כללי ורד מקמל
כלליתגובות הפורום שנוצרו
-
תודה טובי!
-
ד.ק תודה רבה על התגובה המפורטת, ובמיוחד על ההארה!
-
פרק 9
“אתה מבין?” אודי שואל את צחי “גדלנו ככה, ביחד” אודי מחבר את אצבעותיו אחד בתוך השני כדי להדגים “אני ואלון היינו האחים הכי טובים בעולם, היינו חברים, תמיד עזרנו אחד לשני, אף פעם לא הפנינו גב” אודי אומר בכאב, יודע שהמצב אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה.
“בקיצור, גדלנו, התבגרנו, כל אחד מאיתנו הקים משפחה לתפארת. ואז יום אחד ראיתי באחת המודעות בעיתון שיש שטחים למכירה באזור רמת גן, הלכתי לבדוק את השטח והצעתי, בתום לב, לאלון אחי לקנות אתי ביחד את השטח ולבנות את הבתים שלנו אחד מול השני” הוא נאנח “תאמין לי, אם הייתי יודע מה ייצא מזה בסוף, בחיים לא הייתי מכניס את עצמי לסיפור הזה.” הוא שותה קצת מהקפה שכבר התקרר “באותו זמן אלון עזב עבודה אחת וחיפש עבודה אחרת והוא הסכים לקחת על עצמו את ניהול הפרוייקט של שנינו, הוא פיקח על הפועלים והיה שם כמעט כל יום” הוא עוצר לרגע.
“יפה מצידו” צחי אומר.
“יפה? מאיזה כיוון יפה? הוא פיקח על העבודה בצורה הכי גרועה שיכולה להיות! עד היום הבית שלי מלא בנזקים מ’הפיקוח’ שהוא לקח על עצמו.” הוא אומר. “אבל זה הנזק הקטן יחסית שנגרם לי ממנו” אודי אומר. “את הנזק הגדול גיליתי במקרה, הבנים הבכורים שלנו, שלי ושל אלון שאז קראנו להם ‘יוניים’ היו צמד חברים ממש טובים -כמו האבות שלהם, לשניהם קראו יונתן על שם סבא שלי מצד אבא, והם היו ממש צמד מתוק, הם שיחקו ביחד, נהנו, לפעמים עשו גם שטויות, אני מודה, אבל בעיקרון הם היו ממש ילדים טובים. יום אחד הם עשו תחרויות של ריצה, מהגדר של אחד המשפחות עד לגדר המשותפת וככה גם עם החצר השניה, תבין, החצרות שלנו הם שכפול אחד של השני, ממש אותו דבר, יותר נכון לומר, כמעט אותו דבר. ” אודי מדייק. “הם בדקו את זה עם סוטפר, וגילו שכל פעם הריצה מהגדר של הבית של אלון לגדר המשותפת יותר קצרה. יוני שלי סיפר לי את זה בתמימות, ואני רציתי לבדוק את העניין. אבל לא יכולתי לדבר עם אלון נורמלי. כבר אז היה בינינו מתח וכל שיחה פשוטה הגיעה להתפוצצות תוך כמה שניות, אני התעצבנתי על איך שהוא היה רשלן, והוא אמר כל הזמן שאני לא הקדשתי רבע מהזמן שלי בשביל הבתים, אז שלא יהיו לי תלונות. לא רציתי ולא יכולתי לדרוש ממנו את המסמכים של הבניה ולראות אם הוא לקח לעצמו שטח יותר גדול, לא רציתי להתעמת מולו שוב ופשוט לא ידעתי מה לעשות.” אודי נושם עמוק.
צחי מקשיב בריכוז.
“יום אחד חזרתי ממסיבה” אודי אומר, “הייתי שתוי” הוא משפיל את מבטו.
התשע”ג, ישראל, רמת גן.
גל ריח דוחה של וודקה נכנס הביתה ביחד עם אודי, נועה מרימה את עיניה מספר הקומיקס שהיא קוראת, פניה מתעוותות בסלידה כשהיא מסתכלת על אביה “אבא, מה קרה לך?” היא שואלת בזעזוע עמוק “אתה נראה.. ממש שיכור” היא אומרת בשקט יחסי.
“אני לא רק נראה, אני באמת כזה!” הוא אומר כשחיוך מוזר מרוח על פניו.
נועה סוגרת את הספר והולכת בזהירות לכיוון חדרה, מקווה שזה יעבור בשלום. במצבים כאלה היא יודעת שעדיף לה להסתתר מאחורי השמיכה וכמה שהיא יותר עבה יותר טוב. בנס אבא שלה לא מסתכל עליה, אלא על נקודה עלומה בקיר, אח”כ הוא הולך למטבח ומחפש במגירות משהו מסוים, היא מנצלת את הרגע ורצה בשקט לחדר.
אודי מחפש מד סנטימטר במגירות ובארון במטבח בסוף הוא מוצא את זה בארגז כלי עבודה שלו שבסלון.
הוא החליט, הוא ילך לבדוק את השטח של החצר שלו ואח”כ את השטח של אלון. הוא לא יתחמק, אלון הזה, הוא מחליט בנחרצות.
הוא יוצא לחצר שלו ומתחיל למדוד.
הוא מסתכל לבית של אלון, האורות כבויים ויש שקט.
הוא מנסה ללכת ביציבות ובקו ישר עד לחצר של אלון, מצליח בקושי. הוא נכנס לחצר כאילו הייתה שלו ומתחיל לבדוק, הוא שם אבן על המד סנטימטר בתחילת הגדר כדי שלא יתגלגל ויברח והולך לצד השני, הוא בודק גם את הרוחב, התוצאות מעלות לו את העצבים עד לגבול הדק שעוד שניה גם הוא יקרע ועשן יתחיל לצאת לו מהאוזניים וזה לא עוד קלישאה.
הילדים צדקו!! המחשבות טסות במוחו כטיל שיוט, יוני שלו צדק, אלון באמת גנב חלק מהשטח שלו! עכשיו הכל מובן, עכשיו הוא מבין למה אלון ‘התנדב’ לפקח על העבודה, הוא התנדב לפקח על הגניבה! אין לו בושה!
