שממון

[מיכל וילמן]

יתכן ומתאים לך לעסוק בענין נוסף

אם זה קשור לעבודה או לתחביב

נסי ובדקי:

מה את אוהבת לעשות? ערכי רשימה כזו

וחשבי:

מה מתוך הדברים הללו, אני עושה? (פעם בשבוע או פעם בחודש?)

הם בהחלט נותנים המון שמחה פנימית

אז כדאי שלפחות את אחד מהם תכניסי קצת לחיים

בנוסף:

כדאי מאד לבדוק אם יש פעילות ספורטיבית שכלולה ביום יום שלך

(הליכות / בריכה / התעמלות מתאימה)

ונקודה אחרונה:

האם יש לך חברה?

יתכן וזה מה שחסר לך

וזה המון.

חשבי: מהי הדרך לייצר קצת זמנים מתאימים כאלו ועם מי

המן הצלחה!

[ריקי ריקי]

מאיפה את בארץ?

כדאי לך לקחת קורס בתחום שאת אוהבת (תחביב, או תחום המקצוע שלך)

[שיינדי אייזנבך]

גם אני מצטרפת למה שאמרו לך.

הכירי את המושג שאיינשטיין טבע:

’פוטנציאל מהווה צורך’.

אם יש לך פוטנציאל למשהו, ואת לא מממשת אותו,

הוא הופך להיות צורך מנקר ולא נותן מנוחה.

ברגע שזיהית, ומממשת, את נרגעת.

חפשי בנפש שלך, איזה אהבה גדולה למשהו,

תשוקה, חלום, רצון חזק… ותנסי לממש אותו.

אם את לא מצליחה למצוא,

ממליצה לך על אבחון גרפולוגי או אסטרולוגי

למצוא את הדבר שישמח וימלא אותך.

[יעל פרידמן]

לאה יקרה,
אני מאמנת אישית (בסטאז’).
בתהליך האימון המתאמנת (בין השאר) מתחברת לרצונות שלה, מבררת אותם וצועדת לקראתם.
אם מעניין אותך, תוכלי ליצור קשר.
0534193117
אני מלווה נשים פנים אל פנים, בזום או בטלפון.
הצלחה רבה!

[שרה הל]

הי,

מעתיקה מאיזה מאמר שקראתי….

אך תפקידנו גם לשאול, האומנם זה הכול תעסוקה או שמדובר בדבר עמוק ומהותי בהרבה: המפגש עם האני הפנימי שלי. היכולת להתבונן את תוך עצמי, להתעמת עם עולמי הפנימי, עם בעיותיי? מחשבותיי? תחושותיי? המציאות בה אני חי? הבחירות שביצעתי?

פעמים רבות נגלה שאנשים שאינם מרוצים מנסיבות החיים שלהם אך חסרי העזה לשנותן, נוטים “להשתעמם” מהר יותר מאחרים. או, שהם נוטים להעסיק את עצמם באופן מופרז ומוגזם. הראשונים, משתעממים כי הם אינם מסוגלים/רוצים לפגוש את עצמם. השניים אינם משתעממים כי הם עושים הכול כדי לא לפגוש את עצמם אולם שניהם סובלים מאותה התחושה בדיוק – ריקנות פנימית.

היעדר המפגש עם ה”אני”, היעדר ההיכרות עם ה”אני”, הפחד לפגוש את ה”אני”, הבריחה ממנו – כל אלו מובילים לאותה הריקנות הפנימית אותה אנו נוטים להגדיר כ”שעמום”.

[שיינדי אייזנבך]

שרה,

אני מכירה את התזה הזאת, ולא מסכימה איתה.

לא כולם נולדו עם יכולת או צורך להתעמת, או להיפגש,

או לנבור, לחטט בעולם הפנימי שלהם.

לא כולם נולדו עם נטייה, או רצון לפגוש את האני הפנימי.

ולא בגלל שהם בורחים מהאני הפנימי,

אלא שמבנה האישיות שלהם בנוי בצורה אקסטרהוורטית ולא אינרוורטית.

