מטפלות , עובדות סוציאליות צריכה אתכם…

[רחל ינקלביץ]

היידי.הייתי ממליצה לך ללכת ליועצת תעסוקתית לפגישה ממוקדת בכדי להבין קודם מה נכון ומתאים לך ולפי זה להתקדם…

בהצלחה!

[מירי ירום]

היידי היקרה!

אני כותבת לך ממקום מזדהה של גם צעירה שלפני התואר הראשון.

קודם כל חייבת לספר לך שגם אני בעזרת ה’ אלמד שתי תארים בעבודה סוציאלית, וזו אכן עבודה רצינית ולא פשוטה, אבל אם את מחוברת ורוצה את זה, זה שווה. ובהקשר לגיל זה מאוד תלוי… כלומר, אם את נשואה זה כבר משהו, ואז גם אם כן וגם אם לא, אולי באמת כדאי לחכות עוד קצת עם העבודה הסוציאלית כדי לראות עוד את הצד היפה של החיים לפני שאת יורדת אל הזבל. וגם בעבודה סוציאלית מתחילים סטאז’ מאוד מהר, ואז מגיעים למקומות באמת קשים, לא האלה שמגיעים אלינו לקילינקה, אלא אלו שאין להם את האופציה הזאת בכלל… וכן, צריך להיות מוכנים נפשית לדבר הזה.

חוץ מזה באמת תרפיות זה דבר שונה מהעבודה האינטנסיבית של הטיפול הטהור, אבל כל אחת לוקחת את זה למקום אחר, ולכן זה שונה. באופן כללי לעו”ס יותר קל לפתוח שערים עם התואר שלו כעו”ס.

ודבר נוסף שאני חייבת להגיד לך כי הוא ממש קפץ לי: אם את הולכת לעבוד בטיפול בכזאת שליחות, אל תעשי את זה עם שיקולים כספיים כבדים מדי. כלומר, ברור שהמשכורת חשובה, אבל אם הכסף משחק מידי, זה פוגם בשליחות, במקום שצריך להיות טהור כל כך, וזה אוכל את כוחות הנפש. צריך מנוע פנימי חזק מאוד בשביל העבודה הזאת, כזה שלא מתמלא מכסף. תעשי מה שהכי מתאים לך, וכסף הקב”ה שולח.

מקווה שעזרתי לך, וכל נשות המקצוע פה, אם אמרתי משהו לא נכון, כמובן תקנו.

מלא הצלחה!! שתזכי לעשות תמיד טוב ליהודים!!

[דינה רייכמן]

כמי שהגיעה לתחום הטיפולי אחרי ניסיון בהוראה, אני חושבת שאם את יודעת ברור שאת רוצה לעסוק בטיפול – ההכשרה של עבודה סוציאלית נותנת תשתית יותר מותאמת (ככה הרגשתי בפגישה עם מטפלות שהן עו”סיות, למרות שלא בטוחה בזה). מה שכן, מבחינת הכרה פורמאלית ברור שהמסלול של תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בע. סוציאלית קלינית יותר מתאים. נתקלתי בקשיים להיכנס למקומות מסומים כי אין לי תואר ראשון טיפולי. המסלול של הוראה ואח”כ תרפיה הוא מסלול של בדיעבד, לדעתי. אלא אם כן את רוצה להשאיר לעצמך מרחב גדול יותר של אופציות – וחושבת גם על כיוון של עבודה חינוכית ולא ברור שתרצי רק לטפל.

[הודיה אלבאז]

קודם כל אני חייבת להחמיא לך על הבגרות והמודעות

את מודעת שמשמעות ואחריות התפקיד ולא מתיימרת להיות יותר גדולה ממה שאת, שזו תכונה מצוינת ואפילו הכרחית בעולם הטיפול.

כמורה לשעבר שעשתה הסבה לטיפול אני יכולה להגיד דווקא הפוך ממה שאת חווית, דינה

אני חוויתי את העובדה שיש לי תעודת הוראה ועבר בהוראה כיתרון- זה איפשר לי לעבוד בבי”ס טיפולי יותר בקלות ובעבודה עם הצוות החינוכי יש לי הבנה של צרכי השטח החינוכי ואני גם מקבלת פידבק מהמורות שזה משמעותי להן ושהן מאוד נתרמות ונרגעות מזה שאני יכולה לתווך את השפה החינוכית עם הטיפולית.

לדעתי יש כאן גם שאלה על אפיק הטיפול- האם את נמשכת לכיוון האומנותי או לא.