מחשבותיו נקטעות כשיד חזקה מונחת על כתפו הימנית, הוא מסתובב מיד, כמעט נופל.
אלון עומד מולו.
“אודי?” אלון שואל בעיניים קרועות לרווחה “מ-ה א-ת-ה ע-ו-ש-ה ב-ח-צ-ר ש-ל-י ב-א-מ-צ-ע ה-ל-י-ל-ה??” אלון נרעש.
“אני? אני באתי לבדוק כמה שטח גנבו ממני בעורמה” אודי עונה לו.
משהו כאן מוזר, אלון חושב בראשו. “אודי הכל בסדר? אתה לא נראה לי טוב” רק עכשיו מריח אלון את ריח הוודקה שנודפת מבגדיו של אודי.
“אני לא נראה לך טוב? אתה לא נראה לי טוב! אתה גנב! גנב!! נתתי לך הכל ואתה גנבת אותי” אודי כבר צועק.
“אודי אני מציע שתרגע ומיד. אני לא יודע מה קרה לך אבל אתה מדבר שטויות, למה שאני אגנוב ממך משהו?” הוא מנסה להישאר הקול השפוי והמבוגר האחראי בזירה.
“למה שאתה תגנוב ממני? יש לי הרבה הרבה סיבות לתת לך” הוא יורק הצידה בבוז “כי אתה מקנא בי, כי אני אחיך הבכור שתמיד הערצת, כי אני תמיד הייתי יותר מוצלח ממך, כי אמא אוהבת אותי יותר, כי יש לי הרבה כסף, כי הילדים שלי יותר מחונכ—-” הוא מונה את הדברים באצבעותיו.
“אה אה- אודי תרגע!! עד הילדים שלי!! אתה מבין!! אני לא גנבתי ממך אף פעם! ואני לא מקנא בך בכלל! ועכשיו תסתלק מכאן ועל תדרוך בחצר שלי יותר לעולם!” הסבלנות והאמפתיה של אלון הגיעו לקיצם.
“ככה??” אודי שואל בנחירה קולנית שיוצאת מגרונו.
“כן, ככה!!” אלון נהיה אדום מעצבים.
“אז גם אתה שלא תעז לדרוך אצלי בבית!! ושהילדים שלך לא יתקרבו לילדים שלי!” אודי צועק ומתרחק. “אתה עוד תראה, אני אתבע אותך על הגניבה שעשיתי לי!!”
אודי השתגע לגמרי, המחשבה חולפת בראשו של אלון. “אין בעיה, ניפגש בבית משפט!” אלון אומר.
איילת מגיעה בריצה החוצה, “מה קורה פה??” היא שואלת אותם.
“שום דבר חוץ מזה שבעלך השתגע” אלון יורה את המילים בלי לחשוב יותר מידי.
“איך אתה מדבר על בעלי??! אני לא מבינה מה קורה כאן, אודי בוא הביתה” היא עוזרת לו להיכנס לבית, סוגרת את הדלת.
“אודי יש לך ריח זוועה, כנס להתקלח, תרגע ונדבר” היא אומרת לו.
באופן מפתיע הוא מקשיב לה ונכנס להתקלח.
בזמן הזה היא מנסה להבין מה קרה שם בחוץ ומה גרם לפיצוץ כזה, לא מצליחה למצוא תשובה שתספק את דעתה.
אודי יוצא, נקי ומסודר, הוא מתיישב ליד השולחן במטבח.
איילת מביאה לו כוס מים קרים ומתיישבת לידו. “מה קרה? תספר לי הכל בבקשה” היא אומרת לו.
“הקאתי עכשיו במקלחת” הוא מעדכן, עדיין לא צלול.
“מה? למה? תתחיל מהתחלה, בבקשה, איפה היית בערב לפני שהגעת לבית” היא מבקשת.
“הייתי במסיבת פרישה של אמנון, היה שם וודקה, בהתחלה שתיתי קצת כמו כולם, ואח”כ לקחתי עוד קצת ועוד עד שגמרתי חצי בקבוק, עוז לקח אותי לבית, הוא אמר כל הזמן שאני לא יכול לנהוג, ואני התעקשתי איתו שאני נהג אלוף ואני יכול לנהוג תמיד ואפילו יותר טוב ממנו, הוא כנראה לא לקח את הסיכון ופשוט לקח אותי לבית.”
הוא מספר לאיילת מה יוני סיפר לו אתמול ומה הוא עשה כדי להוכיח את הדברים.
“אני המומה אודי, אתה, אתה התגנבת לחצר של אלון בשביל כזה דבר?” היא בשוק. “למה לא, פשוט לדבר, לבקש ממנו מסמכים ולבדוק ביחד, או לא יודעת מה” היא עוד רגע מתפחלצת.
“איילת את בכלל לא הבנת את הנקודה.. את לא הבנת, אלון באמת גנב, הוא באמת גנב ממנו שטח! ואני סמכתי עליו!! בעיניים עצומות סמכתי עליו” הוא אומר.
“אודי, אני מציעה שתלך לישון עכשיו ונדבר בבוקר, אתה לא צלול עכשיו, לגמרי לא” היא אומרת בייאוש שמזדחל אל ליבה.
“אוף! למה את לא מתעצבנת לפחות כמוני מזה שגנבו ורימו אותנו??” הוא אומר בזעם וקם. הולך למיטה ומתישהו נרדם.
אודי מרים את עיניו. “אני עד היום לא יודע למה עשיתי את זה. למה הייתי צריך להתגנב לבית של אחי באמצע הלילה כמו טיפש” אודי אומר.
צחי לא יודע מה לומר, ובוחר בשתיקה כרגע.
“אתה מאמין לי שלא האמנתי לאשתי כשהיא סיפרה לי את זה בבוקר? חשבתי שהיא עובדת עלי, אבל כשראיתי את אלון כל כך קריר ומרוחק הבנתי שזה אמיתי. לא ידעתי איך ואיפה לקבור את עצמי מרוב בושה, אח”כ הבושה עברה, אבל המצב של הקשר שלנו רק החמיר ונהיה יותר ויותר גרוע. הילדים שלנו לא בקשר וגם אנחנו לא בקשר כבר כמעט עשר שנים. ואם אתה שואל אותי, זה הדבר הכי מזעזע שיכול לקרות ביני לבין אלון.” הוא אומר בכאב.