כלומר, עם המבט החוצה ולא עם המבט פנימה.

עד שלא למדתי אסטרולוגיה, לא הבנתי את זה.

חשבתי, שיש לכל אחד עולם פנימי והוא ‘חייב’ להכיר אותו,

להידבר איתו, לנבור בו, או להתעמת איתו, לפי הצורך והזמן.

זו חשיבה מאד פרוידיאנית, ואני מודה שגם אני חשבתי כך.

היום אני מבינה שזה לא כך.

יש אנשים שבנויים בצורה אקסטרהוורטית, האנרגיה מופנית החוצה.

הם מרגישים את השני, חושבים על השני, מתקשרים עם השני,

ולא מתקשרים עם עצמם, והכל טוב.

אין להם צורך, ולא צריך לעודד אותם לזה, הם פשוט לא בנויים לזה.

אגב, זה קשור למזל מאזניים.

[שרה הל]

בלי ללמוד אסטרולוגיה אני מסכימה איתך שלא לכולן יש צורך גדול להתבונן פנימה.

לא העליתי את זה כפוסט כללי אלא שמתי את זה כתגובה לדיון ספציפי ולאישה שנראה שהיא כן בהתבוננות פנימה ובחיפוש מתמיד.

והיא מעלה כאן את תחושות השממון המלוות אותה בצורה מאד ברורה ולא נראית משועממת מבחינה תעסוקתית.

וזו תחושה קשה ואוכלת, מי שחוותה אותה מבינה.

[לאה כהן]

תודה על התגובות

זה מכוון בהחלט…

אני דווקא שייכת לטיפוסים שכן מסתכלים לתוך עצמם….מתעמתים הרבה עם עצמם ועם האמיתות שלהם…

ואני אף כרגע בתהליך טיפולי(קליינאני….)

המאמר ששרה הביאה כן עורר אותי לחשוב

אני מוצאת עצמי מנסה בכח למלא את חיי בחברויות שונות, קורסים, בילויים מסוימים וכולי

זה פותר לי את הבעיה לזמן התעסוקה, לא מעבר

משהו שומם לי, עמוק יותר

מה שהעליתי בשאלה הראשונית – ולכן גם הכנסתי דווקא לפורום הזה:

“אני הולכת לטיפול רגשי מעולה מעולה – ואחרי תקופה סוערת יחסית –

הגענו כרגע לתהליך הרבה יותר יציב ורגוע

התלות ירדה, הקשר מנוהל נכון והטיפול (-והרגשות הנלווים אליו)התכנס לשעה השבועית שלו בלבד

אולי יש קשר?”

משהו בסערה ששכחה – השאיר איזה מקום לא מלא, חלל

מרגישה שהוא קשור בפנטזיות על המטפלת, משהו בי ציפה ממנה לקשר חורג מהגבולות

והיא בחכמתה מנהלת את זה נכון ומכנסת את הקשר לטיפולי בלבד

ולכן מאז שהסערה והפנטזיות והציפיות – נרגעו

הם גם השאירו חלל כל שהוא שלא מתמלא…..

וזה קשה, ולא תמיד קל לחכות עד לשבוע הבא כדי לפתוח את זה איתה(אם בכלל) ולחכות לפיתרון…

לכן מבקשת עצתכם…..

תודה רבה!

[ריקי ריקי]

ראשית תודי לקב”ה שיש לך מטפלת שעובדת נכון, זה לא מובן מאליו

שנית- אם היה לך וי ירוק הייתי שואלת איפה בתמונה הזו מתמקם הקשר הזוגי

שלישית- אולי תרצי להתייעץ עם המטפלת מה נכון בשבילך, איך להפיג את תחושת השיממון ולגרום לעצמך להתלהב ממה שיעשה לך טוב.

