שאלה

[ליבי]

אני חושבת שבגיל ההתבגרות זה נורמלי וזה חולף עם ההתבגרות.

ככל שאדם מכיר את עצמו ומחובר לעצמו הוא לא אמור להרגיש חצוי וזה לא סותר את זה שהוא יכול במודע להיות משהו אחד לעצמו ולהציג את עצמו וזה כלפי חוץ. זה השוני בין מה שהוא היום לבין מי שהוא רוצה להיות, הוא מייחצן את עצמו לפי מה שהוא רוצה להיות.

אפשר לקחת את מה שאנחנו רוצים להיות ובמודע אכן לצעוד לשם.

או שאולי זה מה שאני חושבת שאחרים חושבים עליי וזה לא בהכרח המציאות.

תחשבי עצמך ותשתפי.

חיפוש העצמי הוא מעניין במיוחד.

בהצלחה.

[פצצת אנרגיות (כבי)]

ולי קרה שאני יודעת מי אני ואני חושבת שאני משהו אחד

ובסוף אני מקבלת ד”שים מהסביבה שהם חושבים שאני משהו אחר

למשל אני חושבת שאני שמורה ופתאום אני שומעת מישהי אומרת איזה מתפתחת כבי

והיא מתכוונת בשיא הרצינות למה זה קורה?

למה מבינים אותי בצורה שונה ממה שאני מבינה את עצמי?

[מירי]

כותבת בלי להכיר אותך,

אז לא באמת יכולה לדעת למה זה קורה,

כן יכולה לנסות להציע כמה כיוונים אפשריים:

* שינויים זה לא משהו שקורה ביום אחד. וכשבנאדם עובר איזשהו שינוי, זה יכול להיות מאוד מאוד קל וכמעט לא מורגש בהתחלה, ועל גבי התזוזה הלא-מורגשת הזאת, יכול לבוא עוד איזשהו שינוי קטנטן וכמעט לא מורגש, וככה הלאה…

ופתאום מגיע מישהו מבחוץ, ואומר: וואו, זה לא אותו בנאדם שאני מכיר

כמו שעל הילדים / אחים שלנו אנחנו לא ככ מרגישים את הגדילה, אבל הסבא וסבתא שפוגשים פעם בכמה שבועות, בד”כ יגידו: וואו, איך הוא גדל / גבה / …

* הסביבה מתייגת אנשים הרבה מאוד לפי המראה החיצוני שלהם. האדם יראה לעיניים…

יכול להיות שמבפנים את מרגישה אותו דבר, אבל מבחוץ משהו השתנה, וזה מה שהסביבה רואה…

* הקב”ה ברא אותנו אוהבים את עצמנו, וזה עשוי לגרום לנו להסתכל על עצמנו בצורה סלחנית ורכה. הסביבה לעומת זאת היא ביקורתית מאוד! יכול להיות שנעשה שינוי קטנטן, ונרגיש ש”מה זה בכלל, ואני תכלס אותו דבר” אבל הסביבה תסתכל על זה אחרת…

לוקחת רגע דוגמה קיצונית, ממש, ששמעתי לאחרונה ממישהי (מתקשרת ל-2 הנקודות האחרונות): אותה אחת פגשה מכרה שלה, בחורת בית יעקב סטנדרטית שהלכה ללמוד במכללה כלשהי, ושינתה סגנון בצורה מאוד-מאוד בולטת. משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. תוך כדי שיחה אומרת לה אות מכרה: אני לא יודעת למה עושים כל כך הרבה רעש מללכת למכללות. הנה, אני הלכתי ונשארתי בדיוק אותו דבר!

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק…

דוג’ קיצונית אמנם, אבל ממחישה חזק…

חוזרת שוב – לא מכירה אותך, ויכול להיות שאף אחד מהכיוונים פה לא נכון ולא קשור, אז בערבון מוגבל כמובן

אבל אם כבר קבלת אמירה כזו מחברה, אולי זה הזדמנות לתפוס אומץ, להסתכל רגע על עצמך מבחוץ ולשאול: מה באמת השתנה? ולחשוב אם את אוהבת את השינוי הזה והוא מתאים לך.