“ואוו איזה סיפור” צחי אומר. “ומה קרה אחר כך? היה בסוף משפט?” הוא שואל, מקווה לשמוע שהם ויתרו על העניין.
“היה גם היה” הוא אומר, כאב בעיניו.
“אתה לא צריך לספר אם זה קשה לך” צחי מזכיר לו.
“אני מאחל לך שלא תדע בחיים מה זה לעמוד מול אח שלך במשפט כשכל צד מכפיש את השני כמו שבחיים לא דמיינתי שאפשר” הוא משפיל את עיניו.
צחי שותק.
“במלחמת אחים” אודי מרים עיניים כואבות אל צחי ואומר “גם המנצח, מפסיד”.
אשמח לתגובות, הערות והארות כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
פרק 9 עלה:)
מוזמנות לקרוא אותו כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
מעלה אותו עכשיו
-
תודה עליכן💞
בין אזעקה לאזעקה כתבתי את הפרק הבא, לקח קצת זמן אבל בסוף זה יצא:)
-
נהנתי לקרוא:)
ואהבתי ממש🫶
-
ואוו מהמםם😃 ממש זורם וקליל, נשמע סיפור מבטיח:)
(לא ראיתי שפתחת שרשור לתגובות אז כותבת לך כאן.)
-
תודה!!☺
קוראת את התגובות שלכן ולרגע לא מאמינה שנכתבו אלי:)
-
ואוו סיקרנת!
ואהבתי את הסוף:)
-
פרק 8 עלה לאתר ב”ה:)
אתן יותר ממוזמנות לקרוא אותו כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
פרק 8
“ברוך הבא!” חיים עוזר לו להעלות את המזוודה הכבדה, ושואל “רוצה לאכול משהו?”
“אני אשמח, אם זה בסדר.” הוא רעב, וזה גובר על כל הנימוסים שהוא מכיר.
“בטח שזה בסדר” הוא מחייך אליו “איך אתה עם שניצל ופירה? הכל בכשרות הבד”ץ ירושלים ולנדא, אל דאגה” הוא אומר תוך כדי שהוא מוציא צלחת ומזלג.
“תודה, אני אשמח” הוא אומר קצת במבוכה, בחיים לא האמין שיפול ככה על מישהו שהוא לא מכיר.
“בשמחה, תרגיש בבית” הוא אומר לו. “אגב, כולם ישנים, באת בזמן טוב” רוחי הלכה לישון מוקדם יחסית היום, יש לה מחר יום עמוס במיוחד בסמינר.
בנימין מתיישב על כסא שחור במטבח וטועם “טעים מאוד, תודה רבה” הוא אומר.
“אני אמסור” הוא אומר בחיוך, קצת צורם לו שהוא לא שמע אותו מברך, אבל הוא שותק. מחכה שבנימין יאכל קצת, מביא לו כוס מים קרים.
“תודה” הוא שותה קצת, נרגע. “בטח אתה רוצה הסברים” הוא אומר, יודע שהוא חייב את זה לחיים.
“לא חייב עכשיו, מתי שאתה רוצה, אצלי הלילה גם ככה לבן.” הוא אומר בחיוך, לא רוצה ללחוץ, אבל מאוד מסוקרן.
“אני מעדיף עכשיו” הוא אומר, רוצה לגמור עם זה מהר, להיות כבר אחרי זה ולראות איך הוא יגיב, מקווה שהוא נפל על האדם הנכון, שלפחות ייתן לו לישון אצלו הלילה.
“אני מקשיב.” חיים אומר, מתיישב מולו.
בנימין מספר לו הכל, לא מסתיר שום פרט, יודע שאם הוא יצליח לגרום לחיים לרחם עליו אפילו קצת יש סיכוי שהוא ישאיר אותו אצלו הלילה.
“ואוו” חיים אומר, פותח את פיו לראשונה מאז שבנימין התחיל לספר. “אני צריך לעכל את זה קצת, אבל אל דאגה, בנימין.” הוא מסתכל לו בעיניים, מניח את ידו על היד של בנימין. “אני לא אשאיר אותך ברחוב.”
——————-
“מכיר את המשפט ‘מוח שליט על הלב’?” צחי שואל את אודי בבוקרו של יום חדש.
“אתה חושב שאני יכול להיות אח של שי ולא להכיר את המשפט הזה?” אודי מחייך, מתרווח על הכיסא מול צחי.
“יפה, אני רואה שהוא עשה עבודה לא רעה בכלל” צחי אומר בפרצוף משתאה כביכול.
“לגמרי” אודי מסכים איתו. מתעלם מצליל הצחוק של צחי בכוונה.
“אוקי, עכשיו לשאלה השניה, התעמקת פעם במשפט הזה? הבנת אותו?” הוא שואל.
“אם להיות כן, אז לא ממש” אודי אומר. “אף פעם לא התעמקתי בו, אבל נראה לי שהבנתי אותו” אודי אומר.
“אוקי, אז היום נלמד אותו קצת יותר לעומק.”
צחי מסביר לאודי, שמצדו לא נשאר חייב ושואל שאלות חריפות ומקבל תשובות לוהטות לא פחות.
“לסיכום” צחי אומר, “ליהודי יש אפשרות לשלוט על הדחפים שלו שבאים מהלב והנפש הבהמית על ידי השכל הישר והנפש האלוקית, בשונה מבהמה” הוא מוסיף.
“הלוואי” אודי אומר בטון מיואש למחצה. “הלוואי הייתי יכול להשתלט על עצמי ברגע אמיתי של כעס” הוא אומר.
“זאת עבודה רצינית” צחי אומר “אבל אפשרית”
“לא צחי, אתה לא מבין, אתה בחיים לא היית בסיטואציות כמו שיש לי” אודי אומר, מרגיש שצחי לא יוכל להבין את הכאב שחווה.
“מאיפה לך?” צחי שואל.
“טוב, לא יודע באמת אם היית או לא, אבל אני מאחל לך שבחיים לא תהיה בסיטואציות כאלו” הוא אומר.