אם לא- עבודה סוציאלית יותר מתאימה כי היא מבוססת שיח

אם כן- בטיפול באומנויות את מקבלת מקבלת סל כלים אומנותי ויצירתי לעבודה

אישית מכירה לפחות אחת שלמדה עו”ס תואר ראשון וטיפול באומנויות (כלשהן) תואר שני, שזה יכול להיות שילוב מאוד מעשיר.

הצלחות!!

[רחלי]

<div>שלום היידי! ההתלבטויות שאת מעלה הן חשובות ומשמעותיות, ונראה שאת ניגשת לנושא בבגרות ובאחריות רבה כפי שנדרש מנושא כל כך רגיש. </div>

ראשית, רוצה להתיחס לציטוט מדבריה של מירי: “תרפיות זה דבר שונה מהעבודה האינטנסיבית של הטיפול הטהור”. תרפיה זה טיפול, וטיפול זה תרפיה, כך שלא ברור לי למה התכוונת… גם עו”ס וגם מטפלים באומנויות עושים עבודה טיפולית תרפויטית, הכוללת שיחות, בנוסף לכלים הנוספים שיש לכל אחד באמתחתו. אולי בגלל חוסר ההבנה הזה יש יותר ביקוש לעו”ס, כפי שהוסיפה מירי: “באופן כללי לעו”ס יותר קל לפתוח שערים עם התואר שלו כעו”ס”. ואכן, בד”כ במרפאות צבוריות יש דרישה יותר לעו”ס על פני מטפלים באומנויות.

מהנסיון שלי מהשטח, בעבודותי בכמה מרפאות צבוריות, כחלק מצוות הכולל עו”ס לצד מטפלים באומנויות על כל סוגיו, מבחינת החשיבה, הגישה והעבודה הטיפולית אין הבדל מהותי, כולנו עובדות דרך שיחות, וכפי שצינתי, משלבות את הכלים הנוספים שבאמתחתינו, לפי הצורך ובהתאמה. ולעתים אני נתקלת בעו”ס שחסרים להם הכלים ההשלכתיים שיכולים לתת מענה ודרך עוקפת, מעבר לשיח רגיל.

לא נראה לי שלימודי העו”ס “נותנת תשתית יותר מותאמת” לעבודה הטיפולית, כפי שדינה כתבה. לימודי העו”ס כוללים, בנוסף לחלק הטפולי, נושאים טכניים ופקידותיים הקשורים לחוקים, נהלים, סדרים, טפסיאדה וכו’ (בעבר עו”ס נקראו פקידי סעד). כך שלמודי עו”ס נותנים אמנם אפשרויות רחבות יותר, אך לא בהכרח נותנים תשתית יותר מותאמת לעבודה טיפולית, אך כפי שכתבו פה, מסיבה לא ברורה הם גם מבוקשים יותר כאנשי טיפול.

בכל אופן, מה שאת שואלת זה על הפרקטיקה בשטח, ואכן, תואר בעו”ס פותח יותר דלתות, ושני תארים עוד יותר…

ואסוציאטיבית מתנגן לי השיר: “שיהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב…”, וברוח הימים האלה, מתפללת שיהיה לכולנו “עוד יותר טוב ועוד יותר טוב”…

[דינה רייכמן]

אולי אדייק את עצמי לאור התגובות. מה שברור לי זה שתואר ראשון טיפולי פותח יותר דלתות בכמה וכמה מקומות טיפוליים. גם אם מבחינה מהותית זה לא תמיד מוצדק, יש התייחסות אחרת הכרה אחרת והתקבלות אחרת למי שהוא עו”ס/פסיכולוג לעומת מי שרק מטפל באומנויות ללא תואר ראשון טיפולי. עו”ס שהוא גם מטפל באומנות – מסתכלים על התואר הטיפולי, והטיפול באומנות היא כעין בונוס. טיפול באומנות כערוץ טיפול בלעדי עדיין לא מוסדר בחוק. יתכן שבמקומות חינוכיים ההיפך – דווקא הרקע החינוכי יכול להיות יתרון.

מבחינת המהות – כלומר איך ייראה הטיפול ובאלו כלים המטפל ישתמש וכמה הוא יהיה עמוק – אז אולי זה מתחיל בלימודי התעודה בראשית המסלול המקצועי של המטפל – אבל זה בעיקר תלוי באישיות המטפל, בכישורים שלו, בהשקעה ובדרך שהוא עושה, בהתאמה שלו לצרכי המטופל, וגם ואולי בעיקר בתפיסה הטיפולית שלו – שממשיכה להתפתח ולהתעצב בלימודי ההמשך וההדרכות.

