רצף של שירים : )

[פצצת אנרגיות (כבי)]

תבואת השיגעון –

שדה זהוב, קוצר עמוק,

תבואה שחורה, פריחה מכוערת.

פנים מסולפות, צחוק חלול,

השיגעון מתפשט, הדעת מתערערת.

הנורמלית האחרונה –

ברחוב ריק, תחת שמים זרים,

צועדת לבדה, הנורמלית האחרונה.

חולמת על ימים, שבהם הכל היה פשוט,

כשחיוכים היו אמיתיים, ולא מסכה.

מי בכלל צריך שיהיו נורמלים? –

מי קבע את הכללים, את הגבולות, את המסגרות?

מי אמר שצריך להיות כמו כולם, בלי שאלות?

אני רוצה להיות צבעונית, שונה, בולטת,

למה עליי להתאים לתבנית, להיות רק עוד רובוט?

מה המדד לנורמליות,

מי קובע אותו,

למה זה חשוב, –

מי קבע את הכללים, את הגבולות, את המסגרות?

מי אמר שצריך להיות כמו כולם, בלי שאלות?

אני רוצה לצעוק, לרקוד, לטוס, להיות חופשיה,

אבל הפחד מכלא אותי, אומר לי “תישארי רגועה”.

[פצצת אנרגיות (כבי)]

מה עושה מי שמרגישה משוגעת? –

בתוך הסערה אני שוחה,

בים של מחשבות, אבודה ולחוצה

קולות צועקים, רוחות שורקות,

ואני נאבקת לשמור על שפיות.

מסכה אני עוטה, חיוך על פניי,

בעוד בפנים הכאב בער.

אני רוצה לצעוק, לבכות, להשתחרר,

אבל הפחד מכלא אותי, לא נותן לי לזוז.

אני מחפשת אור בקצה המנהרה,

אבל החושך עוטף אותי מכל עבר.

אני רוצה לצאת מהסרט הזה,

למצוא מקום בטוח, בית חם ואוהב.

איך אפשר לחזור להיות נורמלית –

אני הולך בדרך, לא יודע לאן,

מחפשת את עצמי, את האדם שאני.

מסכות אני נופלת, תפקידים אני משנה,

אבל מי אני באמת, עדיין לא מצאתי.

הם אומרים לי להיות כולם,

להתאים לתבנית, להיכנס למסגרת.

אבל אני רוצה לצאת מהקופסה,

להיות אותנטית, אמיתית ופשוטה.

אולי הנורמלית זה להיות שונה,

אולי השונות היא היפה ביותר.

אולי החיפוש הוא היעד,

ולא המטרה הסופית.

למה בכלל צריך להיות נורמלית –

מי אמר שנולדנו כדי להשתלב?

בתוך מסגרת, תבנית, קוביה.

מי קבע את הנורמה, את המידה?

מי אמר שכולנו צריכים להיות כולם?

אולי הנורמלית זה להיות שונה, צבעונית, ייחודית, כמו פרח.

למה להתאים לתבנית, אם אפשר ליצור את שלנו, בלי פחד.

אנחנו בני אדם, מורכבים ומגוונים, כל אחד סיפור בפני עצמו, ייחודי.

למה לחפש את הנורמלית אם אפשר לחגוג את השונות?

אז בואו נשבור את הכללים, נפרק את החומות,

נפתח את הדלת. נהיה מי שאנחנו באמת,

בלי פחד משיפוט, בלי בושה.

[פצצת אנרגיות (כבי)]

איך אפשר להיות נורמלית בחיים האלה,

איך אפשר להיות נורמלית כשכולם מסתכלים עליך כעל משוגעת –

נורמליות, מילה גדולה, מילה כבדה,

תלויה על כתפיי, כמעט בלתי נסבלת.

כולם מחפשים אותך, כמו אוצר אבוד,

אבל אני מרגישה כמו זרה, אבודה בקהל.

מסתכלים עליי מוזרה, כאילו אני מכוכב אחר,

חושבים שאני משוגעת, שונה מהאחרים.

אבל מי קבע את הכללים, את המידות?

