הייטק דבי קפלן
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
-
“אני ממש מעריך אותך שמעון, באמת כל הכבוד לך” הניח ישראל את קערת הלחמים שאשתו אפתה, במרכז השולחן.
“זה… הכל בזכותך, לא יודע אם הייתי עשה את זה, אם לא היינו ב’לב אל לב’ ” אמר, וצחק מהדו-משמעות של המשפט “איפה לשים את זה?” שמעון החזיק את קערת הסלט הגדולה.
“לא נראה לי משנה, מקסימום עוד מעט אלישבע תבוא ותסדר יותר טוב” אמר ישראל.
“יופי, אתם ממש צמד מושלם” אלישבע הופיעה במרפסת בידה סיר מעלה אדים וניחוחות “תניח לי את התחתית כאן, יופי, תודה ישראל” והניחה את סיר הבשר במרכז.
השולחן היה ערוך בטוב טעם, סט צלחות וסכום של שבת עיטר את השולחן לחמישה סועדים, קערת לחמים במרכז, לידו סיר הבשר, ומסביב עוד קערות נוספות של אורז, תפודים קטנטנים, כמה מתבלים, וסלט גדול מושקע.
“איפה היין?” הסתכל שמעון סביבו “נביא את זה קר לפני שיבואו, יחד עם השתיה” ישראל הסתובב אליו “בא לנוף” קרץ ונשען על המעקה.
“אני באמת מתרגש, מצחיק אותי” צחק במבוכה שמעון, כששניהם עומדים צופים אל הנוף הפרוש לנגד עיניהם “זה ה’סיום’ הראשון בחיים שלי שאני בכלל מבין בו גם משהו” קולו רעד.
“אתה אלוף!” טפח ישראל על שכמו של שמעון “צריך ללמוד ממך הרבה, על כח רצון, ועל כח ההתגברות, ועל נשמה גבוהה” באמת, מכל הלב.
“דופקים” לחש שמעון, ובטנו התהפכה.
“הכל טוב, שמעון, אני כבר דברתי איתם לפני” ישראל יצא מהמרפסת, לכיוון דלת הכניסה “הם באמת לא מאמינים” ניגש לפתוח את הדלת.
“ברוכים הבאים” פתח ישראל את הדלת, והזמין את הזוג להיכנס פנימה, הוא עם פראק מכובד כיאה לראש ישיבה, והיא מחויטת כמורה בישראל נכבדה.
“וואו איך נעים פה” אמרה האישה והסתכלה סביב, ישראל הסתובב לרגע, מחפש בעיניו את שמעון, איפה הוא?
הנה, הוא רואה את שמעון נכנס מהמרפסת לבית, צעדיו מדודים “שלום אבא ואמא” התקרב שמעון, וסומק על לחיו.
ישראל ואלישבע יצאו מהסלון לכיוון אחד החדרים, קצת פרטיות במפגש כזה אחרי כמעט עשר שנים…
“שלום שמעון” אמרו אבא ואמא והתקרבו. “אתה, כל כך, פשוט..” לא מתאים לאבא ככה לגמגם.
“זה בסדר” חייך שמעון חיוך נבוך, ולרגע הרגיש ישראל במיטבו.
“אפשר?” שאל אבא, ופרש ידיו לצדדים מחכה רק לחבק את בנו ששב ממרחקים, שרק הסתובב לאחור ולאט לאט התחיל לפסוע כמו ילד קטן שלמד רק לצעוד. הוא למד לאהוב את האחר, להבין גם אותם, להפסיק לכעוס, להרגיש ילד להורים שלו, לקבל אותם כמו שהם, בלי ביקורת, להיות פשוט ‘פשוט’ מולם.
והבן, שכבר יודע צעדים הרבה התקרב אליו, ונפל לתוך זרועותיו, כי זה אבא, וזה בן, וזה קשר דם, אי אפשר לנתק לעולם.
ואמא, עומדת מהצד, קרובה כל כך, מחכה להרגיש גם את בנה קרוב לידה, ודומעת ללא הפסקה.
