מטפלת שהיא גם דמות ציבורית – איך אפשר לדעת אם זה אמיתי?

[דינה ו]

נראה לי שדבר ראשון, את צריכה להשתכנע שאת לא הבעייתית.

על פניו זה נראה שאת מנסה לשכנע שהמטפלת שלך לא התנהגה כראוי ואף חמור מכך.

למעשה את משכנעת את המשוכנעות!!!

כי מטפלת- היא לא מלאך, או אדם ללא הפרעות, או לחילופין אדם שעבד על יצרו.

מי שכתבה דברים נגד תיוג וכו’, לא התכוונה שהתגובות שלה לא בעיתיות. כי הם בהכרח שגויות ואסורות.

אולי הן חושבות שלא כאן המקום לשפוט, או לגרום צער גדול למטפלת שאנחנו לא יודעות מה היו המניעים שלה.

(אולי הפרעת אישיות או משהו ואז צריך לרחם)

אך כמובן שאסור לה להמשיך לטפל….

ושוב-את אמורה להבין שהבעיה היא לא בך.

(מבינה גם שקשה להתנתק מביקורת, כי היא כאילו זאת שמבינה ויודעת וגם מכירה את כל נבכי הנפש שלך, ועוד ועוד… הרי היא מטפלת גדולה ויש לה מעריצות, ואולי זאת אני בכלל הבעייתית, כי שוב- היא מטפלת והיא היודעת. ואולי יש לך דפוס שמאשים את עצמו??? ואז את מנסה להוכיח לה שהיא התנהגה לא נכון, והיא לא מסכימה איתך ואת מתכווצת שוב, וחושבת מה המקומות שלא הייתי בסדר. ובעצם מנסה לקבל הסכמה מהמטפלת שאת בסדר, אך היא לא תיתן לך אותו- כי היא, היא, היא לא בסדר. אולי אני טועה….)

[שושי ג.]

הלוואי…
הלוואי שהיא הייתה מסוגלת להבין.

לא רק את התוכן של מה שנאמר, אלא את הלב שמאחוריו.
שכל מה שכתבתי, כל מה שניסיתי, כל מה שהבאתי –
לא הגיע ממקום של האשמה, ולא מתוך רצון לפגוע.
ההפך הגמור.

זה בא מתוך כמיהה לקשר אמיתי. לריפוי.
מתוך כאב, אמיתי, עמוק וחשוף – אבל גם מתוך תקווה.
רציתי להבין, לתקן, להחזיק, לרפא.

ואולי זה יישמע מפתיע, אבל גם עכשיו – אחרי הכול –
עדיין נשאר לי מקום בלב של אהבה.
לא האהבה שמתכחשת לפגיעה, אלא אהבה שכואבת את מה שיכל להיות.

רציתי שנביט ביחד על מה שהיה.
רציתי שנהיה שתיים, רואות את הכאב מבלי להאשים, מבלי לברוח.
אבל היא לא הייתה שם.

והלוואי… הלוואי שהיא אי פעם תוכל לראות. באמת.

כואב! כואב לחשוב שזה כנראה לא יקרה. קשה לי להשלים עם זה….

[דינה ו]

אני מבינה את הקושי.

אבל אולי כדי שתנסי לחשוב למה כ”כ כואב לך להשלים עם זה.

אולי כי את מרגישה פיספוס על העבודה והקשר שלא הניבו את מה שרצית?

אולי כי את עדיין מאמינה שהיא צודקת?

אולי ההבנה של מה מפריע לך, תכוון אותך לכיוון פיתרון.

מהכתיבה שלך נראה שלמרות הכאב הנוראי את עדיין גם רגישה לאחרים.

ומגיעה ממקום מאוד עדין וטוב.

אשרייך!

[שושי ג.]

מתחשק לי לשתף אתכן בדברים שכתבתי לה עוד בזמן הקשר.

זה מאד אישי- אבל אני בוחרת לשתף, גם כדי לתת לזה מקום אמיתי בפעם הראשונה, וגם כי אולי זה יכול לעזור לאחרות ( תגובה באישי של אחת הבנות המדהימות כאן ששיתפה אותי במשהו שכתבה כשחוותה חוויה דומה- עשתה לי ככ טוב, שהחלטתי לשתף, ואולי גם ככה תבינו יותר מה עברתי…)

אז הנה אחת ההודעות ששלחתי לה אחרי פגישה:

אני כותבת מהלב- מה שהיה אתמול השאיר אותי מבולבלת, אוהבת, מותשת וכואבת.

