טיפול יעוץ אימון והנחיה
מטפלות באומנויות, פסיכולוגיות, עו”סיות, מנחות, מדריכות, מרצות, מאמנות, יועצות, ברוכות הבאות! ... פירוט נוסף
מובילות:
- Organized by
-
-
סיפור לילדים שנותן כלים להתמודדות עם חרדה – בזמן אזעקות ולא רק
-
סיפור לילדים שנותן כלים להתמודדות עם חרדה – בזמן אזעקות ולא רק
מעלה כאן סיפור לילדים שנותן כלים (גם להורים) לארגעה עצמית בזמן חרדה
ניתן להשתמש בו בבית וגם בחדר הטיפולים
הטלפון צלצל, ואמא הרימה. שמעתי אותה משוחחת בהתלהבות, ולפי הדיבורים הבנתי שזו שרי אחותה, מעבר לקו. סקרנות מלאה אותי, כשאמא ושרי משוחחות במרץ, כמעט תמיד צפוי לנו משהו מעניין. לא נאלצתי להמתין זמן רב. אמא סיימה את השיחה ופנתה לעברי בחיוך רחב: “נעמי, יש לי משהו משמח לספר לך. דוד מאיר, זכה בימים אלו לסיים את כל הש”ס, ודודה אסתי מתכננת לערוך ‘סיום’ גדול לכל המשפחה המורחבת”.
דוד מאיר, הוא אחיה הגדול של אמא, ומשמש כרב במושב ניצן שבצפון. המושב רחוק מאד מביתנו שבמרכז הארץ, וכמעט אף פעם איננו מגיעים לבקרם.
לפעמים בימי ‘בין הזמנים’ אנחנו נוסעים אליהם, ונהנים מכל רגע. הנוף שנשקף בדרך, עוצר נשימה. היישוב עצמו מלא בצמחייה ירוקה, והבתים כולם עם גגות רעפים אדומים, ממש כמו בספרים. בקצה היישוב יש רפת גדולה ואנו אוהבים להתבונן בפרות, לפעמים אנחנו אפילו יכולים לראות עגלים קטנים בני כמה ימים.
וכעת הם מזמינים את כל בני המשפחה להשתתף בסעודת המצווה. תכננו לנסוע ברכבת לכרמיאל, ומשם להמשיך באוטובוס שמגיע עד לכניסה ליישוב. החלנו לספור את הימים בהתרגשות, מצפים לנסיעה למושב, וגם למפגש עם כל בני הדודים שמרביתם גרים בירושלים.
והנה הגיע היום המיועד, עזרתי לאמא לארגן את תמר נתנאל ומירי התינוקת. אבא חזר הביתה דקות ספורות לפני שעזבנו את הבית, ויחד יצאנו לדרך. הנסיעה עברה עלינו בנעימים, כולם הספיקו לשבת ליד החלון, להנות מהנוף, ואפילו לשאול אינספור פעמים: “מתי כבר מגיעים?”
סוף סוף עלינו לאוטובוס שלקח אותנו למושב. ירדנו בכניסה ליישוב, והתחלנו ללכת אל עבר ביתם של הדודים. אמא הסתכלה בשעונה ואמרה: “השעה עדיין מוקדמת, נוכל להגיע בנחת.” צעדנו לאיטנו בשביל המתפתל, ופתאום שמענו נביחות רמות.
הסתובבתי בבהלה, שלושה כלבים גדולים שעטו לעברינו נובחים בכל כוחם. הם המשיכו להתקרב אלינו במהירות, והרגשתי את הלב שלי נעצר בפחד. מירי התינוקת פרצה בבכי, ותמר החלה לצרוח בבהלה.
אבא ניסה לגרש את הכלבים, אך הם רק התקרבו יותר, ממש יכולנו להרגיש את הנשימות שלהם. הגוף שלי התחיל לרעוד בלי שליטה. פתאום נשמעה שריקה חזקה, ובבת אחת כל הכלבים הסתובבו לאחור. איש גבוה חבוש בכובע מצחייה עמד שם וסימן לכלבים לבוא אליו.