אחרי שהרוחות נרגעו במקצת, שמעון הלך וקרא לזוג היקר, להורים השניים שלו, כפי שהוא מכנה אותם.
“אנחנו כבר שוחחנו בטלפון, שלום וברכה הרב רוט” ישראל הושיט ידו ללחיצה “שלום, שלום, אנחנו ממש לא יודעים איך אפשר להודות לכם על שהייתם לשמעון בית ועל כל מה שעשיתם, ממש…” באמת שנאבדו לו המילים.
“אין צורך, אנחנו לא יודעים למה זכינו בשמעון, שבא אלינו, נשמה גבוהה כל כך, מיוחד ביותר” חייך ישראל לשמעון.
“ממש תודה לך, אני באמת מעריכה אותך אלישבע” התקרבה גברת רוט, ולחצה את ידה.
“אין על מה, באמת! זכות שלנו” רק בקשנו, וזכינו!
“בואו נגש לשולחן” אמר ישראל, צועד לכיוון המרפסת, ולחש לשמעון “הפתעה”.
“וואו, אנחנו לא רגילים לאוכל של כזה בסתם יום של חול” גברת רוט עמדה מופתעת לחלוטין, מול כל השפע הבשרי לנגד עיניה.
“זה באמת לא סתם יום של חול, זה ממש יום של חג” אלישבע נכנסה אחריה בחיוך, והתיישבה בכיסאה.
כולם התיישבו במקומות, וישראל התחיל “אנחנו באמת שמחים שבאתם אלינו היום, שמעון הכין לכם הפתעה מאד חמה, הוא יספר” ישראל כיוון ידו לשמעון, וטפח על כתפו.
“אני באמת מאד מתרגש עכשיו, אז סליחה מראש אם דברים לא יצאו לפי הסדר” נבוך מעט שמעון מהמעמד, וזע בכיסאו.
“אני הכרתי את ישראל לפני שנה ומשהו” חייך לעבר ישראל “ומאז היינו לומדים יחד חברותא פעם בשבוע, לא יודע למה בכלל הצטרפתי לארגון הזה, אבל ככה קרה, והיום אנחנו עושים בעצם ‘סיום’ על המסכת שלמדנו יחד” גמר שמעון, ושוב הביט על ישראל.
ישראל ממקומו, בלי שישימו לב, הנהן בעידוד לשמעון, וסימן לו ‘אל תפחד, תספר הכל’ חייך.
“תקופה קצרה אחרי שהתחלתי ללמוד עם ישראל התגלה אצלי גידול” אמר, ונשם עמוקות, מביט בהוריו, רואה איך שהבעות פניהם משתנות מהקשבה מלאה להלם לא ברור, הראשון שפצה פה היה אביו “מה זאת אומרת? גידול ממש?” מקווה שטעה בהבחנה.
“כן, גידול שפיר, לא ממאיר ברוך ה'” שמעון נשם נשימה עמוקה.
“ה’ ישמור! אני.. לא מאמינה, זה.. באמת?” מנסה גברה רוט להישאר מאופקת, ללא הצלחה “מה? איך? מה היה? למה?” היא לא ידעה את נפשה.
“באמת ככה אני גם הרגשתי כשגלתי את זה, והייתי לבד, והיה לי נורא קשה” שמעון עצם את עיניו נזכר בהבזק של רגע, באותו מעמד בו חייג לאמא, נותן לגל הכעס המבולבל לעבור, פקח, והמשיך “עד שלבסוף בזכות החברותא שלנו יחד, ספרתי לישראל, ומאז, ישראל פשוט נהיה האח הגדול שלי. הוא פנה לרב מילר שמאד מבין בתחום, והוא הפנה אותנו לפרופסור מסוים שהנחה אותנו את כל התהליך” לקח שמעון שוב אוויר להמשך.
“וואו, איפה זה היה? מה היה? איך אתה מרגיש?” אמא שלו נסערת, ואביו מנסה להמשיך לשמור על ארשת רצינות מכובדת.