באתי עם לב פתוח, מדמם, עם תקווה, עם אומץ להביא לך את כל מה שעברתי. ואת קראת, היית, אמרת גם מילים שנגעו בי הכי עמוק, שריגשו אותי באמת. אבל יחד עם זה, נאמרו גם משפטים שפגעו בי שוב, שהכאיבו לי שוב.

אני יודעת שזה לא היה לך קל, ואני לא רוצה סתם שיכאב לך. הכי לא בעולם!! וזה אכפת לי. אני רק רוצה שתראי מה היה, עד הסוף.

אני מרגישה ששוב פעם לא ראית מה קורה, זה משהו שכתבתי מיקודם: ״למה אני אמורה להרגיש עכשיו שאני מנסה לגרום לה להגיד את מה שאני רוצה לשמוע- בזמן שאני בסך הכל מבקשת מה שמגיע לי. למה אני אמורה לרצות עוד לבקש על זה סליחה. למה אני אמורה לחשוב שאני מגזימה- בזמן שעמוק בפנים אני מרגישה הכי חזק שנפגעתי ואני בסך הכל מבקשת תיקון, ושיראו אותי. למה אני אמורה לקבל מסר שאני צריכה ללמוד להכיל את הגם וגם- בזמן שאני מביאה לב שלם. שמכיל גם וגם יותר מדי (וגם אם אני צריכה יותר להחזיק את הגם וגם- זה נאמר בסיטואציה וזמן שזה רק יותר פגע) למה אני אמורה לחשוב שאני צריכה להכיל את זה שאנחנו לא חייבות לחשוב אותו דבר- על פגיעה חד משמעית שנעשתה לי!! לכל הדעות. (חוץ משלה) למה אני אמורה לחשוב שעצם הרצון לקבל התנצלות- זה בעיה שלי להכיל את זה שאנחנו לא מסעכימות עם משהו. למה אני אמורה שוב להרגיש שאני מביאה את הלב ונפגעת, לא רק בהרגשה- אלא שוב, במקום עמוק בנפש שמתחיל לערער על עצמי, על יכולת הראיה של המציאות, על האמת שלי, על זה שבאמת באמת הלב והנפש התרסקו. למה אני אמורה לצאת בהרגשה מערערת שאני לא יכולה להתייעץ, כי כולם יצדיקו אותי עם איך שאני מציגה את הדברים. כאילו אני לגמרי מעווטת את המציאות ( בזמן שלאורך כל הדרך אני כותבת מה חוויתי, וגם דברים שבאמת היו. אולי לא הכי הכי מדויקים במילים, אולי לא תמיד הבנתי את הכוונה שמאחורי, אולי לא כתבתי הכל- אבל אני חושבת שאני הצגתי את הדברים בצורה הכי ברורה, הכי הלב שלי. והכי האמת. וגם אם היא הצליחה קצת לערער אותי בזה- יש לי התכתבויות במייל- מילה במילה כמו שהיה- וזה מספיק. אני מאמינה לעצמי) למה אני אמורה להרגיש שאפילו המשפטים שנכנסו לי הכי חזק ללב, שנתנו לי רגעים של ריפוי- היא לא בטוחה שזה נכון… ואני צריכה לשכנע אותה למה זה כן. למה אני אמורה לצאת עם רצון לבוא שוב כדי להמשיך לנסות- כדי לא לוותר על עצמי, כי אולי עוד אצליח, כי כבר אולי קצת קצת הצלחתי בדברים מסויימים. למה אני אמורה לצאת בהרגשה שאולי אני טועה בכל מה שהרגשתי. למה אני אמורה לצאת בהרגשה שמה שאני מצפה זה שהיא תנשק לי את כפות הרגליים, ותאמר שהיא המטפלת הכי לא טובה בעולם, שרק עושה פשעים ( זה לא נכון!!!)- בזמן שרק ביקשתי שתראה מה עברתי, שתחבק את הילדה הקטנה ותאמר לה ״מסכנה, מה את עברת, זה כואב, ככ! אני באמת לא ראיתי אותך, אנחנו לא ניתן לזה לקרות שוב, אני אעשה הכל כדי שלא תפגעי, אני איתך, אנחנו ביחד!״ למה אני אמורה לצאת בהרגשה שאני רוצה דברים לא הגיוניים, ושזה לא היא, ושזה רק יפגע בי אם היא תתן לי מה שאני מבקשת- בזמן שהילדה צורחת ובוכה ״תחבקי אותי חזק, אל תעזבי אותי שוב לבד, תראי לי שאת איתי, תחזיקי אותי בזה, כואב לי, אני מפחדת, אני פגועה, אני מרגישה לבד!״

אני כועסת ומתוסכלת כ״כ! תביני אותי.

