות של המטפל זה להיות מחובר לרגשות שלו באותנטיות

ולעשות את העבודה עם זה בהדרכה.

מסכימה כי הדיון מתאים לפורום סגור

[חיה ברג]

האמת שאני כותבת בתור מטופלת

מה את עושה כשכמטופלת על מרגישה שנמאס נמאס ממך

עם כל הכבוד לאקונטר טרנספרנס, ויש כבוד,

אני לא אמורה להרגיש את זה

ואני לא מקבלת את זה שהכל זה השלכות ממערכות שלי

יש אדם בצד השני, יש לו עבודת מידות,

ואוביקטיבית התנהגויות שמרגישות שנמאס.

פסיכולוגית מומחית בשתי התמחויות.

[חיה ברג]

אה, ושאלתי אותה על זה.

‘כמה פעמים נמאס לך ממני?’

היא ענתה ‘לפעמים. היום לא’.

[חנה ביין]

תשובה אמיצה וכנה של מטפלת

הכי קל לומר אני אוהבת אותך / בחיים לא נמאס ממך / את מדהימה וכל מיני קלישאות

הייתי מפתחת את זה איתה לשיחה ומספרת איך זה גורם לך להרגיש

[חיה ברג]

זה גרם לי להנעל…

[חנה ביין]

מבינה אותך.

תגידי לה את זה.

תגידי לה מה זה גרם לך.

[נועה יחיאל]

חיה,

לא הבנתי,

מטופלת שאומרת או שנותנת תחושה שנמאס לה מהמטפלת,

למה היא ממשיכה לבוא?

מה קושר אותה בכוח לתהליך עם אותה מטפלת?

[חיה ברג]

מטופלת מרגישה שלמטפלת נמאס ממנה.

לפעמים.

לפעמים אחרות מאוד אכפתית.

[חנה ביין]

חיה

שיערתי שאת שואלת ממקום אישי כמטופלת

קאונטר טרנספרנס זה לא אומר שזה עובר ממך

אלא ממשהו לא פתור אצל המטפלת-

שמתעורר מול מטופלת ספציפית וקשור למערכות יחסים בעבר של המטפלת וזה תמיד קורה באופן לא מודע.

מה שאת מספרת על התחושה שלך – זה לא מחייב שמדובר בהעברה נגדית.

והאמת שזה גם לא נשמע סיפור של העברה נגדית לפי הדוגמאות הקטנות כאן שהבאת מהאינטראקציה בינכן.

ממליצה לך מאד מאד להעלות את הדברים מול המטפלת שלך

ולספר לה בכנות על ההרגשה שזה מעורר בך על התהיות ועל הקושי –

נסי לפתח את זה איתה באומץ. תרשי לעצמך להיות אותנטית.

ברור לי שהפורום כאן צר מלהכיל את העומק והמורכבות של מה שאת מעלה

הקשר ביניכן וודאי רחב יותר וזה עלול לפגוע במרקם של הטיפול אם תמשיכי בלי להעלות את התחושות שלך.

יש לי מדריך שכתבתי ששואל איך אדע אם המטפלת שלי טובה

מוזמנת להירשם – יש בו דוגמאות רבות לשאלות שתוכלי לשאול את המטפלת.

אל תוותרי על הטיפול בגלל ההרגשה שלך

זה שאת מרגישה ככה זה דווקא יכול להראות על כך שהטיפול מאפשר לך לעבד דברים עמוקים בתהליכי השלכה/ הפנמה ועוד כל מיני.

הדרך הכי נכונה זה לפתוח לשיח עמוק כנה וחשוף (ולא רק לשאול נמאס לך או לא) מול המטפלת ולפרוש את תחשותיך ולבקש ממנה תגובה

תגובתה תהיה לך למצפן

בהצלחה!

[הודיה אלבאז אלבאז]

חנה אשמח לקבל את המדריך הזה שכתבת,

הוא נוגע בנושא שמעסיק אותי כבר שנה וחצי.

איך אפשר לקבל אותו?