“זה היה בירך, והיה חשש כבד לגבי צליעה וכל מיני, ולכן הסעודה הזו היום היא גם ‘סיום’ וגם מסיבת הודיה על כך שברוך ה’, הכל כבר מאחורינו” לקח שמעון נשימה עמוקה נוספת.
“אני לא מאמין!” גם הרצינות של אביו החלה להתפוגג, לא ידע את נפשו בדיוק כמו אימו.
“זהו, ועכשיו אנחנו אחרי” סיים שמעון “אחרי הרבה מאד דברים” חייך אליו ישראל, לחיצה אחת בנעל מתחת לשולחן, היתה במקום חיבוק גברי אחד.
שמעון הביט בהוריו, היו נראים לו כמו זוג הורים שקבלו כעת את הבשורה הכי קשה שיכלו לשמוע על ילדם, נסערים, ולא יודעים מה לעשות איתה. ישראל ואלישבע קמו מהשולחן, נותנים להם שוב את הפרטיות.
שמעון התקרב לאמא שלו, התיישב לידה, ונזכר בפעם, כשהיה ילד, בזמנים שלא הרגיש טוב, אמא היתה לוקחת אותו לצידה, שמה את ראשו על ברכיה, ורק מלטפת אותו, והוא, שלא רצה לעזוב, המשיך לישון עליה גם כשהיתה בודקת מבחנים או מכינה שיעורים, ועכשיו, הוא פשוט חוזר לזה, בגיל כזה גדול, אבל נותן לעצמו כמה רגעים להרגיש שוב קטן, ויש מישהו גדול להישען עליו, מישהו גדול שרק נותן לך מקום, בלי צפיות ואכזבות, בלי ביקורת והערות, ככה, לכמה רגעים גדולים.
“שמעון, אנחנו אוהבים אותך תמיד” אמרה אמא, וליטפה את הפנים של הילד שלה, שבגרו כל כך.
ושמעון, מבלי משים בכלל, פלט “היה פעם אחת שנזכרתי ברגעים כאלו, והתקשרתי אליך”.
אמא עצרה, והביטה בו מבולבלת “מתי?” לא הבינה.
“אחרי שגילו, והיה לי תור לניתוח, התקשרתי, אבל לא ענית לי” השיחה התנתקה, וצליל הניתוק הדהד ברקע זמן רב…
אימו ניסתה להיזכר “זה היה בשעות הבוקר?” שאלה, משהו מגרד לה.
“משהו כזה, הייתי לפני הכניסה לשיעור הראשון” הוא זוכר כל פרט.
“זכור לי רטט של הטלפון באמצע שיעור, ופשוט לחצתי על ניתוק השיחה, לא חלמתי מי עומד מאחורי הקו” לא חלמתי שתחזור בכלל יום אחד, בן.
שמעון הוריד את עיניו, נותן לכל הגלים שב-ים לעבור מעליו.
“אם הייתי יודעת מי זה היה שמעון, הייתי…”אמרה אמא והחלה להתייפח.
ושמעון לראשונה, הרשה לעצמו להיות במקום השני, במקום של הורים אוהבים לבן אבוד “למה שתדעי אמא?” הביט עליה שמעון, ואמא הסיטה מבטה אליו, עיניה מלאות דמעות “וגם, לא יודע אם הייתי מוכן בכלל נפשית, לדבר, וככה לספר הכל” גמר.
אבא שישב כל הזמן הזה ממול, הביט על שניהם ואמר “דאגנו לך המון שמעון, ותמיד רצינו אותך חזרה, ו… הבית שלנו, שלך, פתוח בכל זמן שתרצה” גמר את המשפט ונשם נשימה עמוקה, פעם ראשונה ככה מולו.
ישראל נכנס חזרה למרפסת כשבידו בקבוק יין משובח, וכוסיות “זה ממש חובה בכזו סעודה” מזג יין לכל כוסית.
“לחיים!”
הסעודה התארכה בהתרגשות גדולה, השיחה זרמה בשולחן, ואלישבע קמה להגיש את המנה אחרונה, כשאמא של שמעון אחריה במטבח.