“אמן” זה הדבר היחיד שהוא מוצא לנכון להגיד עכשיו.
“אתה יודע מה?” אודי שואל. מתלבט אם לשתף אותו או לא ומכריע שכן, “יש לך זמן עכשיו או שאתה ממהר? כי אני פנוי, מתחיל היום בערב את המשמרת שלי” אודי אומר.
“אני בעקרון עובד היום, אבל הבוס שלי גמיש ונוח יחסית, למה?”
“אני מספר לך את הסיפור, אבל אתה לא מוציא מילה ממה שאתה שומע עכשיו, גם לא לשי.” הוא מזהיר אותו. “לא שזה סוד מדינה או משהו כזה, זה פשוט.. מאוד אישי” הוא מוסיף, מרגיש שהוא חייב לשתף את צחי בעבר שלו.
“אוקי, אני איתך” הוא מציץ לשעון הקיר שמאחורי אודי, יודע שיצטרך לתת סיבה טובה על איחור הזה, אבל יודע שגילוי לב כזה הוא חד פעמי.
“אני מכין לנו קפה וחוזר” אודי הולך ומכין, כותב הודעה לאיילת שהוא מתעכב ושלא תחכה לו לארוחת בוקר וחוזר עם שתי כוסות קפה מהבילות לשולחן.
צחי מכניס את הטלפון שלו לכיס, גם הוא הספיק לעדכן את האחראי עליו, שלא שאל יותר מידי שאלות והחליק לו את האיחור, ברוך השם.
“טוב” אודי מכחכח, מנסה להתחיל, לא קל לו לחזור לשם, לתקופה הזאת, אבל בכל זאת הוא מצליח “זה התחיל לפני 38 שנה בערך, אני הייתי בן שמונה, אלון היה בן 6 ושי בן 4, המצב הכלכלי של המשפחה שלי היה מאוד אמיד, עד שאבא שלי יום אחד פשט את הרגל ולאט לאט התחיל גם לפשוט את היד. זה היה נורא, בעיקר כי היינו רגילים לקבל הכל עוד לפני שחשבנו לבקש.” אודי מסתכל על צחי “פתאום הפכנו למשפחה עניה בלי כל מה שהיה לנו, לפעמים היו מצבים שהיינו הולכים לישון ממש רעבים, במקביל אבא שלי מכר את המכוניות שהיו לנו וגם את הבית, כדי לשלם את החובות, ואנחנו עברנו לדירה עלובה וממש פצפונת. היום אני יכול להגיד תודה על זה שהיה לנו בכלל בית, ושלא היינו זרוקים ברחוב, אבל אז, זה היה אחד הדברים הכי עצובים שיכולתי לדמיין” אודי בוהה בנקודה עלומה בקיר. וממשיך לספר.
תשמ”ה, ישראל, חולון.
אלון מתהפך במיטה, צפוף לו, הרגליים שלו נתקעות בראש של אודי, הוא מנסה להתהפך ולשנות תנוחה.
“אתה ער?” אודי לוחש לכיוונו.
“כן” אלון מחזיר לו לחישה משלו. “אני לא מצליח להירדם, אודי” אלון אומר.
“גם אני” אודי שותק רגע, חושב. “בוא ננסה לשחק קצת, אולי זה יעייף אותנו וככה נצליח להרדם” אודי מציע.
“טוב, תבחר משחק” אלון נותן לו את הכבוד.
“אופניים ברגליים?” אודי שואל, יודע שאין להם יותר מידי מה לשחק עכשיו באמצע הלילה.
“טוב, אבל לא את הרגיל, את המשחק המעניין” הוא אומר בחיוך. מצמיד את כפות רגליו לאלו של אחיו.
“טוב” אודי מחייך, ואומר “אני מתחיל” הוא עושה סיבוב ברגלים ואומר “הנושא- הבית שלנו כשניהיה גדולים, כל סיבוב צריך להגיד עוד משהו שיהיה בבית שלנו כולל את הדברים הקודמים שאמרנו, מי ששוכח, נפסל.” הוא מזכיר לו את החוקים שהם המציאו בפעם הקודמת.
“מתחילים” אלון מכריז בלחישה.
“שלוש קומות” אודי אומר ועושה סיבוב.
“שלוש קומות וחצר” אלון מוסיף.
“שלוש קומות, חצר ומטבח עם מלא אוכל!” הוא מתלבט אם זו בטנו שמדברת מתוך גרונו או השכל הישר שלו.
“שלוש קומות, חצר, מטבח עם מלא אוכל וחדר משחקים ענק!” אלון מפנטז.
“ומשרתים וממתקים ובריכ..” אודי ממשיך לפנטז בקול, שוכח שהוא באמצע משחק עם חוקים.
“פסול!!” אלון מכריז בלחישה רועשת ובחיוך של מנצח.
“צודק” אודי נוחת למציאות הקשה, אבל מפסיד בכבוד. “לילה טוב אלון” אודי אומר לו. “לילה טוב” אלון עונה לו, ודקה לאחר מכן הוא שוקע לעולם שכולו טוב שאין בו צער, או רעב, ארץ החלומות.
__________
חיים מתהפך במיטה, לא מצליח להרדם. הסיפור של בנימין לא נותן לו מנוח.
הוא מרגיש במוחש את יד ההשגחה העליונה, הוא לא מבין איך מכל העולם הוא נפגש בהשגחה פרטית עם בנימין, ואיך זה שדווקא אליו בנימין התקשר כדי לקבל ממנו עזרה ברגע האמת.
הוא מרגיש כאילו נותנים לו הזדמנות לתקן, הזדמנות ללמוד מהטעויות שהוא עשה.
הלוואי שהוא היה יכול להחזיר את הגלגל אחורה, הלוואי. כאב חד חותך את ליבו כשהוא נזכר בלילה ההוא. הוא נושם עמוק, כמו בכל פעם שהכאב הזה מגיע ומאיים לחתוך את ליבו לגזרים.
הוא נקרע מהמחשבה שהוא היה יכול לעזור ובמקום זה הוא רק פגע והרחיק, החיים שלו לא אותם חיים מאז.
למעשה, הלילה ההוא היה הפעם האחרונה שהוא ראה אותו.