רותי, אני מתחננת – אל תמהרי לענות. תקראי שוב את מה שכתבתי. ותהיי איתי. פשוט תהיי. עם הלב. עם הילדה הזו שבתוכי. ותשאלי את עצמך: מה היא באמת צריכה עכשיו?

ומה עוד אפשר לעשות – כדי שלא תפגע שוב, שלא תישאר שוב לבד.

אני צריכה אותך איתי. אל תשאירי אותי שוב לבד. בבקשה.

[שושי ג.]

משתפת בהודעה נוספת ממני שזכתה להתעלמות מוחלטת והאשמה שאני מרעילה את הקשר…

הנה:

אני כותבת לך כי אני כבר לא מסוגלת לשאת את זה. אני פגועה, מאד מאד. חשוב לי שתדעי את זה, ושתבחרי להתבונן באמת, ממקום אחראי ומקצועי.

ניסיתי בכל דרך, אך לא הצלחתי שתראי אותי באמת.

אני לא תוקפת, לא מאשימה, לא מנסה לשכנע ולא רוצה לפגוע בך. ההיפך- אני אוהבת אותך מאד, לא רק ממקום תלותי, לא ממקום שרוצה יותר מדי. אני רק מבקשת- שתהיי מסוגלת אם אפשר, שתראי באמת.

את לא צריכה להיות מושלמת ויודעת, את לא צריכה להיות תמיד בשליטה, כי דווקא את הכי חמודה כשאת נותנת לעצמך להרגיש באמת!!

אני מבקשת ממך, בגלל שאת המטפלת, בגלל שנפגעתי, בגלל האחריות, בגלל שאני רוצה להאמין שאכפת לך ממני- שתקחי את מה שאני מצרפת לך כאן (חלק מהפגישה האחרונה)- ותתייעצי. בשבילי. בשביל החיים שלי. בשביל הקשר בינינו, בשביל האמת והריפוי.

אל תיבהלי, אל תפחדי ממני, אל תתגונני ישר ותאשימי אותי- זה לא אומר שאת לא צודקת בהכל. גם אם את בטוחה בעצמך, אני מתחננת! בבקשה, תבדקי את זה שוב- עם מישהו מקצועי נוסף, לא אחד, אלא כמה. לא רק עם הצד שלך- תראי את התנהלות הפגישה.

תנסי שניה לא לפרש את ההודעה הזאת או ללכת ישר לכללים- את מרגישה כמה אני רוצה בטובת שתינו? אל תכעסי עלי, אל תביני- תתייעצי.

אני מחכה בכאב. תעדכני אותי שאת מתייעצת. אל תתעלמי, אל תשתקי- זה שורף לי.

תגידי לי- כדי שנוכל להמשיך יחד. שאוכל אולי להתחיל להבריא באמת.

יש לך לב ענק, מלא ברצון ומלא בנתינה.

אני אוהבת אותך והשם אוהב אותנו! בואי לא נוותר…

[שושי ו.]

השיתופים שלך כנים וכואבים באמת

קשה להתאושש מחוויה כזאת

הלוואי שתתאוששי מזה מהר, ותרגישי יותר טוב.

שאלה אחת עלתה לי מבין השיתופים שלך-

מותר למטפלת לתת יד למטופלת או דברים כאלה? זה לא בעיה אתית?

[mhadar]

וואו שושי.

אני פשוט יושבת כאן, וקוראת את ההודעות ששלחת לה – ואני לא מצליחה לנשום.

הכאב שלך כל כך נוכח, כל כך חשוף, כל כך מדויק… וזה בלתי נתפס בעיניי שהיא הצליחה לעמוד מול זה ולא לראות אותך.