[סירי גולדמן]

מגיבה רק על החלק הזה:

אני כותבת כי אני מרגישה קצת אבודה.
אני מרגישה כמו שני אנשים שונים לגמרי בתוך עצמי.
מצד אחד, אני רוצה להיות אדם רציני.
מצד שני, יש בי צד ילדותי, מופרע ולא בטוח.
אני מתקשה להבין מי אני באמת ומה אני רוצה מהחיים???
אני אשמח לשמוע מה דעתך על מה שאני עוברת???

למה? כי מילים מתפייטות זה לא הקטע שלי. לא יכולה להגיב על מה ש(כמעט) בטוח שלא הבנתי היטב.

אז לגבי זה – מי אמר שהיא לא גם וגם?

אנחנו ממש לא חד מימדיים ושטוחים, ובהחלט יש בנו הרבה מאד פנים.

כנראה שיש בה גם מהרצינות וגם צד ילדותי. מה רע?

[פצצת אנרגיות (כבי)]

מה תאמרי על סוף השאלה?

למה אני חושבת על עצמי משהו אחד ואנשים חושבים שאני משהו אחר, מי אני באמת? תודה מראש.

[שרה גד]

בני אדם זה דבר מורכב הרבה יותר ממה שנראה לנו, וכל אחד ונפשו שלו, אבל חשוב לדעת שלכל בנאדם אפילו לחזקים שנראים לנו בעלי בטחון וידענים, ישנם ימים / אירועים שיכולים להשפיע/ לערער ולגרום להם להרגיש תחושות שונות של מי אני, מה אני באמת ולעיתים לא בטוחים בכלל במי ובמה שהם למרות שבמעטה החיצוני לא נראה כלל שיש להם התמודדות עם רגשות מסוג זה וההתנהגות ה’בטוחה’ שלהם היא בעצם מעטה הסוואה למה שקורה שם בפנים….

אנחנו כל הזמן צריכים לחזק את ה’אני’ הפנימי שלנו שמעשים ‘נכונים’ מול אירועים / אנשים ובעולם בכלל, ככל שנעבוד על זה, כל דבר חיצוני פחות ישפיע עלינו והרבה יותר קל לחיות מול כל דבר כשאתה חזק מבפנים!!

[פצצת אנרגיות (כבי)]

איך אני מראה לכולם מי האני האמיתי

למה חושבים שאני ההפך ממה שאני מבינה על עצמי

אני ממש בטוחה בעצמי בהמון דברים וגם ההורים ונשים קרובות יודעות

אבל למה כאלה שהם קצת מבחוץ חושבות משהו אחר?

אנחנו כל הזמן צריכים לחזק את ה’אני’ הפנימי שלנו שמעשים ‘נכונים’ מול אירועים / אנשים ובעולם בכלל, ככל שנעבוד על זה, כל דבר חיצוני פחות ישפיע עלינו והרבה יותר קל לחיות מול כל דבר כשאתה חזק מבפנים!!

[שרה גד]

שימי לב לשאלה שלך “איך אני מראה לאחרים מי אני האמיתי”…

אני חושבת שבפשטות הדברים כדאי להיות עסוקה במי שאת מבלי ‘להטריד’ את עצמך בחשבונות ושאלות של אחרים הוא בעצם להביא את מי שאת באמת, העיסוק המתמיד במה אומרים עלי אחרים או מה חושבים עלי אחרים לא מאפשר לך להיות ברוגע עם מי שאת באמת, כשתהיי עסוקה בלהיות מי שאת ברוגע יפתרו לך השאלות ומי שאת באמת ירגישו כבר האחרים…

להתנהל לפי מה שחושבים/אומרים/רוצים אחרים היא ממש עבדות ודפוס ריצוי שאינו מאפשר לך להיות מי שאת באמת.

צאי לחופשי ותהיי עבד של הקב”ה בלבד … את תהיי מרוצה בראש ובראשונה והשאר אחריך….

[סירי גולדמן]

שרה את צודקת, וגם לא לגמרי.