“את לא מבינה איך אני כולי אכולה מבפנים, אני… לא יודעת, איך זה קרה ככה?” אמא של שמעון נסערת “באמת הכל בסדר איתו עכשיו? באמת?” אמרה כמתחננת ממנה להבטיח את אשר ייחלה.
“אני לא ממש בתוך התיק הרפואי שלו” ענתה אלישבע בכנות “רק בעלי סיפר לי שהוא ברוך ה’ כבר באמת אחרי זה, זה לא מובן מאליו” אמרה אלישבע בהתרגשות, והוסיפה “התפילות שלך פעלו חזק, ואלו התוצאות, למה שיחליט פתאום לחזור? ושככה הוא וישראל ממש צמד חמד? זה רק התפילות שלך”.
“צודקת, אני לא הפסקתי להתפלל עליו, כל הזמן האמנתי שעוד יקרה משהו טוב, שהוא עוד יחזור, היו לילות שלא הייתי ישנה מרוב דאגה, רציתי רק ללכת אליו להיות לידו, לפצות אותו על כל הפעמים שציפתי ממנו להיות חזק ולהסתדר, להפסיק להיות קטן, לתת לו להיות גם ילד, בלי הסברים, להפסיק לתת ביקורת, פשוט לקבל אותו בלי תנאים… הפסדתי להיות לצדו עשר שנים!” גמרה גברת רוט את הווידוי האישי שלה, בלב נשבר.
אלישבע הקשיבה בלב חם לאמא שלצידה, כל כך מבינה אותה, מרגישה את כאבה “הוא בחור חזק כל כך! ופשוט רואים עליו, שיש לו נשמה גדולה” אמרה, וסדרה במגש יפה את כל חיתוכי העוגות.
גברת רוט הסיטה את מבטה, כמו נודד אל העבר, ואמרה “יש דברים, שלא רואים עליהם כשהם קטנים, רק כשהם גדולים, זה גדל איתם…”
כמובן, לא יזיקו עדיין תגובות, הערות, מחמאות והארות שלכן כאן 🙂
-
זהו היה הפרק האחרון
אשמח לתגובות.
והאם יש רצון בהמשך?
-
-
מהמם!!
רק חסר לי שלא מתואר שעוזיה נמצא על גבו של אברהם כשהם במרתף היין, נראה כאילו שכחו שהוא נמצא שם…
חוץ מזה כתיבה מדהימה!
-
עלה עכשיו! פרק י”ד || כח הלב פרק אחרון 🙂
אשמח לקבל תגובות והערות על הפרק עצמו
וכמובן על הסיפור כולו בכללותו!
וכן, האם יש רצון בהמשך? יש לי אולי אפילוג לסיום
-
פרק י”ד:
המנוחה היתה באמת טוטאלית, כל יום אלישבע דפקה על דלת חדרו, והניחה על השולחן הקטן ארוחת בוקר, לאחר מכן צהרים, וערב. לפעמים ישראל נכנס לחדר, ואז הם אכלו יחד, דברו ולמדו כמו פעם, ולפעמים הוא היה עם עצמו והמחשב שלו, לומד לקראת המבחן.
אחרי יומיים שהיה מסוגר בחדר, יום אחד, בשעת צהרים עירה, הוא ראה ראש של ילד אמיץ במיוחד מציץ מפתח הדלת, ובטקטיות של ילדים גם שאל: “מי אתה?” ככה ישיר בפרצוף.
את שמעון זה שעשע מאד, וענה לו “ומי אתה?”, הילד שלא התבלבל, גם לא לשניה, ענה “אני יצחקי ואני בן שלוש, יש לי כיפה וציצית” פסע יצחקי לתוך החדר ונעמד מולו “ולך אין” חתם את המשפט, אחרי שסקר את האורח במבט עמוק.
“יצחקי, לצאת מהחדר” אלישבע קראה לחלל, שוב החכם החמוד הזה מראה את כשרונותיו.
“אמא, הוא אמר שהוא מסכים לנו” צעק יצחקי בריצה מהחדר, וחזר “נכון?” הפנה את השאלה לשמעון.
