פינה שיכלית בטיפול ריגשי

[חיה חיה]

אני לוקחת את השכל למקום של התנגדות (שליטה, פחד, הגנה, הדחקה, ניתוק וכד')

נכתבו הרבה מאמרים מעניינים שמעמיקים את ההבנה בנושא. (פרויד, בלומברג, ויניקוט, ביון, סאליבן וכנראה יש עוד)

אביא רק סיכום של מאי שמבטא את ההבנה שלי שההתנגדות שלי היא לא הבעיה אלא חלק מהתהליך והפחית את התסכול שלי מולה.

עפ"י (May (1996,:

"המטפל חייב לסייע למטופליו להתיידד עם ההתנגדויות שלהם, וע"י כך, להפוך את העבודה הטיפולית ממאבק למסע גילוי. אפילו המילה "התנגדות" עשויה לעורר במטופל חרדה. אך ההתנגדות איננה אויב. היא פשוט מהווה חלק נוסף במסע המשותף של המטפל והמטופל. ההתנגדות היא חלק עיקרי בטיפול, וכמטפלים מוטלת עלינו החובה להתיידד עם ההתנגדויות השונות. עלינו לראות בהתנגדויות מדריך המוביל אותנו בשבילי המסע, ולא אויב שכן ההתנגדות היא חלק מהותי במבנה האישיות של כל אחד מאיתנו".

[שולמית אורלנציק]

לכל דבר יש תכלית

השכל הוא הצד המאזן של כל סיפור

כמובן שקודם כל יש לתת מקום לרגש ולתחושות שעולות

אח"כ להשתמש בשכל בצורה מודעת

זאת אומרת שזה לא יבוא כמנגנון הגנה אינטלקטואליזציה-

אלא כשאלה: מה אני יכולה לקחת מהסיפור שלי אחרי שהבנתי מה קורה לי מבחינה רגשית

ולהתבונן עליו ממבט נקי של השכל?

כל השיטות שלCBT ו-NLP בנויות על השימוש בשכל.

המושג של להשליט שכל על הלב- ידוע.

טובי, דיברת על שליטה, אם היא מגיעה ממקום של שליטה עצמית מאוזנת, מעולה!

שוב כמו כל דבר בחיים, צריך להשתמש בשכל בצורה מאוזנת ולא כמשתיק את קולו של הרגש.

[סירי גולדמן]

אני לא רואה את השכל והרגש כשני צדדים מנוגדים אלא כשני חלקים של האדם השלם. לפעמים אני אשאל שאלה ואמקד אותה דווקא ל'מה הלב חושב עליה' ולפעמים דוקא ל'מה השכל אומר' (או שניהם, כל אחד לחוד), ולפעמים אל אראה צורך דוקא לבדל ביניהם, תלוי.

מסכימה עם חיה לגבי התנגדויות – כל חלק שלנו נועד לשרת אותנו והוא מצוין עבורנו (ותודה לו שהוא שם!), אבל לא הייתי רואה את השאלה על השכל כקשורה להתנגדויות. או לשליטה או לכוח או להגנה – הכל זה לאו דוקא, בעיני, אם כי יתכן, כמובן.

ובדיוק כמו שארצה לפעמים לתת ל'קול הנקי של השכל' לדבר אני ארצה בפעמים אחרות לתת ל'קול הנקי של הרגש' לדבר – והשכל יתבקש לחכות בשקט, ואם קשה לו הוא מוזמן לפעמים גם לחכות מעבר לדלת:),

הם בעיני שני חלקים שבורא עולם נתן לנו (ואגב – גם הגוף הוא חלק נוסף, שלישי, וגם לו יש – אוהו כמה יש! המון מה להגיד לנו, ושווה מאד להקשיב לו!), כשחלק ה'עליון' אם ניתן לקרוא לזה כך הוא לא השכל ולא הרגש אלא ה'אני' השלם.

מרגישה שיצא קצת כמו פילסוף… אבל ההשלכות של העמדה הזו התהליכים טיפוליים או אישיים הן משמעותיות מאד.

[דינה רייכמן]

אני חושבת שהפסיכותרפיה במהותה חותרת לעיבוד של החוויות הרגשיות והעיבוד הוא דרך התבוננות ותובנה. כלומר יש את החוויה הגולמית הרגשית שנחווית ובפסיכותרפיה מנסים לתת מילים, פשר ועיבוד כדי שהחוויה תהיה מוכלת. השכל הוא בעצם כוח של ה"אגו", כלומר החלק שמתמודד עם המציאות.

נכון גם שלפעמים אנחנו רוצים לעודד מגע עם החוויה הגולמית הרגשית, ואז כשאדם פונה ישירות אל השכל וכאילו "מדלג" על המגע עם החוויה הרגשית, זו יכולה להיות הימנעות שלפעמים תוגדר כהתנגדות.