כי לפעמים יש בנו חלקים שאנחנו עשויים להיות עיוורים מולם ואז הסביבה שלנו יכולה לשקף לנו אותם. זו עשויה להיות מתנה גדולה מאד לראות את עצמנו דרך משקפי הסביבה ולהכיר עוד חלקים בנו בעקבות זה.

האם אנחנו אמורים להאמין בזה באופן עיוור? להאמין לתפיסה הסביבתית אודותינו במקום לתפיסה העצמית? ממש לא. אבל – גם להתעלם מזה לגמרי זה לא חכם, כי יתכן שטמון שם בשבילנו סוד גדול, תגלית משמעותית.

לכן עשוי להיות כן יעיל לפגוש את השאלה מה חושבים עלינו כענין שיש לחקור אותו, לפעמים עם עזרה חיצונית שתסייע לחקור האם וכמה אמת יש בזה.

וכבי, שאלת-

למה אני חושבת על עצמי משהו אחד ואנשים חושבים שאני משהו אחר, מי אני באמת?

יתכן שזה נובע ממקום בו אני מכירה רק בחלק מהאמת שבי, בגלל שחלק אחר לא נוח לי להכיר בו. ואז הסביבה תכיר גם את החלקים האחרים וזה ייראה שהיא חושבת עלי ‘משהו אחר’ – זה עשוי להיות לא אחר אלא משלים למי שאני באמת – גם וגם:)

[שרה גד]

סירי מסכימה איתך לגמרי, לא כתבתי על החלק של הסביבה בחיינו שזה חלק לא מבוטל, כי חוויתי לגבי כבי התייחסות מאוד דומיננטית ל’מה חושבים עלי אחרים’ ,זה נכון שלא תמיד נכון להתעלם ממה שמשקף לנו העולם ממולנו, אבל אי אפשר לחיות בחשבונות בלי הפסקה, ובטח לא נצליח להכיר את האמת של עצמנו ולהשלים איתה עד הסוף כל עוד מה שמנהל אותנו זה ‘מה יגידו אחרים’ או מה יחשבו…

[פצצת אנרגיות (כבי)]

לא נכון לגבי כי זה דבר שהסביבה הקרובה באמת כן יודעת מי אני

חברות משפחה שכנות וכו’ רק כאלה שמגיעות מבחוץ ומציצות לרגע חושבות את זה

וזה מה שאני לא מבינה למה ישר על ההתחלה טעימה מבחוץ אני נראית דכאונית…

[מירי]

נורמלי מאוד שהרושם הראשוני קצת מטעה

קורה המון למשל אצל כאלה שהם קצת יותר ביישנים / עדינים, ולכן עושים רושם פחות תקשורתי / ידידותי

ובהיכרות קצת יותר טובה מבינים שהם אנשי שיחה מדהימים למשל

ועדין, אם מפריע לך שהרושם הראשוני שאת עושה הוא אחר ממה שאת רוצה לשדר, חושבת כמו סירי שיש מקום לבדוק מה בשדר הראשוני שאת מעבירה גורם לזה, והאם יש לך דרך לשנות את זה? האם את רוצה בכלל לשנות את זה?

[שרה גד]

בהחלט חושבת שבכל מקרה של בלבול כדאי לפנות ולהיעזר בגורם חיצוני שיעזור לעשות סדר בדברים באופן אחראי ומדוייק, הדיונים כאן מאוד חשובים ומפרים, אבל לא מהווים תחליף לטיפול או אבחון כלשהו, ובוודאי שלא יהיה אחראי להסתמך על התגובות כאן כ’סוף פסוק’, צריך את כל חלקי הפאזל כדי לראות תמונה מלאה.

[ליבי]

שרה, לא הייתי שולחת כל אחת חושבת לטיפול. במצב סטנדרטי זה בסדר לחשוב על עצמך, תלמדי ספרי מוסר, תקראי ספרים על התפתחות האישיות וכדו’ וגם, כן, תפטפטי על זה עם חברות, בפורום שמעניין אותך התגובות שלו, ותרחיבי את ההסתכלות שלך על עצמך.