(אולי להעמיק את היחסים עם האני הפנימי שלך? אולי לאלף אותו לזהות מערכות יחסים שייטיבו איתך? או כל רעיון אחר)

*** גילוי נאות: אני לא מתחום הטיפול ***

[לאה כהן]

את נשמעת מתחום הטיפול בהחלט….

כנראה שהתחום מענין אותך:)

ואני אכן מודה יום יום לקב”ה שהגעתי אליה, לא מובן מאליו!

אם היה וי ירוק על הקשר הזוגי – הוא היה מקבל את מלוא הדף…..(ב”ה אלף פעם)

אבל בקשר זוגי נכון – לא נכון לתלות את כל התעסוקה והמילוי והצרכים בקשר בבן הזוג, נכון לשמור על מרחב אישי ולא תלותי, במיוחד בשביל הגבר שצריך את המרחב שלו

שלישית – אני אכן אפתח עם המטפלת את הענין אבל שבוע בין הפגישות זה המון המון המון ו50 דקות פגישה זה משהו שלא תמיד מספיקים ומגיעים בו להכל…

לכן הרגשתי שמחפשת עצות מעבר:)

בכל אופן – התגובות פה בפורום כיוונו אותי בהחלט ובינתיים עזרו לי לפחות להגדיר את הבעיה….כבר חצי פתרון

באמת תודה לכל המגיבות!

נ.ב.

סתם מענין, זה לא תחושה כזו שמלווה הרבה נשים בשלב התובעני הזה של החיים? עם קטנטנים ועבודה וכו..?

זה באמת חייב להיות כל כך עמוק?

[ה ה]

זה הרגשה שמלווה הרבה נשים,

שלא עוצרות לחשוב מה הן רוצות בחיים ואיך הן מנסות לעשות את זה,

אלא הן נותנות לחיים לזרום ונסחפות עם הזרם…

יכולה לציין לך שלפני כמה שנים הרגשתי דכדוך, שאני לא מממשת את עצמי, אין לי זמן לכלום וכו…

אבל לא עשיתי עם זה כלום,

אחרי שהגיעו מים עד נפש, התחלתי להתבונן פנימה ושמתי לב שאפילו שאני אדם חזק יש מי שמסובב אותי ואני נכנעת לו וזה עושה לי רע.

עכשיו אני לומדת לקחת אחריות על החיים, לא להתרצות לאחרים ולעשות דברים שאני לא רוצה, (גם אם זה נראה מצווה…) ומצד שני אם אני רוצה / צריכה משהו – לא לוותר לעצמי ולאחרים אלא לראות איך אני מקבלת את מה שאני צריכה.

והדברים לא צריכים להיות ברומו של עולם, מספיק שאני צריכה זמן לעצמי / עזרה / יציאה ואני מוותרת כי “כאילו” אפשר להסתדר בלי. וזה לא נכון כי זה צורך ואת הצרכים צריך למלא ולא למחוק…

[מרים סולובייציק]

אפשר גם לחפש תחביב, לא משנה באיזה גיל את.

אני לימדתי אישה כבת 70 איך להשתמש בתוכנת וורד.

אני התחלתי ללמוד נגינה אחרי גיל 40

אני לא בלחץ להספיק משהו בלימוד הזה,

אני נהנית לי מהתהליך.

עכשיו בתוך השלושים לצערי אני בהפסקה

ומשבוע הבא אוכל לנגן שוב

אני יודעת שאם לא מתאמנים תקופה

קצת שוכחים, אני לוקחת את זה בחשבון (וכי יש לי ברירה?)