הכלבים שכשכו בזנבם ופסעו לעברו בצייתנות. “אני רואה שנבהלתם”, אמר האיש. “האנשים ביישוב מכירים את הכלבים שלי, הם שומרים פה בלילות. אל תדאגו, הם אינם נושכים, הם רק נובחים”.
הכלבים פנו לכיוון ההפוך, אך הלב שלי דפק כל כך מהר עד שבקושי הצלחתי לנשום. מירי המשיכה לבכות ותמר ונתנאל נצמדו לאמא בכל כוחם. אפילו הפנים של אבא ואמא נראו קצת מבוהלות.
לימיננו השתרע הפרק הגדול של היישוב, ואבא ואמא הובילו אותנו לעברו. התיישבנו על ספסל גדול מעץ, ואמא אימצה אליה את מירי שלאט לאט נרגעה. הרגליים שלי המשיכו לרעוד, ותמר ונתנאל התנשמו והתנשפו.
אבא ואמא חבקו אותנו, ואמא הוציאה מהתיק בקבוק וכוסות, ומזגה לכולנו מים מרעננים. ברכנו בכוונה ושתינו לאט. הרגשתי איך המים הקרים זורמים לי בגוף ועוזרים לי להרגיש טוב יותר. “זה מאד מבהיל לשמוע פתאום קולות חזקים ומפחידים, ולראות כלבים ענקיים כל כך קרוב אלינו.” אמר אבא בקל מרגיע. “בואו ננסה כעת לנשום כמה נשימות עמוקות ואיטיות”.
ניסינו לנשום לאט, היינו עדיין מבוהלים ומבולבלים, אבל אבא ואמא הראו לנו איך שואפים מהאף ולאט לאט מוציאים את האויר מהפה. בתחילה זה היה קצת קשה, אבל אחרי כמה נשימות עמוקות כולנו הרגשנו רגועים יותר.
“כשאנחנו נבהלים,” הסביר אבא, “הגוף שלנו מתכווץ. יש לנו בגוף מערכת אוטומטית שמכינה אותנו להילחם או לברוח מהדבר שמפחיד אותנו. כדי שנצליח להגיב במהירות הלב מתחיל לדפוק מהר, השרירים מתכווצים, ולפעמים הגוף מתחיל לרעוד. אלה התגובות הטבעיות של הגוף במצב של סכנה.
כשאנחנו נושמים לאט, גם הלב דופק לאט יותר, ואז הגוף מתחיל להירגע. אם נתבונן עכשיו סביבנו ונראה שאין כעת שום סכנה, הפחד יוכל יעזוב אותנו”.
המשכנו לנשום עמוק כמה רגעים, ואז אמא אמרה: “תסתכלו עכשיו על הדשא והפרחים שסביבנו, אפשר להישען אחורה, לנסות להרגיש את הרגליים נוגעות באדמה, וגם את הספסל שאנחנו יושבים עליו.
אף פעם לא ניסיתי להרגיש על מה אני יושבת. זה היה מעניין, ובלי ששמתי לב שכחתי מהכלבים.
פתאום עברה מכונית גדולה ומוכרת בשביל הרחב. אמא נופפה בידיה, והרכב נעצר. מחלון הרכב הציצו אלינו פניה המחייכות של דודה שרי. אמא נגשה לדבר אתה, ולאחר מספר רגעים סימנה לנו להתקרב.
דוד יוסי פתח את הדלת האחורית והזמין אותי ואת נתנאל ותמר להיכנס פנימה.
הצטופפנו יחד עם בני הדודים ואבא ואמא המשיכו להתקדם עם מירי הקטנה, ברגל.
כעבור זמן קצר נפגשנו כולנו בחצר הענקית של דוד מאיר ואסתי. החצר הייתה מקושטת באורות צבעוניים ושולחנות רבים היו ערוכים. אפילו סבא וסבתא הגיעו, ועוד הרבה אנשים שכלל לא הכרנו. שרנו ורקדנו, שחקנו עם בני הדודים שתינו קולה ואכלנו בורקס.