יתכן שהפסיכולוג עובד ב CBT שזה לכאורה יותר מילולי, והמטפל באומנות אולי משתמש בכלים אומנותיים כאמצעי טיפול עיקרי אבל מבין אותם באופן דינאמי. יתכן גם שפסיכולוג יהיה מאוד דינאמי ויעבוד עם ילדים באמצעות משחק ויצירה, ואילו מטפל באומנות ישלב באומנות כלי CBT, ישתמש גם באומנות אך ישים דגש על השיח והתקשורת שלו עם המטופל. ויתכן עוד אלפי ווריאציות.

אמנם לטיפול באומנות כגישה יש ייחודיות של כלי הבעה ויצירה בהם היא משתמשת, ויש גם רציונאל תיאורטי מאחורי זה – יש גישה שרואה את הטיפול באומנות כערוץ טיפול ייחודי ובלעדי שעומד בפני עצמו. עם זאת בעיניי הטיפול באומנות הוא תוספת לתפיסה טיפולית עיקרית שמתייחסת בכלל לגבי מהות הטיפול ומה צריך לקרות בטיפול, ולרוב היא מתבססת באוריינטציה דינאמית ו/או קוגנטיבית התנהגותית. (בעיניי הן שונות, למרות שיש דרכים לשלב ביניהן).

כשלומדים תואר שני טיפולי בהחלט נוגעים בתיאוריה הטיפולית הכללית של מה זה בכלל טיפול, אבל מושקע הרבה מאמץ וזמן לרכוש את כלי ההבעה והיצירה, ואת התיאוריה שביסוד השימוש בכלי ההבעה ויצירה בטיפול. במידה מסוימת היא משלימה את התפיסה הטיפולית הכללית כשלעצמה (משתלבת מאוד עם וויניקוט, למשל). ועדיין בהתרשמות שלי מפגישה עם עו”סיות (אולי דווקא עו”סיות קליניות?) ועוד יותר עם פסיכולוגיות שהוסיפו בהמשך המסלול כלי הבעה ויצירה לטיפול (כמו שצויין עו”ס+מטפל באומנות) נראה לי שהתשתית של התפיסה הטיפולית – מה זה טיפול (ולאו דווקא עושר הכלים) – התבססה אצלם באופן יותר יסודי ומסודר (ואולי אני טועה בעניין. זו בהחלט ההתרשמות שלי).

מעבר לזה היות ובטיפול אתה מביא את מי שאתה עם כל הניסיון והחוויות שלך, אז כל התנסות, ובוודאי עם אנשים- תורמת ומעשירה את ההבנה הטיפולית.

ברור שמורות שהתנסו במגוון של קשרים בינאישיים עם תלמידות, צוותות, הורים, ומכירות את המערכת “מבפנים”, מביאות תחום ידע מאוד משמעותי שיש לו השלכות רבות על הבנת הנפשות והסיטואציות והעולם החיצוני בהן הן פועלות.

יחד עם זה, זה גם מאתגר כי התפיסה הטיפולית שונה מהתפיסה החינוכית. באופן מאוד כללי – התפיסה החינוכית שמה דגש רב יותר על התפקוד במציאות בעוד התפיסה הטיפולית חותרת ושמה דגש על העולם הפנימי של האדם ואת זה להבין בתוך ההקשר של המציאות בה הוא נמצא. בטיפול חשוב לראות שהמציאות שעלולה להיות מאוד דומיננטית לא תאפיל או תצמצם את האפשרות של המטופל להביא את העולם פנימי שלו ולהיות בו. הטיפול חותר לתת מספיק מרחב לעולם הפנימי לצאת או להגיח בקצב שלו…. (ולפעמים לשם כך צריך באופן זמני לשים את המציאות “בצד”) לפעמים “הנחות יסוד” מהעולם החינוכי והדגש שלה על המציאות החיצונית עלולות לצמצם את המרחב להיות באופן נקי בטיפול, ומקשה על המטפל למצוא בתוכו את העמדה הטיפולית הנקיה ומדויקת.

זה באמת מאוד יפה ומוערך בעיניי כשאכן מצליחים לתרגם את השפה הטיפולית לשפה חינוכית, ולהצליח למצוא את הדרך להטמיע את הטיפול בתוך מערכת חינוכית. כי אכן המטרה בסופו של דבר היא באמת לחבר בין העולם הפנימי לבין המציאות, זה גם מסייע לקבל את אמון המערכת, כשאתה “מבפנים”. יחד עם זה השילוב הזה מהווה אתגר משמעותי לטיפול וחשוב להיות מודעים אליו כדי שזה אכן יעשיר את הטיפול ולא יפריע לו.