[מירי רוט]

אני מביאה עוד אופציה

וכמובן זה משהו שתחשבי בינך לבין עצמך אם התאוריה הספציפית קשורה אליך

יש אנשים שעברו ילדות הישרדותית

והכוונה לחוויות טראומתיות מתמשכות

כל סוג של אלימות……

לדוגמא: דמות הורית נרקסיסטית יגרום לילד לחוות הישרדות יומיומית

מה שיגרום לילד רמות אדרנלין גבוהות באופן קבוע

הילד נמצא כל הזמן במצב סימפתטי

יתכן, ושוב זה תאוריה מאוד מסויימת שלא בטוח שהיא תואמת את המצב שלך

שכרגע, בעקבות הטיפול, יצאת מהמקום ההישרדותי……

עברת מסימפתטי לפרא-סימפטתי

וכדי ”להרגיש” את רגילה לרמות גבוהות של ריגושים

ועכשיו משהו חסר נורא

זה יכול להביא לתחושת שיממון פנימי קשה ועמוק

זאת חויה מאוד מאוד קשה למי שחווה אותה

האם את מתחברת למה שכתבתי?

[פריידי ויזל]

יש לי עוד הצעה, לתחושה שלך

שמניסיוני מלווה הרבה נשים,

במיוחד כאלה שיש להן כוחות וכשרונות:

אולי הנתינה שאת נותנת היום, לא מספיק מאתגרת אותך

לא מספיק ממלאה

אפשר גם להתחזק בלהבין את משמעות המעשים היומיומיים שלך

וגם לחפש איפה את יכולה להשפיע ולהעביר הלאה

לאו דוקא התנדבות-

אולי אפילו להחליף עבודה למשהו עם יותר השפעה-

בין אם זה חינוך ובין אם ניהולי וכו’

ואפשר גם דברים קטנים יותר- למסור שיעור לחברות, ליזום יוזמה קהילתית ועוד ועוד

האמת שבתקופה הזו יש לעמ”י כ”כ הרבה צרכים….

אם יש לך תקופה רגועה וכלים- תתני הלאה!

[רותי בן אדיבה]

הי לאה

מאוד מתחברת למה שכתבת

אני חושבת שלפני כל עצה ורעיון שעולה לכולנו לתת לך

ראוי שנודה בזה כנשים

כן, גם אני מגדלת קטנטנים

ונאבקת בעומס בין בית לעבודה

מנסה להתמלא מכל מיני עוגנים חיצוניים

וחוזרת לבית בתחושת ריקנות

לא כי יש לי קושי מהותי בזוגיות

ולא כי התמודדתי כילדה עם מצבים טראומתיים

(למרות שזו חשיבה תיאורטית נכונה לחקירה עצמית)

פשוט כי לא קל לי כטיפוס רגשי ודרמטי

להתנהל לפי נסיבות החיים והאפשרויות המצומצמות

יש לי ילדים ובעל לדאוג להם ולחיות למענם

ובית לתחזק סביב השעון

ולפעמים התחושה היא שזה הולך למחוק אותי ואת מה שיש לי לתת בפן ההומני.

כי אין במטלות האלה זמן סביר כדי לעבד את מה שאני מרגישה ביחס ל… ול…

צריך לעשות אז עושים זהו.

מוצאת את עצמי לא פעם מתיישבת מול המחשב

קוראת את הדיונים בקדם, מגיבה באופן מסוגנן

הנה אני כאן- סופר אמא סופר מטפלת

אבל מאחורה, אף אחת מכן לא פוגשת אותי

והיכולת להביא אל הבמה הזאת את תחושת הריקנות היא אמיצה מאוד בעייני!

אז אני חושבת- מניסיוני כאמא (לא כמטפלת)

שלפעמים כשאני מכריחה את עצמי להיבלע בסדר הטכני של החיים

כביסות, בישול, ניקיונות, גינה, השכבה וכד’

בסוף יום כזה אני מלאה אנרגיה חיובית וסיפוק עצום

דווקא המטלות שמאיימות להטביע אותי בתחושת שממון וריקנות

מתגלות ביופיין וביכולת שלהן להעניק לי משמעות אמיתית בתפקידי המהותי כאם.

הרבה יותר מחוג, טיפול, חברה, וכל בילוי אחר.

תודה לאה על העלאת הדיון- עזרת לי להתבונן.

[רבקי פורהנד]

תחושת השיממון מוכרת. גם העצות שניתנו נכונות אך ידועות: להתבונן פנימה, למצוא תחביבים למצוא זמן לעצמך ואפילו מה שיותר התחברתי- למצוא משמעות לעשייה היומיומית וביסוס הקשר הזוגי.

