מטפלת שהיא גם דמות ציבורית – איך אפשר לדעת אם זה אמיתי?

[1noa]

אהובה!

את לא מדמיינת.

את לא מגזימה.

את היית אמיצה עם לב ענק, שהביאה את עצמה עד הסוף, הכי אמיתי, הכי חשוף- ושוב נפגעה במקום שהיה אמור להיות הכי בטוח בעולם.

אני יודעת כמה אהבת,

אני יודעת כמה בכית

אני זוכרת את כל הפעמים שהושטת יד, שניסית שוב ושוב, שלא ויתרת.

אני רואה אותך

לא רק את הכאב שלך,

אני רואה את הכוחות, את היופי, את הרוך ואת עומק הלב שלך.

אני רואה את הילדה שהיית-

כל כך לבד, כל כך קטנה. וכל כך אמיצה.

ואני רואה את xxx שהפכת להיות-

שנאבקת בשביל האמת, בשביל קשר אמיתי, בשביל חיים שיש בהם לב.

את לא נשברת, את נגעת במקומות הכי כואבים,הכי מפחידים, ולא ברחת.

גם כשלא ראו אותך

גם ששתקו

גם כשהאשימו, שסילפו-

את המשכת להביא את עצמך.

את יודעת מה זה לאהוב באמת.

ומגיע לך לא להשאר לבד

מגיע לך שמישהו יחזיק אותך, יראה את הכאב, יהיה איתך באמת.

ומגיע לך לאהוב את עצמך, לראות כמה היית נכונה, וכמה הלב שלך לא טעה.

מגיע לך להיות נאהבת בלי תנאי

בלי שתצטרכי להצדיק כל רגש.

מגיע לך שמישהי תהיה איתך גם כשאת חלשה, גם כשאת לא יודעת מה לעשות,

מגיע לך להרגיש בטוחה.

ואת תרגישי,

ואת תמצאי את המקום הזה בעז״ה, גם בתוכך.

אני גאה בך!

ה׳ גאה בך!

אני איתך.

מוקדש באהבה לכל מי שחוותה פגיעה במקום שהיה אמור לרפא. שתדעי – את לא לבד.

[שושי ג.]

לא יודעת למה המילים בתגובה שלי השתבשו…. ( המחשב בעבודה עושה קצת בעיות לפעמים…) מעתיקה שוב את תגובתי:

אני מסכימה איתך שצריך משנה זהירות, וגם אני לא נוהגת לתייג אדם מבלי לבדוק לעומק – במיוחד כשמדובר במושגים כמו נרקיסיזם או גזלייטינג.

אבל חשוב לי לומר משהו מהלב, בשם כל מי שעברה חוויה טיפולית פוגענית:

כשמטופלת מעלה בקול רועד תחושות של פגיעה, ערעור, או חוסר אמפתיה – זה לא הזמן ללמד אותה “שאין לקבוע דברים”.

זה הזמן קודם כל לראות אותה. לאשר את הכאב. להאמין לסיפור.

אפשר להתווכח על אבחנות – לא על התחושות.

הרבה פעמים דווקא מי שנזהרת, בודקת, מתעדת, מתייעצת – כמו שאני עשיתי – עדיין מרגישה אשמה או בלבול, כי ההתנהלות של המטפלת גרמה לזה.

לא מדובר כאן בזעם שמכוון לכלל המטפלים. אלא בזעקה מתוך שבר.

ולפעמים – רק כשמעיזים לשים שם, לזהות דפוס – נפתח פתח לריפוי ולזהירות.

אז נכון, יש דרך. וראוי ללכת בה ברגישות.

אבל בואו לא נמהר להשתיק את הצעקה בשם הזהירות –

כי לפעמים, הזהירות הזו היא מה שהפוגע משתמש בה כדי להמשיך בשקט. מה שאני (ואולי שאר נשים שכתבו כאן) מתארת – זו לא רק טעות חד פעמית או חוסר התאמה בסגנון.

זו פגיעה ברורה, עמוקה ומתועדת: מילים פוגעניות, חוסר באמפתיה ברגעי שבר, השפלה, האשמה, שלילה של רגשות – דווקא בתוך קשר טיפולי שנבנה על אמון.לא מדובר בהשלכות טיפוליות או משהו שלא הסתדר אלא בהתנהלות שיצרה נזק ממשי. זה לא ספק. זה לא בערך. זו מציאות שקרתה.