מחכה לתגובות שלכן, מכל סוג –כאן או בפרטי.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
תודה לכן☺
בעז”ה היום בערב אעלה את הפרק הבא.
-
ואוו, א ש תודה שכתבת🙏
ממש לא שכחתי, ואני ממש שמחה שגם אתן לא שכחתם.
תדעו שכל תגובה שלכם- באמת– נותנת כח להמשיך!
ואל דאגה, אני עובדת על זה:)
-
מעניין, כשבררתי בעבר על אורית הראל הבנתי שהיא מלמדת בעיקר איך לכתוב סיפורים קצרים, זה נכון?
-
תודה דיני:)
שמחה שהתחברת לבנימין ולדמויות💓
-
פרק 7 עלה לאתר✨
מוזמנות לקרוא אותו כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
פרק 7
בנימין לוקח את המזוודה ותיק התפילין שלו, יוצא משער הישיבה, הפרידה הפתאומית מהמקום ששהה בו רוב הזמן במשך כמעט שנתיים, לא קלה לו. כשהוא סיים ישיבה קטנה הוא לא הרגיש ככה, ממש לא. עכשיו זה שונה, עכשיו הוא לא נפרד מאף אחד, אפילו לא מחבריו לחדר.
הוא הולך שלוש רחובות ומתיישב על ספסל.
הרבנים הסכימו בלית ברירה לא לעדכן את המשפחה שלו באופן רשמי, הם מודעים למצב המשפחתי הרגיש שלו ולא מעוניינים לפגוע, בנימין הבטיח להם שהוא ידבר עם אמא שלו ויספר לה הכל. וזה הספיק, בערך.
עכשיו הוא בחוץ, עם מזוודה ותיק, ושום דבר מעבר לזה, וקר לו, מאוד.
והוא לא יודע לאן ללכת.
לבית שלו זה לא שייך.
הוא מוציא את הסלולרי שלו מהתיק, מדפדף ברשימה הקצרה שקיימת באנשי הקשר.
אולי הוא ילך לירמי, חבר שהכיר במגרש כדורגל מרוחק.
הוא מנסה להתקשר, צלצול אחד, שניים, שלושה. אין מענה.
הוא מתייאש.
מה עושים עכשיו?
איפה החברים שלו כשצריכים אותם? איפה?
אולי הוא ילך אל מנחם? מחשבה חולפת במוחו.
לא, אין סיכוי, מנחם מהר מאוד יעדכן את אמא שלו וכל העסק יתפוצץ.
הוא חושב על המציאות העגומה שהוא נקלע אליה, לא מבין איך זה קרה לו כל כך מהר. הוא בכלל תכנן להחזיק מעמד עוד שבוע עד בין הזמנים ואז לראות לאן הדברים מתקדמים ולהחליט מה לעשות שנה הבאה.
הוא בחיים לא תכנן להיזרק מהישיבה. בטח שלא בצורה כזאת.
הוא מכניס את הסלולרי לכיס החליפה הפנימי, דף קטן ומקומט נתקל בין אצבעותיו.
הוא מוציא אותו ומיישר בעדינות.
חיים וולף? מי זה? הוא לא זוכר אף אחד בשם הזה,
הוא מנסה להיזכר, מסתכל על הדף, הזיכרון מגיע אליו כמו ברק ביום סגרירי.
חיים מהאוטובוס!
הוא מתלבט, לא יודע מה נכון לעשות עכשיו, וגם אין לו, לצערו הרב, עם מי להתייעץ.
הוא האחרון שיתקשר למישהו שהוא כמעט לא מכיר ויבקש ממנו את הבקשה הכי הזויה בעולם, ועוד בעשר בלילה.
הוא שונא להיות נזקק.
אבל מה הברירה שיש לו בדיוק?
————————-
איילת מסיימת להתאפר, היא לוקחת את התיק הקטן שלה, מכניסה בו כמה דברים נחוצים והולכת לסלון.
“אודי אני מוכנה, יוצאים?” היא שואלת אותו.
“כן, כבר” הוא קושר שרוכים ומרים את מבטו. “איילת, את לא אמיתית” הוא המום.
“מה? למה?” היא משתדלת לשדר עסקים כרגיל, להראות רוגע, לא לפוצץ את הכל, לא עכשיו.
“רצינית שאת שואלת למה?” הוא מנסה לעכל את המראה שלה.
“כן, אודי, דבר, אנחנו ממהרים, אם שכחת” היא אומרת בקלילות שהיא לא יודעת מאיפה היא הגיעה.
“איילת את נראית יותר דוסית מדוסית, מה קרה לך?!”
“בוא נלך לאוטו ונדבר שם, בסדר?” היא מנסה להזכיר לו בעדינות שהם החליטו להשתדל לא לריב ליד הילדים.
“איזה לרדת לאוטו?! אני לא נוסע ככה לחתונה של ארבל, את יודעת איזה בושות זה? את יודעת שאחר כך לא מפסיקים להתלחשש לי מאחורי הגב עד הפדיחה הבאה?” הוא אומר בלהט.
“אודי, בבקשה בוא נלך לאוטו ונדבר, אחר כך נחליט אם ליסוע או לא.” היא שומרת על קור רוח למרות הסיטואציה הלא נעימה.
“בסדר, בואי נלך.” הוא אומר, לוקח את הטלפון ויוצא מהבית.
הם יוצאים, הולכים בשביל, איילת חושבת מה היא תגיד לו באוטו, משהו שירגיע אותו ויתקבל על הדעת.
היא מסתכלת ישר, מנסה להתרכז בשניות שנשארו להם עד שיגיעו לרכב. רואה ממרחק את אלון ויעל, רק לא זה, בבקשה ה’, רק לא זה עכשיו.
אודי רואה אותם שניה אחריה, הוא מסתכל עליה בשאלה. לא בטוח מה נכון לעשות עכשיו.
היא מחזירה לו מבט שואל.
הוא מתחיל ללכת לכיוון הרכב.
“אודי אנחנו חייבים להגיד להם על הכדורים שמתעופפים לחצר שלנו בלי סוף, הם הגזימו לגמרי, אי אפשר להמשיך ככה” היא אומרת לו מהר ובשקט.