[חנה ביין]

בשמחה- הוא מופיע באתר שלנו ומצרפת לך כאן לינק:

https://chanabinn.ravpage.co.il/madrich

איך בוחרים מטפלת בתחום הרגשי

[נועה יחיאל]

מטופלת שמרגישה ככה רק במערכת יחסים עם אותה מטפלת,

היית ממליצה לה להפסיק את התהליך,

אם זה פוגש אותה בכל פעם שנוצר חיבור עמוק יותר, יש מה לטפל.

אבל ודאי לא אצל מטפלת שאומרת לך שלפעמיים נמאס לה ממך.

סורי.

[פולי לינדנבוים]

“נמאס לי” לא מאמינה שמטפלת יכולה להוציא מילה כזו על מטופלת, (אני מתייחסת לנמאס לי של מטפלת )

ואם כמו שחנה ביין הקישה להורה, “נמאס לי ” יוצר דחיה איומה אצל הילד, מספיק כשהוא חווה את זה בתת מודע שלו, הוא לא צריך לשמוע את זה.

הרבה פעמים הפרוש של נמאס לי – הוא “קשה לי” “אני מתוסכלת” “מרגישה שמיציתי” נתקעת” וכו’ כו’

בהחלט דורש עיון : מה נמאס???

לפתוח את העניין לא התכוונתי להגיד “נמאס לי ממך” ח”ו ח”ו,

לפתוח שיחה על הטיפול, כמו:

– את מרגישה שהטיפול מקדם אותך?

– באיזו הרגשה את מגיעה/ מסתובבת אחרי הטיפול?

– שמת לב לשינוי שמתרחש?

– את שמחה להגיע למפגשים?

שאלות של FLOW UP/DOWN ואלו שאלות לדעתי, שיכולות להיות גם בפורום פתוח,

שאלות שלכל אמא/ רעיה / עובדת

יכולה להתקל בסיטואציה של “נמאס לי” בכל קשר שהוא, ולשאול את עצמה.

קשרים של “נמאס לי” במשפחה- חייב טיפול/ ריענון /התחדשות, כי משפחה לא מחליפים כמו גרביים..

“נמאס לי”, בטיפול/ בעבודה /קשרי חברות.. ג”כ “מצריך עיון” יחד עם זאת לבדוק אולי באמת הגענו לרוויה?

יש פחות צורך דחוף לעבוד, מעבר לעבודה שמטופלת עושה עם עצמה בהקשר לטיפול,

היא לא צריכה תוספת התמודדות וחפירה ברגשות דחיה של מטפלת.

בוודאי שלעבור עיבוד, חוויה מתקנת, על המקום של “נמאס לי” , מומלץ יותר, טוב יתר, מקדם יותר. מאשר לברוח ולעזוב.

ואני חושבת, שמטפלת ששומעת על תוצאות חיוביות/ שומעת פידבק ממטופלת שהטיפול מקדם אותה, פותח לה ערוצים, תורם ומחזק.. מבינה שהתקיעות היה בחוויה שלה ולא של המטופלת.

המטפלת מרגישה סיפוק, ורצון להמשיך לקדם לתת כלים ולהשפיע הלאה רק טוב, ותחושת הנמאס לי מתקטנת.

בתפילה שנזכה להיות שליחות טובות!

[הודיה אלבאז אלבאז]

אני לא כ”כ מסכימה עם זה,

המציאות היא שכמטפלות לפעמים בהחלט נמאס לנו ממטופלים. זה אולי נשמע לא יפה עד מזעזע אבל זו מציאות.

להתכחש למציאות או לנסות לעדן אותה- לא יעלים אותה.

עדיף שכמטפלת אהיה מודעת לרגש הזה ואתבונן בו ואסכים לקבל אותו מאשר שאהדוף אותו מצד אחד ואתנהג אותו מצד שני (acting out).

ולדבר עם המטופלת על איך היא מרגישה בטיפול והאם הוא עוזר לה כשזה לא מגיע ממנה ואני שואלת אותה כדי לנסות לקבל ממנה מחמאות, פידבק חיובי או אישור זו טעות לדעתי- המרחב הוא שלה ולא שלי ואם יש לי בעיה יש הדרכה ויש טיפול בשבילי. זה לא בעיה שלה.