וזו גם הסיבה שאנשים מרגישים צורך להתריע – לא מרצון לתייג או להשליך, אלא מתוך אחריות עמוקה ואמיתית.

אז גם אם לא נכריז בפורום ציבורי “היא נרקיסיסטית”, עדיין מותר וצריך לומר: ההתנהלות הזו פוגענית ואסור שתישנה.

זה לא עניין של פרשנות – זה עניין של גבול בסיסי של טיפול בריא.

[שני מילר]

אני ממש מסכימה איתך

חושבת שכולן צודקות אבל זה פחות המקום המתאים להסביר שאולי היא לא כזו בעייתית…

בדיון הזה תגבנה כמו שמתאים, עם הכרה בכאב,

[ר. טייך]

אף אחד לא אמר שהיא לא בעיתית

וגם כתבתי באישי וגם כותבת כאן בריש גלי
התיאור של ההתנהגות היא פוגענית ולא תקינה
וכדאי ואף מומלץ לשקול להפסיק אותה
והייתי מתיעצת עם אשת מקצוע איך לעשות זאת בצורה נכונה
על מנת לא להיכוות
מכיוון שושוי לומדת בעצמה טיפול

אני מניחה שהיא יודעת למי ואיך לעשות זאת
מכאן והדרך לאבחן מה יש למטפלת
ארוכה הדרך
ואם אני מבינה את כוונתה של שיינדי לזה

היא התכוונה
@sheindyaiznbach
מוזמנת לאשר
מכיוון שאין גוף מוסמך מבחינה תורנית ומקצועית ככל הידוע לי שניתן לפנות אליו לתלונות על מטפלות בעלות תעודה
כל התלונות משארות ללא מענה
יש בתי דין נקודתיים שמנסים לתת מענה במקרים מאד קיצוניים

(ואל תכנסו עכשיו לנקודה שזה סימן שצריך תואר
כי אני לא טובה בלתת סימנים).
ונקודה חשובה :
כמטפלות לא משנה לנו תמיד ממה באמת סובל הפוגע
מענייןם אותנו החוויה האישית של המטופל שיושב מולינו
אני יודעת שזה נשמע נורא ובלתי ניתן להבנה לאוזן מטופלת
אבל יש בזה הרבה הגיון טיפולי
אחרי שאנחנו מטפלים בחויה אנחנו יכולים לטפל בסביבה (ככל הניתן )

[שושי ג.]

פשוט כי איזה נרקיסיסט ילך לאבחון?….

ולפעמים הפוגע עטוף בלשון עדינה, בעטיפה דתית או טיפולית, ומדבר על אהבה, צמיחה וריפוי – ובפנים יש שם סכין.

הסכין הזו אולי לא פיזית – אבל היא חתכה כל חלק בלב.
והדם זורם – גם אם לא כולם רואים.

ואז, במקום להסתכל על הפצע, על מה שגרם לו – אומרים לנפגעת: “אל תשנאי. אל תוציאי דיבה. אל תקבעי.”
אבל הפצע זועק.

ומי שמתעלם ממנו – בעצם עוזר לפוגע להמשיך.

אז תודה לכל אחת כאן שמדברת. שלא שותקת. שמראה מה באמת קורה מאחורי הקלעים של טיפול שהפך להתעללות.

כי מי שעברה את זה – יודעת שזו שאלה של חיים. ממש.

[שושי ו.]

אני הכי המומה מזה שאחרי מה שכתבתי בסגנון השורות האלו

כלומר, נגד ההגנה על שמה הטוב של הפוגעת,

קבלתי לאישי תגובות כמו:

מה היא כבר אמרה?

מה את רוצה ממנה?

איך את מאשימה בלי לדעת?

האמת, הייתי בהלם.

[הדר Hadar]

הובנת מעולה.
ולגמרי איתך.

מה שכתבת חשוב ונכון, אפילו אם הניסוח היה חד –
הזעזוע שלך מוצדק.
כשיש פגיעה ברורה ומוחשית – והתגובה היא אדישות, או אפילו הגנה על הפוגעת –
זו בעיה חמורה.
ו