הסעודה הסתיימה בשעה מאוחרת, ואמא התחילה לדאוג איך נחזור הביתה. אבל אז נגשה אליה רותי, אחותה הצעירה של דודה אסתי, ושאלה אם נרצה להצטרף אליהם ברכב. “תודה שחשבת עלינו!” הודתה אמא בהתרגשות. “לא חשבתי שיסיימו כל כך מאוחר, ולנסוע כעת באוטובוסים זה ממש מסובך”.
“בדרך הלוך נסעו אתנו אחי וגיסתי” חייכה רותי, “אבל הם החליטו להישאר בצפון, כך שיש לנו מקומות פנויים”. “איזו השגחה פרטית!” התרגשה אמא פעם נוספת, “ד’ פשוט דואג לנו”.
נפרדנו מהדודים ויצאנו לכיוון הרחוב. לפתע נשמעו מרחוק נביחות כלבים. בבת אחת החל הגוף שלי לרעוד בלי שליטה. אמא התקרבה לעברי, והניחה את ידה על כתפי.
“הכלבים רחוקים, נעמי”, אמרה בשקט. “תנשמי עמוק ותסתכלי על השמיים”. לקח לי רגע עד שהצלחתי להתחיל לנשום. האוויר היה קריר ומרענן, ועננים קטנים קשטו את השמיים. הפעם נרגעתי הרבה יותר מהר.
נכנסנו כולנו לרכב, ותוך דקות ספורות הקטנים נרדמו. הסתכלתי מבעד לחלון והבטתי פעם נוספת אל עבר השמיים. ירח צהוב ועגול שט לאיטו בינות לעננים, ומרחוק חייכו אלי עשרות כוכבים.
“את יודעת נעמי”, לחשה אמא לעברי: “בכל מקום ד’ תמיד נמצא אתנו, וכשאנחנו מסתכלים למעלה זה מזכיר לנו שהוא תמיד שומר ומשגיח עלינו”. הנהנתי לאמא בחיוך, והרגשתי שלווה גדולה מתפשטת באיבריי, ובלי ששמתי לב שקעתי גם אני בשינה מתוקה.
כמה מילים להורים:
בזמן של חרדה, הגוף חווה תגובה פיזיולוגית המכונה “הילחם או ברח”. מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת, וגורמת לשחרור הורמוני לחץ. כתוצאה מכך, קצב הלב מואץ, הנשימה מואצת, השרירים מתכווצים, ויש הזעה ורעד. במקביל, עשויים להופיע תסמינים פסיכולוגיים כמו פחד עז, תחושת אובדן שליטה, דאגה אקוטית, וקשיים בריכוז.
כל אלו הינם סימפטומים נורמליים למצב של פחד משמעותי. מכיוון שהגוף נמצא בעוררות גבוהה, הסימפטומים עצמם תורמים לחרדה ויכולים להגבירה. כך נוצר מעגל קסמים שממשיך להזין את הפחד.
אם נצליח להרגיע את גופנו, על ידי טכניקות הרפיה שונות (שחלקן מוזכרות בסיפור) גם הפחד יוכל להשתחרר, ונוכל לפעול באופן מושכל ורגוע. לעומת זאת, כאשר טריגר מסוים חוזר על עצמו, והפחד שנוצר בעקבותיו לא קיבל מענה, התגובה אליו עלולה להתחזק מפעם לפעם. לכן חשוב עוד יותר ללמוד כיצד להרגיע את עצמינו במצבים של חרדה ופחד.
-
3 תגובות
-
172
176
0
פעילה בקהילה
מאד מאד יפה!
-
33
12
0
חברה חדשה
תודה!
-
896
378
2
סטטוס תעסוקתי:
ותיקה
משהו.
נותן כלים בעקיפין,
ושיחה על משהו שלכאורה לא קשור לבעיה שלנו עכשיו….
לכאורה.
Log in to reply.