הוא עוצר, מסתכל עליה בעיניים ואומר “אני לא מדבר עם האיש הזה” המבט שלו כאוב אבל גם חד משמעי.
“אודי, זה אח שלך.” היא מנסה להזכיר לו את מה שהוא אף פעם לא שכח.
“מסתבר שלא” הוא אומר בעצב, “ככה אחים לא מתנהגים”. הוא חותם את הדיון והולך לרכב.
היא נשארת שם, מחכה שהם יתקרבו עוד קצת עד לנקודה שבה השבילים מתפצלים.
אבל הם בוחרים אחרת והולכים מהשביל שעוקף את הבית שלהם.
היא הולכת לרכב, נכנסת ומתיישבת ליד אודי.
“מה היה?” הוא שואל, לא יכל לראות מה קרה בגלל המיקום של הרכב.
“בסוף הם הלכו בשביל העוקף” היא נאנחת.קצת מאוכזבת, זו הייתה הזדמנות, לדעתה.
“מזל שלא הייתי שם” הוא אומר בהקלה מסויימת, “לעמוד כמו טמבל באמצע השביל, בחושך, ובסוף לגלות שאחי החליט ללכת בשביל העוקף, רק כדי לא לעמוד מולי ולדבר כמו בן אדם.” הוא אומר בטון מריר ומתוסכל כאחד.
“תודה רבה, אודי, על תיאור מדויק להפליא, של תחושותיי החמות בדקות האחרונות” היא אומרת בטון ציני להחריד.
הוא תופס את עצמו, אבל עכשיו כבר מאוחר מידי.
“סורי” הוא אומר, מתנצל.
“אוקי, לא משנה, בוא נתקדם הלאה, אז נוסעים או לא?” היא ממשיכה הלאה, לא נותנת לרגשות מיותרים לתפוס אצלה מקום בלב.
“את יודעת מה יקרה אם לא נגיע לחתונה של ארבל” הוא צוחק קצת, מנסה להפשיר את האווירה. “רק תסבירי לי בבקשה, למה החלטת להתלבש מינימום כמו רבנית?” הוא שואל אותה.
“טוב, אז לפני שבועיים בשיעור תורה, הסבירו ממש על הצניעות ועל כל המעלות שלה, ובהדלקת נרות ביום שישי האחרון, החלטתי לקחת על עצמי צניעות בלבוש לזכות הילדים שלנו, אז קניתי אתמול כמה בגדים ואני אקנה עוד, בעז”ה בקרוב, ולאט לאט אחליף את כל הבגדים שלי בכאלה שמתאימים לבת של מלך.” היא מסיימת בחיוך אצילי ושקט.
אודי שומע, ומשהו בו נרגע, “טוב, בהצלחה לך” הוא מסתכל לאופק. “כל עוד זה רק את, אני אשתדל לשתוק” הוא מחזיר את המבט ומסתכל עליה “זכותך לחיות את החיים שלך כמו שאת רוצה” הוא מזכיר בקול בעיקר לעצמו. “למרות שאני הכרתי אותך כשאת היית שונה לגמרי” הוא חייב להוסיף.
“תודה, אודי” היא אומרת ומניעה את הרכב. מודה לה’ בליבה, על עוד אור קטן, שמאיר גם בחושך.
——————–
רוחי משכיבה את הילדים במיטות, קוראת איתם קריאת שמע ומספרת סיפור חסידי קצר.
הם נרדמו, תודה להשם.
היא יוצאת לסלון.
“חיים, רוצה לאכול משהו?” היא שואלת את בעלה.
הוא מסמן לה בידיו שהוא כבר איתה, מתרכז שוב בשיחה.
היא הולכת למטבח מחממת לה ולו אוכל ומתיישבת, מחכה לו.
הוא מסיים את השיחה ומצטרף אליה. “תודה רבה, נראה מצוין.” הוא מתיישב, מברך וטועם. “טעים ממש, תודה.” הוא אומר ואוכל.
“בשמחה, לבריאות, מי זה היה בטלפון?” היא מתעניינת, חותכת את השניצל לחתיכות.
“בחור אחד שהכרתי לא מזמן, ביום ההוא שקראת לי להגיע לבית מוקדם ונגמר לי הכסף ברב קו והוא שילם עלי.” הוא עוצר לרגע, וממשיך “הוא לא רצה לקחת ממני כסף אז השארתי לו מספר טלפון שלי, אמרתי לו שהוא מוזמן להתקשר ולבקש ממני מה שהוא צריך.” הוא אומר, מסתכל על אשתו, מנסה להבין לפי הפנים שלה מה היא עומדת להגיד.
“מקווה שהבקשות שלו צנועות” היא אומרת בחיוך. “אוקי, ומה הוא רוצה ממך עכשיו? ” היא שואלת.
“הוא התקשר עכשיו, שאל אם הוא יכול לבוא לישון אצלנו היום.” הוא זורק את הפצצה בשקט.
“מה?!” היא אומרת, מופתעת.
“כן, זה באמת מוזר, אבל הוא הבטיח שיספר לי הכל אם אני אסכים לו להגיע.” הוא אומר.
“ומה אמרת לו?” היא שואלת, לחץ דק בקולה.
“אמרתי שאני חייב לשאול את אשתי לפני זה.” הוא אומר, מרגיע אותה.
היא נושמת לרווחה “אוקי, ומה אתה חושב לעשות?” היא מחזירה לו את השאלה.
“אני שואל אותך, מבחינתי זה בסדר, אם לך זה לא מפריע” הוא אומר.
“הוא לגמרי בסדר?” היא שואלת בשקט שמלווה בחשש קל.
“לפי מה שהתרשמתי, כן, הוא נראה בחור לגמרי לעניין” הוא אומר.
“ומה תעשה איתו מחר?” היא פרקטית, כמו תמיד.
“צודקת, לא חשבתי על זה עד הסוף.” הוא אומר. קצת באכזבה, רצה להכיר קצת יותר את הבחור הזה. הוא חידה בשבילו. וחידות, זה אחד הדברים האהובים עליו.
“יכול להיות שהוא התכוון רק לישון כאן לילה ובבוקר ללכת?” היא שואלת. מנסה לעזור.