מי הגדיר את הנורמלית, את החיים הטיפוסיים?

אני רוצה להיות כמו כולם, להתאים לתבנית,

אבל הלב שלי פועם בקצב שונה, לא מתאים.

אני שומעת קולות אחרים, רואה צבעים שונים,

ואני לא בטוחה אם זה נורמלי, או שאני פשוט שונה.

אז אולי הנורמליות היא מיתוס, אשליה בלבד,

ואולי להיות שונה זה הדבר הכי יפה בעולם.

אולי עליי לקבל את עצמי כמו שאני, עם כל השונה,

ולהפסיק לחפש את הנורמליות, כי היא לא קיימת.

[פצצת אנרגיות (כבי)]

למה זה כואב כשקוראים לך משוגעת –

“משוגעת” – מילה קטנה, פצצה גדולה

פוגעת בנשמה, חודרת עמוק.

מילים פשוטות, משמעות כבדה,

מערערות את הביטחון, משאירות אותי חשופה.

למה זה כואב כל כך, מדוע הדמעות זולגות?

כי “משוגעת” זה תואר שמדביק, שפוגע.

זה לומר שאני שונה, לא נורמלית בעיניהם

שאינני שייכת לעולם, לעולם שלהם.

זה כאילו קורעים ממני את המסכה,

חושפים את הפחדים, את הכאבים שבפנים.

מגחכים על החלומות, על הרגישות שלי,

משאירים אותי לבד, עם השברים.

אבל אני לא משוגעת, אני רק שונה,

עם מחשבות שנונות, עם לב פתוח.

רוצה להרגיש, לחוות, לחלום,

למצוא את מקומי בעולם הזה, גם אם הוא קטן.

אז תנו לי להיות מי שאני, בלי שיפוט,

תנו לי לחיות את החיים שלי, בצבע ובשמחה.

כי להיות שונה זה לא מחלה, זה מתנה

מתנה של ייחודיות, של יצירתיות, של חכמה.

מה תעשה מי שמשוגעת,

מה נגזר עליה להיות, ואיך לחיות?

מי קבע את הגבולות, את המסגרות?

מי החליט מי שפוי, מי משוגע?

תגית דביקה, מוטלת עליי,

כמו קללה, כמו סטיגמה קבועה.

משוגעת, מה זה אומר?

חולמת חלומות בלתי אפשריים?

רואה את העולם בצבעים אחרים?

מרגישה רגשות עמוקים יותר?

נגזרה עלי להיות בודדה, שונה,

לא מובנת, לא מקובלת, לא שייכת.

לחיות בצל של מבטים ביקורתיים,

של לחישות ושל רכילות סתמיות.

אבל האם להיות שונה זה חטא?

האם לחשוב אחרת זה פשע?

אולי המשוגעים הם אלה שרואים את האמת,

ששומעים את הקולות שקטים יותר.

אולי המשוגעת היא האמנית, המשררת, המדענית, החולמת, המהפכנית.

אולי המשוגעת היא זה שמשנה את העולם, שפורצת גבולות, שוברת מוסכמות.

אז אעמוד זקופה, ארים את ראשי, אשיר את שיר השונה, את שיר החירות.

אשבור את השרשראות, את האזיקים, ואעוף גבוה, אל מעבר לכל הגבולות.

[פצצת אנרגיות (כבי)]

ומי זה שיפסוק ויקבע אם מישהי משוגעת –

מי קבע את המידה, את הסרגל?

מי קבע מי שפוי, מי משוגע?

מי החליט מה נורמלי, מה חריג?

מי יגיד לי איפה עובר הגבול?

הם אומרים שאני משוגעת, שונה מהאחרים,

שהמחשבות שלי מוזרות, השאלות שלי מיותרות.

אבל מי הם בכלל, כדי לשפוט אותי?

מי נתן להם את הזכות להכתיב לי?

אולי המשוגעת זה מי שחושבת שהיא נורמלי,

מי שחיה חיים אפורים ושגרתיים.