טיפול זה דבר יקר שמצריך הרבה משאבים. אדם שפונה לטיפול לדעתי זה אדם שסובל ממשהו ולכן הוא מוכן להתמסר כדי להקל על החיים שלו. אם במישור התפקודי ואם רק בהרגשה.

מותר לאדם להתפתח נפשית ולגדול גם בדרך סטנדרטית. בלי טיפול, אם באמת המקרה לא פתלוגי, לא מזיק ולא מציק יתר על המידה.

[שרה גד]

חשוב להיות זהירים כשכותבים בפורום, כשנכתב כאן משהו כל אחד מפרש דברים מהמבט וההבנה שלו, לפי דבריך אני מבינה ש ‘עדיף שאדם ילמד לנהל את חייו באופן עצמאי וכן את רגשותיו עם ספרי מוסר לעניות דעתך וזה מספיק’, זה מאוד יפה ואולי נכון לך ולמי שזה עוזר לה…
מה לעשות שיש כאלו שלא יהיו מסוגלים לפתוח ספר מוסר ואמונה ובטחון ובזה לפתור את הפחד או החרדה והבלבול באופן הזה?
לא כל אחת מסוגלת לנהל את הרגשות שלה בכל סיטואציה בעצמה, ויש גם כאלו שיתקשו לתפקד כשקורה להן משהו שהוא משמעותי עבורן, ואין לזלזל ברגשות שלהן כלל.
אין נכון ולא נכון כשמדובר ברגשות! זה לא היגיון.
כל אחד והחוויה שלו וההתמודדות שלו, ניתן לראות 10 אנשים שגדלו בית אחד וכולם חוו את אותה חוויה, היו כאלו שעבר לידם והמשיכו את החיים בכי טוב, והיו שנפצעו וסחבו את החיים עד שמישהו עורר אותם לטפל בעצמם וזה הרים אותם.

כשצריך להתרפא בגוף ולא מצליחים לסיים עם תה צמחים, טבליות ויטמינים, מנוחה ועוד כמה פעולות מועילות, והסימפטומים מציקים ומעיקים ומפריעים אין ענין להמשיך לסחוב ולסבול עד מוות, צריך לדעת לגשת לרופא ולזהות בזמן לאבחן, לטפל ולחזור לשגרה תפקודית בריאה.
כשהדברים קטנים מספיק עזרה קטנה וקצת כלים והכל מסתדר יפה, לפעמים באים כשכבר המצב בלתי נסבל ואז הטיפול מורכב ומסובך ולפעמים מאוחר מידי….ואז הוא גם יהיה יקר מידי… ועדיין החיים יקרים יותר מכסף, ענין של סדר עדיפות.

גם בנפש אסור לזלזל וכדאי להיות ערים למה שקורה לנו ואם לא מסתדרים לבד בהחלט חשוב להיעזר במישהו שיכול להועיל לכם.
זו לא בושה להיעזר, בושה להפסיד את החיים הטובים!!

[שרה לרנר]

שימי לב שהיא הדגישה וכתבה: “במצב סטנדרטי”, ו”אם באמת המקרה לא פתלוגי, לא מזיק ולא מציק יתר על המידה”.

היא לא כתבה לא ללכת לטיפול בשום אופן, לא כתבה שזה בושה, וגם לא שאין שום הצדקה אף פעם לשלם על טיפול. בסך הכל כתבה שמורכבויות הן חלק נורמלי ובריא בחיים שלנו, וברוב המקרים – מותר ואפשר ללמוד לעבד אותן ולחיות איתן, בתהליך בריא של התבגרות, בלי התערבות חיצונית.

היא לא כתבה לא ללכת לטיפול כשצריך.

ולמען האמת, נראה לי שהשאלה כאן נוגעת לכל אדם בעולם, פחות או יותר. אדם מכיר את עצמו מבפנים, ואת האחרים מבחוץ. אז ודאי שאחרים לא יכירו אותו בדיוק כפי שהוא מכיר את עצמו. להיפך – אדם שסבור שאחרים מכירים אותו בדיוק-בדיוק כפי שהוא, הוא כנראה זה שסובל מבעיה כלשהי – אם מדובר בחוסר מודעות, חוסר ביטחון במה שהוא חושב על עצמו, התכחשות, או משהו דומה. במצב נורמלי, אין כל כך סיכוי שאחרים יכירו אותך בדיוק איך שאת.