“יכול להיות, אבל לא נראה לי.” הוא אומר לפי תחושת בטן.
“אתה יודע מה? למה שהוא לא יבוא איתך מחר לכולל? אם הוא מתכנן בכלל להישאר פה.” היא מציעה, רואה שזה חשוב לבעלה לעזור לבחור.
“רעיון טוב, לא יזיק לי ולשמידט להתחכך עם מוח צעיר וחדש” הוא אומר בחיוך, רואה בהצעתה הסכמה, הוא ניגש למרפסת, מתקשר בחזרה לבנימין.
בנימין עונה מיד. “כן?” הוא במתח, לא יודע למה לצפות.
“אתה יכול לבוא בשמחה, ברוך הבא” חיים אומר בחיוך, גורם לעוד קו ישר מהצד השני של האפרכסת להתעקם בחיוך.
אשמח לכל תגובה, הארה או הערה בפרטי או כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
שלום בנות:)
מצטערת על ההפסקה הקטנה, לא נעלמתי ח”ו:)
בקרוב אעלה פרק נוסף.
נ.ב. נראה לי היה שווה לחכות, אבל את זה תגידו אתן;)
-
תודה לכולן על התגובות!
מחמם את הלב🙏
-
ב”ה פרק 6 עלה לאתר:)
אתן יותר ממוזמנות לקרוא אותו כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
פרק 6
מנחם דופק על הדלת של הבית שהיה ביתו, אמא שלו פותחת לו, מופתעת. “מנחם מה ההפתעה הזאת ככה בלי להודיע?” היא מחייכת, מכניסה אותו לבית וסוגרת את הדלת.
“רותי שלחה לך כמה עוגות טעימות שהיא הכינה ואני הבאתי לך מכנסיים שצריך לתפור בהן משהו קטן, אם יש לך זמן” הוא אומר ומניח את שתי השקיות על השולחן.
“בטח שיש לי זמן, בשבילכם תמיד יש לי זמן.” היא אומרת בחיוך קצת עייף. “ולעוגות של רותי אני אף פעם לא מסרבת” היא מוסיפה בחיוך.
“כן, שתהיה בריאה, רותי, מתמקצעת בזה ממש, הבעיה היא שאני צריך בסופו של יום להתמודד עם כל הטוב הזה, לא פשוט, לא פשוט בכלל.” הוא אומר ומצקצק בלשונו.
“שאלו יהיו הצרות שלך, מנחם” היא מחייכת.
“אמן” הוא אומר בצער שהוא מנסה לכבוש בתוכו, ומצליח חלקית. לצערו, אלו ממש לא הצרות שלו. הלוואי שהיו.
“רוצה משהו לשתות? קפה? תה?” יהודית ממלאת קומקום במים ומדליקה אותו.
“אני אשמח לקפה, אבל אני אכין, שבי אמא, תטעמי בינתיים מהעוגות. מה להכין לך?” הוא מוציא שתי כוסות מהארון.
“תודה מנחם, תה נענע יהיה מצוין.” היא מתיישבת. “בלי סוכר” היא מזכירה לו.
“אין בעיה. אגב,” הוא אומר פתאום “איפה יפי?” הוא שואל, בודק שהשטח פנוי.
“היא אצל חברה שלה, כץ, עוזרת לה להתארגן לחתונה.” היא אומרת ומשחררת אנחה עמוקה.
“לא קל” הוא גם נאנח. נשען על ארון במטבח.
“לגמרי” היא אומרת, “אבל כל דבר מגיע בזמן שלו, אנחנו רק מתפללים שזה יהיה בקרוב.” היא אומרת.
“אמן” הוא אומר.
הוא מכין ומגיש לה, מתיישב גם הוא עם הקפה שלו. מערבב אותו, הוא מהורהר, לא יודע איך להתחיל. “אמא” הוא עוצר, מסדר את המילים בראשו וממשיך, “אמא תגידי, אפשר להגיד לך משהו מהלב?” הוא מפתיע אותה וגם קצת את עצמו.
“כן בטח.” היא אומרת, חוששת קצת מההמשך אבל לא מראה זאת כלפי חוץ.
“יש לי תחושה לא טובה לגבי בנימין.” הוא זורק פצצה לשולחן. לא יודע איך הכי נכון להמשיך. “הוא עצוב כזה, לא יודע איך להגדיר את זה כל כך.”
יהודית מופתעת, לזה היא לא ציפתה. “מעניין מה שאתה אומר, גם לי יש לאחרונה תחושה כבדה כזאת לגביו. אבל הוא לא משתף כלום.” היא נאנחת קצת. מסכימה לעצמה לשתף אותו. “האמת” היא עוצרת לרגע, לא יודעת עדיין מה נכון לשתף ומה לא. “גם חוי אמרה לי משהו כזה אתמול. הוא היה אצלה שלשום. היא אמרה לי שהיא מרגישה שהוא רגיש מידי לאחרונה, עצוב אפילו.” היא משתפת.
“כן, לגמרי, זה מה שאני הרגשתי.” הוא אומר, שמח לראות שהוא לא היחיד שחושב ומרגיש ככה.
“אני צריכה באמת לברר איתו מה קורה, זה לא טוב ולא נכון שהוא ימשיך ככה.” היא אומרת, נחושה לעזור לבן שלה.
————-
אודי נכנס לבית הכנסת, מופתע מהרעש החזק יחסית של הלימוד בשעה כל כך מוקדמת. מי קם בשעה כזאת כדי ללמוד? הוא שואל את עצמו, ומבין שניה אחר כך שהוא בעצמו התשובה.
הוא מתקדם ונעצר, מחפש בעיניו את הרב שלימד את השיעור אתמול, שאפילו את שמו הוא עדיין לא יודע, רואה אותו בסוף בית הכנסת, ניגש לשם.
“בוקר טוב, כבוד הרב.” אודי אומר בחיוך הכובש שלו, מנסה בכך להפיג את החשש הקטן שמקונן בתוכו, הוא לא יודע לקראת מה הוא בא, לא רגיל לזה. הוא מתיישב מול הרב.