מי שלא חולמת, שלא מרגישה, שלא חיה

מי שמתאימה לתבנית, שמתאימה למסגרת.

אז מי השופט, מי יקבע?

מי יגיד לי מי אני, ומה אני שווה?

אני אמשיך להיות אני,

עם כל השונה, עם כל החלומות והשאלות שלי.

ולמה כל אחת צריכה לסבול, כדי לעמוד במדד הנורמליות –

נורמליות, מסכה שאנחנו עוטים,

מתחבאים מאחורי חיוכים מזויפים.

מדחיקים את הרגשות, את החלומות,

כדי להתאים לתבנית, למסגרת הציבור.

למה עלינו לשבור את עצמנו,

להשתיק את הקול הפנימי?

למה להדחיק את הייחוד, את השונה,

כדי להיראות כמו כולם, כמו רוב?

אנחנו משלמים מחיר כבד, בריאות נפשית, אושר, חופש.

אנחנו הופכים לצל של עצמנו, אנוסים לחיות חיים לא שלנו.

מי קבע את הכללים, את המידות?

מי החליט מה נורמלי, מה חריג?

למה עלינו להקריב את עצמנו, על מזבח הנורמליות, השברירי?

בואו נשבור את השרשראות, נשחרר את עצמנו מהכלא.

נביט
פנימה, נמצא את האמת, נחיה חיים אמיתיים, חיים
משלנו

[פצצת אנרגיות (כבי)]

ולמה אי אפשר פשוט להיות מי שאני…. –

לובשת מסכה, חיוך מזויף,

מתחבאת מאחורי קירות.

רוצה להוריד את השריון,

להיות אותנטית, אמיתית.

למה אי אפשר פשוט להיות מי שאני?

עם כל הפגמים, עם כל החולשות.

למה צריך להתאים לתבנית,

להיות כמו כולם, בלי יוצאים מן הכלל?

חלומות צבעוניים, נשמה פצועה,

לב שבור, רוח מתמרדת.

רוצה לצעוק את האמת,

לשחרר את הכאב, את הכעס.

אבל הפחד משתק, הקול דומם

מביטה במראה, זרה לעצמי.

חוששת מהשיפוט, מהביקורת, מהתגובות, מהצחוק.

אז אני ממשיכה לשחק את המשחק, ללבוש את המסכה,

לחייך חיוך מרוח. מתגעגעת לעצמי האמיתית,

לזו שהייתה לפני שהחיים שחקו אותי.

[רבקי קליין]

כבי יקרה!!<div>

כל שיר מבטא בדרך אחרת כאב שהצטבר עם השנים

כאב שאת יודעת לבטא במילים.

את כותבת את דם ליבך וזה מורגש ממש.

כואבת איתך את הכאב של האנשים שמרגישים מוזרים ומשוגעים.

לוקח לכל אחד את הזמן שלו להשתחרר ממה יגידו.

וגם אם יחשבו שאני משוגעת זו אני ואי אפשר או אין רצון לשנות.

שולחת פה את תפילת השלווה כי ניראה לי מאד מתאים פה לי ולך.

שלי.

תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם

אומץ!! לשנות את הדברים אשר ביכולתי

ואת התבונה להבחין בין השניים.

אמן!!

מתפללת בשבילך שתמצאי שלווה בתוכך ואומץ לעשות מה שאת כן יכולה

אוהבת.

</div>

[פצצת אנרגיות (כבי)]

וואו תודה רבקי הפצצת!!!!!!

מתחילה להתפלל על זה מהרגע העתקתי את זה לסידור ולפון!!!!!!

תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם

אומץ!! לשנות את הדברים אשר ביכולתי

ואת התבונה להבחין בין השניים.

[מ ל]

ויקיפדיה:
תפילת השלווה היא תפילה שחוברה על ידי ריינהולד ניבור, כומר פרוטסטנטי אמריקאי ופעיל חברתי

[פצצת אנרגיות (כבי)]

אמממ… וואו הורדת לי

אבל בכל זאת נראלי אפשר לבקש את זה

אולי נשנה קצת את הנוסח כי זה קצת צורם…