“בטח אני מסכים, בא תראה לי איך בונים במגנטים מגדל גבוה, אתה יודע בכלל?” ניסה שמעון להזיז את נושא השיחה הקודמת לתחום מרתק יותר לגילו.
“בטח שאני יודע, אני הולך להביא” יצחקי כבר טס מחוץ לחדר, וכעבור כמה שניות נכנס, גורר לפניו ארגז גדול וצבעוני “הנה, תראה שאני יודע, אני כבר בן שלוש!” הזכיר לו הקטן, והמשיך לטרוח ולהוסיף “ויש לי כיפה וציצית” מישש את הכיפה שעל ראשו וחייך, ושוב פניו הרצינו והוא שאל “למה לך אין כיפה?” נעמד יצחקי, שמעון חייך אליו, לא ממש יודע מה להגיד לקטן הזה שמולו “אתה בן שלוש?” ניסה לברר הקטן, כשראה שהתשובה לא מגיעה.
“אני לא בן שלוש” חייך אליו שמעון “אבל עוד יהיה לי כיפה” אמר לעצמו. “וגם ציצית?” בירר הקטן ברצינות “כן, אל תדאג” אמר לו שמעון, והרגיש שהוא מדבר למישהו אחר.
“יופי” נראה שהתחברו לקטן הזה כמה נקודות בראש, והוא חזר למגדל “עכשיו תראה שאני עושה מגדל גבוה, גבוה, עם הרבה, הרבה צבעים שיש לי פה, רוצה לראות?” ווידא הקטן הקשבה.
“בטח שאני רוצה” הסתובב שמעון לכיוונו, מחשבות רבות דחוסות לו שם בראש, כמה שילד קטן יכול להיות ישיר שכזה, הוא לא כועס או פגוע, ממש לא, רק, רק, הקטן הזה הצליח לגעת בו במקומות שאף אחד לא העיז אי פעם.
יצחקי על הרצפה במרץ, מכריז על כל מגנט מה צבעו, ואיפה הוא הולך להשתכן על המגדל, ושמעון מקשיב ומידי פעם גם מריע.
אחרי כמה דקות נכנסו לחדר עוד שתי בנות, חייבות לראות מה קורה בחדר הסגור שיצחקי הצליח לפלוש אליו “מה אתם עושים פה?” ביררה הגדולה, מסתכלת על יצחקי ושמעון חלופות.
יצחקי היה עסוק בבניה, שלח לה מבט וחזר למגדל תוך שהוא מדבר “אני בונה מגדל גבוה, את לא רואה? עוד מעט הוא יהיה גבוה מאד אפילו! ואפילו הוא” הכווה הקטן בכתפו לעבר שמעון “אמר שזה גדול מאד, ואני כבר ילד גדול” ושוב הוא נזכר, נעמד ברצינות, נגע בראשו והכריז “ואני בן שלוש, ויש לי כיפה וציצית” חייך אליהם יצחקי בחשיבות מה, וחזר למגדל ולסיפורים “והוא אמר שהוא גם ישים כיפה, כי הוא לא בן שלוש” חתם את ההרצאה.
אלישבע שבדיוק עברה מאחורי הדלת עם ערמת כביסה נקיה לקיפול, נעצרה לכמה שניות, חייכה לעצמה והמשיכה הלאה.
‘הלוואי שעוד ישים כיפה, ואם הוא מסתדר עם יצחקי שם בחדר, אז מצוין!’ סיכמה לעצמה, והחלה מקפלת.
***
כבר אחת בלילה.
משהו בי, מבפנים מרגיש שמתחיל להתרפאות, לאט, אבל זה קורה!
עכשיו היה לישראל ולי שיחה ארוכה מאד, שיחה של גברים על גברים, וישראל צודק בדברים שהוא אמר, שכדי להמשיך ולהיות חזק, צריך לפעמים גם להרפות, לתת לעצמך קצת חופשיות, ובעצם אני קלטתי שעד עכשיו לא נתתי לעצמי רפיון, ציפתי מ”האני” שלי להיות כל הזמן בשליטה, בפוקוס, לא לאבד את זה לרגע.