מאוד מתחברת למה שנכתב פה על שנאה בהעברה נגדית של וויניקוט, זה נשמע בדיוק זה

מצרפת פה את המאמר מתורגם לעברית.

שנאה-בהעברה-נגדית-1.pdf 5 MB PDF - Click toצפיה

Options

• העתקת קישור להורדה

[חנה ביין]

זה לא מה שדובר בשאלה

ובכל אופן זה עניין של גישה

יש אישה שאומרת לי שכשנמאס לבעלה ממנה היא רוותצה לדעת

ויש אישה שלא רוצה לדעת

ויש אישה שאומרת לו כל הזמן שהיא מרגישה שנמאס לו ממנה שוב ושוב

והוא אומר לה מה פתאום? אני אוהב אותך

והיא אומרת שוב בטוח? נראה לי נמאס לך

והוא אומר: לא מה פתאום

ושוב ושוב ושוב

עד שהוא אומר: את יודעת מה? כן ? נמאס ממך לפעמים!!!

והיא אומרת: ידעתי!!!

גם המטופלים לעיתים קרובות עושים כל מיני מבחנים למטפלים שלהם

ולכן מה שעולה בטיפול – צריך להיות מעובד בטיפול- כי זה חלק מהטיפול וחושף רבדים עמוקים בנפש.

ואם נמאס למטפלת ממטופלת והיא לא עושה עם זה עבודה ברור שהטיפול חייב להסתיים

אבל לרוב ב99.9% מהמקרים – מטפלות שמצליחות לפתוח את זה בהדרכה או מול המטופלת בצורה הולמת – עושות עם המטופלת פריצת דרך שאף אחד קודם לא עשה.

בהצלחה

[הודיה אלבאז אלבאז]

אני קוראת בעניין את הדיון הער ועולה בי שאלה-

יכול להיות, חיה, כי ההרגשה הזו מולידה בך רגשי אשמה

ואת מבקשת נרמול ושיתוף מעוד מטפלות שזה קרה להן?

אולי את פשוט מבקשת לשמוע שזה בסדר וזה לא אומר עלייך שאת מטפלת גרועה או שאת לא אנושית?

[חנה ביין]

ברור הודיה זה חלק מהמקצוע

כמובן שלא מקיאים את ההרגשה הזו על המטופל ומוציאים אותו חלילה

וזה גם לא מה ששאלה השואלת.

ולרוב כמטפלות אנחנו חוטאות יותר ב”אהבת יתר” למטופלים מאשר להיפך

עם זאת כמטפלים אנחנו אמונים על אמינות, שקיפות מלאה עם כל הרגשות שלנו

הקלים והקשים

ואנו אמונים על כך שרגשות הם לא רובוטיקה שאפשר ל”שים על מצב מטפלת” ואז להיות נטולת נגיעות

כולנו בני אדם

אני מרגישה שהדיון גולש לשלבים התפתחותיים בינקות

החל מפנטזיה של התינוק/ הילד שאימא מושלמת ועד לרגע שהוא מגלה שהיא ממש יכולה להיות מעצבנת ואני לא אהיה אימא כמוך

גם מול המטפלת תכנים אנושיים עולים

זה שזה עלה – זה אומר שיש כאן משהו לא פתור שיש לעבד

אנחנו כאן בשביל לצמוח יחד ולא להיות בפנטזיה.

נ.ב. תודה שהעלת את המאמר שהזכרתי – חששתי שאולי הוא לא יובן נכון אבל למעשה הוא חשוב.

[רחלי]

על פי התגובות שקראתי פה, בעיקר מכאלה שלא מגיעות מתחום הטיפול, זה מחדד את העובדה שהשאלה הזו מתאימה יותר לפורום סגור של מטפלים!