נראה לי שבשלב כלשהו בגיל הנעורים הרבה מאיתנו מוטרדים מהשאלה הזאת, ולאט לאט, עם ההתבגרות, לומדים שאכן – אנחנו אנשים מורכבים, אנחנו לא “אותו דבר” בכל סיטואציה, יש בנו חלקי אישיות שונים שמתבטאים במצבים שונים, ואנחנו מכירים את עצמנו באופן עמוק יותר ממה שאחרים מכירים אותנו, ברוך ה’.

[שרה גד]

נכון מאוד מה שכתבת, לא הייתי שולחת כל חושבת לטיפול, אבל רציתי להדגיש שלא חייב פתלוגיה בשביל ללכת לעשות סדר בראש כשיש בלאגן והוא מפריע….

[רחל פישביין]

שרה, אני לא באה מעולם הטיפול אבל כן מכירה קצת את התחום.
טיפול אמיתי נותן וגם לוקח, ולכן גם המלצה לגשת לטיפול צריכה להינתן בזהירות.

לעשות סדר בראש כשיש בלגן והוא מפריע זה דבר חשוב, רק שזה לא חייב להיעשות דווקא בקליניקה.
אפשר להתייעץ גם “סתם” עם דמות חכמה או חברה טובה.

[שרה גד]

בהחלט נכון, קבלת עזרה יכולה להיות גם אמא, אחות, דודה חברה וכו”…
השיקול ללכת לאבחון מקצועי כלשהו ולשלם הוא אנדוודואלי, לא מחלקת הפניות לטיפול,
מעוררת את ההבנה להרגיש את הצורך שלך ומה עוזר לך באמת, לעיתים תספיק עזרה מחברה ופעמים משהו יותר ממוסד, אני באופן אישי גרפולוגית חוץ מהתחום הטיפולי, ופעמים רבות אני עורכת אבחונים להכוונה אישית/חברתית/מקצועית ואני רואה כמה רוגע וסדר במחשבה זה עושה פעמים רבות לאנשים בלי קשר לפתלוגיות, ואחריו יש הרבה פעמים פריצת מחסומים להתקדמות.
ושוב לא באה לומר למישהי כיצד לנהוג, אבל בהחלט לדעת שיש גם את זה וניתן להיעזר גם כך.

[ה ה]

המקרה שהביאו כאן זה לא חרדה וכו…

ובהחלט הקב”ה ברא את העולם בצורה שאדם אמור לעבוד על עצמו – בעצמו.

ואם הוא לא מצליח – אז תשועה ברוב יועץ

אבל בהחלט ללכת לטיפול על כל דבר – זה לפתח נכות ותלות!!

כמו ילד שאת רוצה שהוא יתפתח אז תעשי לו כל הזמן פיזיוטרפיה? לא, כי הוא לא ילמד ככה להתקדם לבד..,

רק אם הוא יתקע באופן משמעותי הרופא ישלח אותו לפיזיותרפיה..

[ה ה]

אני חושבת שמי שרוצה להבין למה היא שונה ממבפנים ומבחוץ, צריכה פשוט לעצור ולהתבונן,

אפשר לקחת דף ועט ולרשום מה אני חושבת שאני בפנים

ומה אני / אחרים חושבים עלי בחוץ

ואז לנסות להבין למה הם חושבים עלי ככה ולמה אני מתנהגת ככה בפועל.

וזה מסביר מה הפער בין האמת הפנימית למעשים החיצוניים.

למשל אם אני אדם חסכוני שלא מבזבז כסף וכו.. אז אני לא קונה בגדים יקרים, אבל כשאני יצא לשמחה אני יבוא רק עם בגד סטיילסטי שקיבלתי מתנה, אז אני אומנם חסכוניתאבל בחוץ אני עושה רושם של אדם שמשקיע בשביל יוקרה ועדכניות..