מה שקורה בעבודה
חיפוש עבודה, השתלבות בעבודה, דילמות תעסוקתיות, זכויות עובדים, התייעצויות ושיתופים על "מה... פירוט נוסף
והוא חי באושר ובעושר עד עצם היום הזה…
-
והוא חי באושר ובעושר עד עצם היום הזה…
"אינני שונה מכל אדם אחר.
יש לי הרבה יותר כסף מאשר לכם, אך כסף אינו העיקר.
נכון, אני יכול לקנות את החליפה המפוארת ביותר, תפורה ביד ובהזמנה, אך כשאני לובש אותה היא נראית זולה. אני מעדיף לאכול במסעדת דרכים על פני כל ארוחה העולה 100 דולר…
אם יש הבדל כלשהו בינינו, הרי הוא פשוט שאני קם בכל יום ויכול לעשות את מה שאני אוהב לעשות, בכל יום. אם ברצונכם ללמוד ממני משהו, זו העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לכם."
את הדברים הללו אמר וורן באפט, אחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם, בשיחה לתלמידים באוניברסיטת נברסקה.
(וורן באפט הינו ה-משקיע, בה' הידיעה, של המאה האחרונה. הוא רכש בשנות השישים חברת טקסטיל והפך אותה לתאגיד השקעות ענק, מורכב, ומצליח לאורך זמן. בשישים שנות ניהולו עלתה מניית החברה בחמישה וחצי מיליון אחוזים (להשוואה, מדד ה-SP500 עלה בתקופה זו ב-39,000 אחוזים "בלבד"). לאחרונה פרש באפט מניהול החברה כשהוא בן 94, בריא וצלול. הוא ידוע בסגנונו העממי, גר באותו בית מאז 1958, עבר לסמארטפון רק ב-2020 ומשתמש בו רק לשיחות, ומתלבש באופן עממי ולעיתים מעט מרושל.)
את המעשה שלעיל בפגישתו עם הסטודנטים, קראתי בספר "עכשיו דע את חוזקותיך" (בהוצאת מטר), ולמרות שבאפט אינו סמל ודוגמה עבורנו כנשים חרדיות, אני מצטטת אותו כי המסר שלו יכול להועיל לרבות מאיתנו.
וורן באפט רלוונטי עבורנו לא בגלל עושרו האישי, אלא משום שהוא בנה את הקריירה שלו סביב החוזקות שלו- ולא סביב התחומים שבהם הוא חלש. הוא גייס את חוזקותיו להצלחה בתחום שאותו אהב, וכך הגיע למצב שבו הוא קם בבוקר וחופשי לעשות את מה שהוא אוהב לעשות.
אם האב-טיפוס של "משקיע אגדי" שמצטייר לנו הוא- ברנש חלקלק, חשדן וחסר מצפון שלוחץ עלינו לסגור עיסקה כאן ועכשיו,… הרי שבאפט הוא ההיפך הגמור: אדם עם סבלנות, אמון ויושרה, שגייס את תכונותיו להצלחה בתחום שאותו אהב.
עליו ניתן לומר "והוא חי באושר ובעושר עד עצם היום הזה"…
ומה איתנו?
כמה מאיתנו בוחרות מקצוע רק "כי יש בזה כסף"?
כמה מאיתנו בוחרות עבודה לפי גובה השכר וזונחות בירור של פרמטרים אחרים?
כמה מאיתנו מצליחות להחזיק מעמד לאורך זמן בעבודה מתגמלת כספית אך בלתי מספקת בעליל?
לפני תקופה, קראתי באחד מעיתוני הנשים החרדיים תיאור של אישה שלא טוב לה בעבודה, והיא עונה לעצמה: טוב, אבל אצלנו- אשה יוצאת רק כדי לפרנס ולא כדי לרכוש קריירה, ולכן על מה אני מתלוננת?
לעניות דעתי, הטענה הזו היתה נכונה אולי בדור הקודם- והיום לא מחזיקה מים. כי אשה שרע לה בעבודה, היא אשה שרע לה אישית עם תחום בלתי מבוטל בחייה, ובהכרח זה משפיע על שאר תחומי החיים שלה.
נכון, יש מקרים שבהם אין ברירה, וחייבים לקחת כל עבודה. כשהמשכנתא נושפת בעורף מדי חודש בחודשו, אי אפשר להתפנק.
אבל בד בבד, צריך להמשיך ולחפש את הפרנסה המתאימה. וגם אם היא לא מגיעה מייד- היא מגיעה בסופו של דבר.
והפרנסה המתאימה היא- זו שבה אני יכולה להשתמש בחוזקות שלי כדי להתקדם, ולא זו שבה אני צריכה להתאים את חסרונותי ולתקן את עצמי כדי להתקדם.
מה דעותיכן?
Log in to reply.