[מלי שארף]

קראתי את התגובות בענין ובעיון

1. אני שוב אומרת שחשוב שהשאלה תהדהד בפורום פתוח- אנחנו לא מלאכים ונמאס לנו מאנשים אפילו שקרובים אלינו מאוד. וכמו שנאמר לעיל- אין צורך לאמר זאת בצורה בוטה (אהבתי את ה”להקיא” את המידע על המטופלת…) אבל כן להודות שמשהו מלאה (א בסגול) אותנו. לדעתי מי שחושבת שהיא מסתירה מידע כזה ממטופלת חוטאת לאמת, ונסיון להסתיר תחושה בסיסית ולגיטימית בפורום סגור חוטא לאמת בניסיון כושל ליצור מעצמינו שלמות לא אמיתית. (אלא אם זה נושא בעיתי מבחינת הלכה וכדומה מה שלא כאן המקרה)

2. תחושה ש”נמאס” מגיעה לרוב כשמשהו סוחט מאיתנו אנרגיה שאוזלת. בטיפול יכול להיות שהמטופל מדשדש במקומות מסוימים והמטפל מרגיש עייף. יכולות להיות סיבות נוספות. כשאת שואלת: “נמאס לך ממני?” אני שומעת צורך רגשי לא מסופק. אני גם מבינה קצת שמשהו אכן תקוע בטיפול. למה את שואלת את המטפלת איך היא מרגישה? מה זה משנה לך? תנסי להבין מה את בתור מטופלת מרגישה על עצמך- לא עליה. תשתפי אותה בתחושות שלך: אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמות. לא נח לי. אני מרגישה שאת שופטת אותי. וכאלה. יכול להיות שאת משליכה עליה משהו? שהבאת אותה למקום מסוים? למה בחרת אותה? ואם החלטת שלא מתאים לך למה את נשארת?

אולי הי טוב עד נקודה מסוימת- מה השתנה פתאום?

מצד המטפלת, מי שמרגישה ככה צריכה להבין היטיב איזה תחושות עולות בה בטיפול ולתת להן מענה בהקדם, לא לחכות שהמטופלת תרגיש את זה. ואפשר גם בטיפול לאמר: “אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמות, איך את מרגישה?” זה ממש לא נקרא לקחת לה את המרחב שלה. מאיפה הקשקוש הזה? זאת אפילו חובתך לשקף לה את התהליך. תיהי פתוחה לשמוע כל תשובה ותפתחי את הטיפול הלאה.

[חיה ברג]

למה אכפת לי מה היא ולא מה אני?

כי אני רואה שהיא מתנהגת בצורה לא מקצועית ולא מקובלת.

וא”א לנצח ולעד לשים כל תחושה על שחזור מערכות יחסים אחרות.

ככה מפספסים חוסר מקצועיות, חוסר פניות וחוסר הכלה.

[דינה רייכמן]

העלו כאן נושא משמעותי בטיפול,

זה מקום רגיש מאוד שעשוי להיות נקודת מפנה בטיפול –

ממקום כזה אפשר להצמיח ולהקפיץ את הטיפול, אבל זה גם מקום של סיכון לטיפול.

התובנות שהעלו כאן מאוד משמעותיות אבל גם מאוד רגישות ודקות, ואפשר להבין אותן בצורה לא מדויקת, ולקחת אותן למקומות לא נכונים. (ואולי לכן התעוררה אי נוחות לגבי הפרסום בפורום הפתוח)

נדרש כאן הרבה דיוק בניואנסים – גם במה שנאמר כאן, ועוד יותר בהתנהלות בתוך הטיפול – אותם מילים שייאמרו יכולות לבוא מעמדה שונה, ואז זה ישפיע על הדינמיקה שתיווצר.

התובנות שנאמרו כאן הן סוג של פרספקטיבה, מה יכול לקרות בעקבות תחושה כזו אצל מטפל, אבל נראה לי שהדבר הראשון והחשוב ביותר הוא שכשמטפל מרגיש כך הוא ייצור מרחב של התבוננות ועיבוד, יביא את הדברים להדרכה ויבחן לעומק בהתאם למקרה, את התחושות שעולות בו כמטפל, יעבד את התחושות ורק אז לראות האם בכלל, ואם כן – מה מתוך הדברים נכון להביא למטופל, וחשוב מאוד: מתי ואיך.

הדברים שנאמרו מצד המטופלות מזכירות לכולנו להיות רגישות, לזכור שמדובר בנפש, להתנהל בצורה נכונה – לא לוותר על העיבוד והעבודה הפנימית והעיקר להתפלל שבאמת תהיה לנו סיעתא דשמיא כדי שאכן המטופל יחווה את התועלת שבדבר.