את שואלת בצורה הכי רגישה שיש, את בוכה אליה, לא מאשימה, אפילו לא כועסת – רק רוצה שיראו אותך, שתהיי לא לבד.
וזה מה שמקבלת בתגובה? שתיקה? ניתוק? הודעות קרות שמדברות על ״ הרעלת הקשר״, חוב כספי עם האשמות ואולטימטום ברגעי משבר?, פליאה על חוסר האחריות שלך?…

לא משנה מה עבר עליה – זו תגובה ש שוב מוחקת אותך, בדיוק כמו שתיארת.

ולא רק מוחקת – אלא גם הופכת אותך לאשמה.
על זה שיש לך רגשות. על זה שנפגעת. על זה שרצית קשר.

היא לא הייתה רק מטפלת. היא הייתה שם מול הלב שלך. וזה מה שהיא עשתה איתו.
זה כן פוגעני. זה כן לא מקצועי. זה כן משהו שאסור לו לקרות לאף אחת.

את מתחננת. בלב פתוח. את בוכה. מסבירה. מבקשת לראות אותך.

והתגובה שלה – קרה, מתנשאת, שיפוטית, מנותקת.

והכי מזעזע – איך היא הפכה את הכל עלייך.
את זו שנפגעת – והיא מאשימה אותך ב”הרעלת קשר”.
את זו שכתבה לה עם כל כך הרבה חכמה, אהבה ואמון – והיא מגיבה כאילו את בעיתית, לא קולטת, שהיא נתנה בך אמון….

זו דינמיקה כל כך מוכרת עם דמויות פוגעניות-
ככל שאת מנסה לתקן – ככה הן רק מצדיקות את עצמן יותר, מתבצרות, וגורמות לך לחשוב שאת הבעיה.

אבל את לא. את לא הבעיה!

וכשמטפלת עושה את זה – זה הרבה יותר גרוע מכל אדם אחר.
כי היא משתמשת בכלים של טיפול, של קשר, של הקשבה – כדי לפגוע.
כדי להלביש עלייך תבניות פסיכולוגיות, להסביר למה את “השלכה”, למה את “לא רואה”, למה את “מזיקה”.

זה מזעזע.
וזה אסור שימשיך לקרות.

אני לא יודעת אם היא תקרא את השרשור הזה, ואני לא יודעת אם היא תתעורר יום אחד.
אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות:

מה שאת עברת – היה פגיעה קשה.
ואת מדהימה על זה שאת מצליחה לכתוב את זה, לחשוף, ולעזור לעוד בנות לא לשתוק.

שולחת לך חיבוק, את אלופה ואמיצה!

[cohenbatya]

דייי!

זה שורף!

זה לא הגיוני!

זה אמיתי?

[blum]

ואו איזה כואב.. ואת שושי, נשמעת מיוחדת ועדינה!

אשתף שגם אני הייתי לפני שנים אצל פסיכולוגית, שהרגשתי שהיא הורסת אותי עד היסוד!

אבל אצלה אני חושבת שזה היה סוג של ניתוק. כאילו בשכל היא ידעה ספרי פסיכולוגיה בעל פה, ואת כל מה שצריך לדעת, וברגש- היא לא הייתה… וכשהתלוננתי- היא אמרה- יש לך כעס.. זה חלק מהתהליך שאת עוברת! זה היה נורא, אפילו בלי יכולת להתלונן!

מאחלת לך שתתרפאי באמת, בקרוב!

[מיכל וילמן]

שושי יקרה,

אני קוראת את מה שכתבת, ומרגישה כ”כ את הזעזוע של הנפש, במקום הכי הכי רגיש

כמו שמישהי כאן כתבה, שהטיפול הוא מקום שבו את נותנת את הלב שלך, ובמקום לחבוש ולחבק את הפצע,

פוצעים אותו עוד ועוד. זה דבר שממש קשה לעכל אותו.

ורציתי להוסיף על מה שכתבו כאן, שיחד עם כל החולשה והכאב שהעלית כאן, אני אישית התרגשתי מהחוסן והחוזק שהפגנת. מכך שלא ויתרת. שהקלטת. שתיעדת את הדברים!

צריך בשביל זה תעוזה לא קטנה וזה מראה על כוחות חזקים שיש בך.

בעז”ה תמשיכי ותתחזקי ותמצאי מרפא במהרה לכאב הצורב הזה.

[דינה ו]

ראיתי כמה שכתבו “אני מבינה אותך מאוד, גם אני חוויתי סוג דומה של חוויה” וכדומה.