למדתי, שיש עולמות שלמים של רגשות והם בסדר לגמרי, ונכון מאד להרגיש אותם, להפך מי שמרגיש, כמובן לא מידי רגיש, זה לא מראה על חולשה, זה שליטה עצמית, מה לעשות מתי, להכיר בעצמך באמת, למה אתה זקוק, ולא סתם להציג הצגות, מי אמר שגבר פחות מרגיש? גם הוא צריך מילה טובה, עידוד וכל דבר שעושה טוב על הלב.
הזוי מה שעברתי בתקופה האחרונה, אף אחד בעולם שאני מכיר, לא יאמין, אבל אני גם לא ממש הולך לספר, הסיפור הזה לימד אותי המון! כן, לימד אותי על החיים, על העבר, על ההורים, וכל מה שהיה. וגם, גם על העתיד.
שמעון התהפך לצד השני, מחר זה היום האחרון שלו כאן, בבית של ישראל ואלישבע, הם מצידם שישאר לנצח, אבל הוא צריך גם מידי פעם את הפינה שלו, הוא אמר להם והם כמובן שהבינו, ציינו שיבוא מתי שבא לו, הם באמת זוג מדהים!
מחר הם יצאו שוב לפרופסור על הבוקר, בתקווה שהכל נגמר, לנצח…
***
הביקורת אצל הפרופסור היתה קלילה, הוא היה מרוצה מהצילומים והבדיקות.
“מצוין לגמרי, אתה רואה כמה חשובה המנוחה? עכשיו אנחנו נעשה כמה בדיקות בשבועיים הקרובים, לראות שהניתוח אכן חיסל את זה לחלוטין, לאחר מכן, אתה יודע שהסיפור הזה מאחוריך” חייך אליו הפרופסור, ועבר לגלגל את העכבר במחשב.
“זהו? ממש גמרתי?” לא האמין שמעון.
“לא ממש, אחרי הבדיקות האלו, אנחנו נעשה בדיקה לראות ששום גולה לא חוזרת אליך חודשיים אחרי הניתוח, ואז חצי שנה אחרי, ואז כל שנה תצטרך לעשות בדיקה שהכל תקין” אמר הפרופסור שבע רצון.
“וואו, כל שנה? זה… זה יכול לחזור?” שמעון הרגיש איך הייאוש מתפס בו.
“אנחנו רוצים לוודא שזה לא חוזר, אוקי? טוב, זה הבדיקות שאני רוצה שתעשה בעוד שבועיים, לראות שהכל נקי, בסיידר?” הביט הפרופסור מבעד למשקפיו לבדוק שדבריו הובנו.
“אממ, אפשר שאלה?” ישראל פנה לפרופסור מביט על שמעון.
“בוודאי! מה לא מובן?” חייך אליהם הפרופסור.
“אממ, זה יכול להיות שזה יפגע בהליכה, זאת אומרת, יכולה להיות צליעה מורגשת לכל החיים?” הביט עליו ישראל.
“כרגע יש לנו קצת צליעה, וזה בגלל הניתוח ומה שהיה שם, אבל בעזרתו, לאט, לאט זה יעבור, לא אמורה להיות מזה צליעה לכל החיים” הביט הפרופסור על שמעון “אל תדאג, תהיה רגוע פה” שם הפרופסור יד על ליבו וחייך אליהם.
ואז שמעון שאל “אז מתי אני אוכל לחזור לנהוג על האופנוע שלי?” הוא חייב כבר.
“מתי שאתה מרגיש שאתה יציב יותר, אוקי? אבל תשמור על עצמך בחור!” קרץ הפרופסור ופנה אליהם שוב “טוב? אז נתראה כאן עוד שבועיים אחרי שתעשו את הבדיקות האלו, אוקי?” הכריז הפרופסור.
“בסדר, תודה רבה דוקטור” שמעון נעמד על רגליו, לראשונה ללא כאב קל שבקלים.
“תודה מכל הלב על הליווי הזה” לחץ ישראל את ידו של הפרופסור בחמימות.