מה שלא נכתב זה שתחושת שיממון משמעותה צורך עמוק להתמלא וזה קודם כל בקשר לא רק עם עצמנו אלא בעיקר עם הקב”ה. בשל העובדה שיש תכלית לעולם ואנחנו חייבות להיות ממוקדות לשם הרי שבורא עולם נותן לנו מתנה- תחושת שיממון שאותה חייבים למלא וזה נעשה אך ורק על ידי חיבור אליו. כל אחת מוצאת את האופן הנכון אצלה אם זה על ידי תפילה, לימוד, חסד, משמעות לחיים וכו’ אבל כל פתרון אחר, הגם שהוא נכון בעצם לא יוכל למלא את החסר הפנימי האמיתי. בהצלחה

[ברכה שטיין]

לאה יקרה

פרסמת שאת גרה בפריפריה (לא ציינת איפה)

ולפני זה כנראה גרת בעיר

יתכן שזה אחד הסיבות לתחושה

בעיר מרכזית כל הזמן חי וזז ותוסס ויש אוטובוסים וקניות וחנויות ורואים כמויות של אנשים (י-ם/בני ברק וכו…)

ובפריפריה בד”כ יותר שקט. פחות תחבורה. פחות אנשים. פחות אירועים

ויתכן שלוקח זמן לעבור ל”מוד שקט”

(גם אם לא עשית שופינג בפועל. עצם ההווי הוא עמוס)

בהצלחה

[מיכל וילמן]

אין אפשרות להתחבר באמת להקב”ה

אם אין לנו חיבור פנימי לעצמנו – שזה לצלם אלוקים שבנו

[רותי בן אדיבה]

לא מסכימה איתך מיכל

לפעמים זה הפוך

מתוך התבטלות מוחלטת ושפלות מתחברים קודם לקב”ה המשפיע הגדול

וזה מה שממלא אותנו במשמעות ומחבר לעצמנו.

[מיכל וילמן]

רותי יקרה,

כל ענין השפלות והענוה, הם רק אחרי שיש לנו את עצמנו, את האני שלנו

בלי זה, אין עדין בן אדם. אין נפש . אין שום חיבור לכלום,

אולי לא הבנתי מה כתבת, אך לכאורה: מה יכול לצאת משפלות כאשר אין כאן שום חיבור לנפש ולצלם האלוקים?

החובה”ל בשער הכניעה, פרק ב’ – כותב כך: “אזלת יד ורגש נחיתות של הנפש” – מצויה אצל כסילים ועמי הארץ מפני שאינם מכירים כראוי את כוחותיהם וערכם (ז”א, שאינם מחוברים לערכם), ומביא את פר’ הרמב”ן והאבן עזרא על הפס’: “כי ליבם צפנת משכל על כן לא תרומם” ומסבירים: שכל עוד אינם מכירים בערכם , ז”א – שכל עוד, אין כאן חיבור השכל אל הלב: אין להם אפשרות של תקומה וצמיחה

(חלק ציטוטים וחלק קרוב להם)

[ליבת- איגוד פסיכודרמה]

אני ידייק את כוונתי-

תמיד יש בן אדם ותמיד יש נפש ותמיד יש חיבור לאלוקים.

ההכרה בכך לפעמים מעורפלת, והיכולת לזהות את ה”אני” הפנימי ולהתחבר אליו יכולה להיוולד מתוך הכרה ראשונית קודם כל במי שברא אותי ובחיבור לכוחו ולהשפעתו עלי ועל מהותי.

בפשטות- אם ה’ ברא אותי ומקיים אותי יום יום סימן שיש לי זכות וחובה להתקיים מרצונו ומתוך כך הערך העצמי הבלתי תלוי מתחיל להתבסס.

[רותי בן אדיבה]

ליבת זאת אני (התבלבלתי בפרופיל) 😏