מענין שמעלים את הנושא הנ”ל של תלות בטיפול, בהקשר הזה של סיום טיפול.
משתפת כמטפלת, שלאחרונה בדיוק סיימתי טיפול עם מטופלת וותיקה יחסית, ובפגישת סיום עם כל מה שדובר, עלה גם הנושא הזה.
כמה היא נזהרה לשמור על עצמה מתלות בטיפול, מהפחד שכשיגיע היום, היא לא תצליח להתנתק מהצורך בתלות.
והביאה גם את הפחד שעדיין קיים גם עכשיו בפגישת סיום, כשמגלה שכן היתה תלויה… אולי זו לא היתה החלטה נכונה לסיים? והביאה חשש מהיום שאחרי כשלא יהיה את הטיפול.
עלה הדימוי של ילד שהולך בתחילה עם אחיזה בדברים, ובבוא היום הוא עוזב אותם כשמרגיש מסוגל ומתחיל לצעוד בעצמו.
להגיד שהוא לא מפחד? -הוא מפחד.
להגיד שהוא לא ייפול? – הוא עוד ייפול.
אבל הוא מסוגל לצעוד קדימה בלי תמיכה, להתנדנד קצת, ליפול ולקום ולהמשיך ללכת עד 120 בכוחות עצמו…
ותלוי בסוג הטיפול, אבל בטיפול דינאמי לא הייתי מגדירה את התלות בטיפול כנפילה לקשר תלותי, אלא דווקא אות לכך שהטיפול ב”ה השיג את מטרתו במובנים מסויימים. כמובן שעם הרבה קשיבות ושימת לב לסיום טיפול מדורג ורגיש מאוד, והקשבה מה קורה ביום שאחרי..
עם זאת בהחלט מסכימה שלא כל אחד רוצה ומסוגל למצוא את עצמו במצב של תלות בטיפול, ולפי זה אנחנו מפעילים שיקול דעת כשאנחנו בוחרים סוג טיפול-משהו שעובד מהר וזול יותר, או משהו שעובד עמוק וקשה יותר.
בלי להכליל, אבל ניראה לי שרעיונית זה נכון, לרוב.
והלוואי שהיה בעולמנו משהו שגם עולה זול ומהר, וגם מחזיק ויעיל כמו היקר והקשה… 🤨