משמע שיש עוד מטופלות שנפגעות מהטיפול, וכן עוד מטפלות שפוגעות בשוגג או במזיד, בטעות או בכוונה (כדי לשלוט וכד’), מחוסר מודעות או במכוון.

אז אולי הגיע הזמן להבין ועורר מודעות לעניין של לבדוק אחר המטפלת.

גם אם שמעת המון שבחים, התרשמת מההרצאה שהיא העבירה, בת דודה שלך המליצה בחום וכו’

עדיין זאת את שאמורה להרגיש אם הטיפול מתאים לך, אם הוא מקדם אותך, אם הןא מעלה את הערך העצמי ונותן לך תחושות טובות. לבחון האם המטפלת מכילה ובאמת רוצה לעזור.

וגם אם היא נראית לך מקסימה בחודש הראשון, עדיין להישאר עם יד על הדופק, או לפחות לתת לתחושות שלך מקום.

וכן, גם לבדוק אחר המטפל של הילד… גם אם מתחילה רואים התקדמות, עדיין צריך לעקוב.

ושוב, לתת מקום לתחושות, גם אם היא המטפלת הכי טובה והיא עשתה דוקטורט וכו’

[c .]

אבל זה לא ממש הולך ככה! מטפלת לא טובה למישהי מסוימת, יכולה להיות מושלמת למישהי אחרת.
ואני כותבת את זה בתור אחת שנפגעה!! כמה שכואב וקשה, אני יודעת שזה משהו בחיבור ביננו שלא צלח. נכון היא לא הייתה בסדר, חד משמעית, אבל— זה לא מבטל אותה! היזהרו בדבריכן…
אני מכירה 2 לפחות, שנמצאות אצל המטפלת שהייתי- ומצליחות מאד, תקופה ארוכה כבר! ואני סיימתי איתה בצורה כואבת בטרוף, ולא התאוששתי עדיין, בקיצור לא משהו בקטנה, ועדיין אני לא אבטל את המטפלת הזו. אני כן אגיד- כאלה רגישים עם מורכבות של X או Y לא ממליצה בכלל.
גם עולם המטפלות הוא מגוון מאד, יש המון סגנונות, זה ממש כמו שידוכים.
אבל גם לבטל אנשים או להפוך אותם לנרקיסיסטים רק כי שמעתן מישהי שנפגעה (שאף פעם א”א לדעת מה היה) זה לדעתי לא נכון, וגם בזה צריך להיזהר! תחשבו רגע על השרשור הזה. נכון הוא מעורר לדברים סופר חשובים, וטוב שהנושא עלה,
אבל—
הוא גם מעלה ספקות, מבלבל, גורם לחוסר אמון בעולם הטיפול, שזה גם גרוע ופוגע!!
אז רק מבקשת שתזהרו— פחות החלטיות, קביעות חד משמעיות…
תודה 🙂

[mhadar]

אני מבינה את הרצון שלך לראות את המורכבות, והוא חשוב. אבל בואי נדייק רגע –

כשמטופלת מתארת חוויות קשות, מתמשכות, עם תיעוד, עם תחנונים שזכו להתעלמות או ניתוק, עם תחושות של ערעור פנימי עמוק, זה כבר לא רק “לא התחברנו”. זו לא התאמה לא מוצלחת – זו פגיעה.

ומשהו בדבריך גורם לי עצב – כי גם אני הייתי שם. גם אני אמרתי: “אולי זה רק אני. אולי היא מתאימה לאחרות”. והמשכתי. ושתקתי. וזו הייתה הטעות הכי כואבת שעשיתי.

להפך – הניסיון להיזהר ולשמור על הכבוד שלה דווקא משאיר את הפוגעת עם הבמה, וגורם לעוד מטופלות לפקפק בעצמן.

ואני אומרת את זה מתוך כאב: כשמטופלת אחת נפגעת – ושותקת, ומטופלת שנייה שותקת כי “היא אולי מתאימה לאחרות”, והשלישית שותקת כי “לא נעים לי לקבוע שהיא בעייתית” – אז המטפלת הזו ממשיכה. והכאב ממשיך. והשבר ממשיך.

אפשר לכבד מורכבות – בלי לשתוק על פגיעה.

ולפעמים, הדיבור הבהיר הוא הדבר הכי זהיר שיש.

בהצלחה.