הרב מרים אליו את עיניו “אודי! בוקר טוב, מה שלומך?” הוא לא מחכה לתשובה, וממשיך ” ואגב, אתה יכול לקרוא לי צחי, זה מספיק” הוא מחייך אליו.
“מה שתגיד, אני אחריך.” הוא מחייך בחזרה. “אז מה אנחנו לומדים?” הוא שואל, מנסה לכוון את השיחה לזרימה ולא להגיע לשתיקות מביכות.
“נתחיל מההתחלה” צחי מסתכל עליו. ” נלמד את ההקדמה של הספר המיוחד הזה” הוא אומר.
“אוקי, בוא נתחיל” הוא זורם.
צחי מתחיל ללמוד איתו, הם צוללים פנימה.
אודי שואל שאלות טובות, וצחי עונה בטוב טעם ושפה בהירה. אחרי ארבעים דקות של לימוד מעמיק, הם קמים, נפרדים במילים חמות, אודי מבטיח שימשיך להגיע כל בוקר.
שי מצלצל אליו, הוא עונה מיד. “שי בוקר טוב, מה נשמע?” אודי שואל בחיוך, יוצא מבית הכנסת ונכנס לרכב.
“בסדר, ב”ה. איך היה לך החברותא בפעם הראשונה?” הוא שואל בחיוך ששומעים גם מהצד השני של הטלפון.
“את האמת, היה מיוחד” הוא אומר, טעם מתוק של עוד בפיו. ” אני מרגיש שגם אם אני לא מבין הכל עד הסוף, זה עושה לי משהו טוב בנפש, לא יודע איך להסביר את זה.” אודי אומר, יוצא מהחניה תוך כדי.
“אני מבין את התחושה שלך לגמרי, וממש שמח לשמוע, אתה אפילו לא יודע כמה.” יש דבר יותר מרגש מלדעת שאח שלך גילה שיש אור אחרי שנים של חושך?
אולי, לגלות את זה בעצמך,
אבל זה, לשמחתו, כבר קרה מזמן.
—————-
בנימין נכנס לחדר, לא יודע מה הוא אמור לעשות עכשיו. הוא משפיל את פניו לרצפה, נבוך בעליל מהסיטואציה.
“בנימין, אנחנו באמת מצטערים, אבל זה קו אדום. ואתה עברת אותו.” הרב דוב אומר, עצבות אמיתית נמסכת בקולו.
בנימין מנסה להוציא מילים מהפה, לא כל כך מצליח.
הוא חיוור, צריך מים. זה כל מה שהוא יודע עכשיו. הוא מתיישב על המיטה, יודע שזה לא מכובד לעשות את זה כששני הרבנים עומדים לידו, אבל מרגיש שהוא לא מסוגל לעמוד. ובמחשבה שניה, יודע גם שאין לו כבר מה להפסיד.
“מה— מה קרה?” הוא מנסה להגיד, בקושי מצליח. המילים יוצאות מפיו בצרידות מוזרה.
רק כשהוא מזיז את הראש הצידה, כדי לקחת אוויר, הוא שם לב שליד הכרית שלו מונח הסמארטפון שהוא קנה שלשום ביד שתיים.
“מה קרה? את זה נשמח לשמוע ממך” הר”מ אומר בשקט ובכובד ראש.
“אין לי מה להגיד.” הוא אומר בשקט. דמיין את הסיטואציה הזאת כל כך הרבה פעמים, תכנן בדיוק מה להגיד, ומה לא להגיד, אבל עכשיו, המילים פשוט ברחו ממנו, כמו בלון הליום שגילה את החופש ופרש כנפיים.
הרבנים מסתכלים אחד על השני, מנסים להבין את ההמשך מדבריו. אם בכלל יש המשך.
“מה יקרה איתי עכשיו?” הוא מעז לשאול, מרים את המבט.
הרב דוב מסתכל על הר”מ הוא מהנהן, צער כנה בעיניו, אבל מבין שאין ברירה. “לצערנו אתה חרצת את גורלך במו יידך, אין כאן שתי אפשרויות.” הוא לא מאמין שזה קורה לו, על החודש הראשון שהוא משגיח כאן בישיבה, הוא נאלץ להעיף בחור הביתה. לא אוהב את החלק הזה בעבודה שלו, אבל לפעמים אין ברירה. כמו הפעם הזאת. “דיברנו כמובן גם עם הראש ישיבה, זה סופי.” הוא אומר בצער.
“אני- – אני – – – באמת מצטער.” זה כל מה שיש לו להגיד.
לרגע הר”מ חושב שאולי יש עוד אפשרות להקל, אבל ברגע השני מבין שאין ברירה, בנימין עבר כל גבול, ואי אפשר שמקרה כזה יתפרסם עם רושם שלא טיפלו בו בצורה הכי חזקה שיש. אסור להשאיר כאן גדר פרוצה.
“גם אנחנו מצטערים, אבל זה הנוהל.” הר”מ יודע שהוא הולך להפסיד כעת את אחד מטובי המוחות של הישיבה, אבל אין לו ברירה. וגם אין לו מה לעשות כשטובי המוחות עסוק בשטוית והבלים כגון אלו.
“אני יודע, יש לי רק בקשה אחת. אם אפשר” בנימין מעז לבקש. הוא מסתכל על שני הרבנים, מחכה להסכמתם, הם מקשיבים לו בדריכות.
“אל תספרו לאמא שלי כלום, בבקשה” הוא מבקש, תחינה בעיניו.
הרב דוב מתלבט לרגע ואז אומר, “תראה בנימין, אין לנו אפשרות לא לעדכן את ההורים, אנחנו לא יכולים. עם כל הרצון לעזור.” הוא אומר. הר”מ מהנהן בהסכמה שקטה.
“הרב, אתה פשוט לא מבין” בנימין עוצר, מתנשף. הוא מסתכל לרב דוב בעיניים ואומר “זה ישבור אותה לגמרי.”
אשמח לתגובות, הערות והארות כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
תודה הודיה!
-
ואוו, תודה רבה לכולן על התגובות המפורטות! עזרתן לי ממש🙏🏻❣️
-
רעות תודה על התגובה!
לא רוצה לתת ספוילרים🙃
אבל (לצערנו) זה פחות הכיוון.