“אין על מה, יש לך אח מתוק מדבש! יש לו נשמה גבוהה, אני יודע להבחין את זה בקליינטים שלי…” אמר הפרופסור בחיוך.
“אתה צודק לחלוטין, הוא באמת עם נשמה גבוהה, כדי להסתובב אחורה צריך הרבה אומץ” אמר ישראל וחייך לשמעון.
“להסתובב? מי? לאן?” לא הבין הפרופסור “רגע, אתה על שם רבי שמעון?” שאל בלי קשר פתאום.
ישראל הסתכל על שמעון בתמיהה ובחיוך “האמת שלא, אני על שם סבא שלי, שנפטר יומיים לפני החתונה של הורי, אז הבן הראשון בכל משפחה שנולד, קרוי על שמו” אמר שמעון בביישנות מה.
“אז, אתה אחיו הגדול?” לא הבין הפרופסור, מביט על ישראל “ולא קוראים לך שמעון”.
ישראל חייך, הביט על שמעון ואמר “אני אח שלו, חבר קרוב שלו, לפעמים אנשים צריכים אנשים קרובים שיהיו גדולים, אני פשוט נבחרתי להיות אחד כזה, זכיתי, יש לי אח מתוק” אמר, וטפח לשמעון על השכם.
“בטח, מתוק ממש! תהנו לכם אחים יקרים, ורק תהיו שמחים, ותזכרו, לפעמים לא צריך להתעקש להיות חזק, זה רק יכול לעלות בבריאות” צחק, ונופף לצמד לשלום.
והם יצאו יחד כתף לכתף.
לב אל לב.
אשמח כמובן לקבל תגובות, הערות והארות כאן
-
תהילה, כתבת מהמם ומאד מוחשי!
יש לך את זה בגדול!!!
אליפות! -
תודה ברכי על התגובה!
שמחה לקרוא שנהנת 🙂
באופן כללי, זה נחמד לקבל פידבקים, גם אם זה ללא הערות (ואפילו יותר 😉)
על מה שכותבים, ככה אני יודעת אם מישהי קוראת בכלל? נהנים? זה בכיוון? וכו’ -
שמחתי לקרוא את תגובתך!
תודה 🙂
-
אמן ואמן!
שמחתי לקרוא את תגובתך 🙂
-
-
תודה נעמי על התגובה
שמחה מאד שנהנת!
-
צודקת ב 100%!!!!
מאד חסר פידבק, וכשיש זה מאד מדרבן להמשיך, אני יודעת שנגיד את הסיפור שלי קראו עוד כמה שלא סמנו “לייק” אבל תכלס, כדאי כן לסמן, ככה רואים כמה קראו, פידבקים – כמה מרוצות.
ודרך אגב – הרבה מהערות כאן עזרו לי מאד (שינתי הרבה בניסוח, הוספתי קטעים חדשים, “עיבתי” יותר את הסיפור)
בקיצור – יש פידבק – יש פרק! 🙂
-
חמודה,
את צודקת לגמרי, שבחיים לא תמיד רואים את הסוף הטוב והמושלם.
המטרה בסיפור כאן היה להעביר כמה מסרים: גם להורים שמתמודדים, גם לנוער עצמו שמתמודד וגם לסביבה (ראה ערך: ישראל). ולכל אחד כמה מסרים (מקווה שהצלחתי להעביר את כולם).
שכל יהודי הוא נשמה, ועכשיו בפעמי משיח, חובה על כל אחת מאיתנו לנסות לקרב(כל אחת בדרכה שלה כמובן) את אחינו הטועים (זה מה שאמר ההשראה של ישראל בסיפור 🙂 , אמרנו מבוסס על סיפור אמיתי, לא?)
בקיצור, האפילוג יעלה בעז”ה בקרוב (אולי היום בערב, נראה…) הוא שמח בהחלט, אבל לדעתי יותר מציאותי מאשר סוף טוב ומושלם.
חכו ותרא (תקראו) 😄
-
צודקת רות!
זה באמת היתה המטרה של השיר, כולנו בני אדם (נשמות) יכולים להידרס (הכוונה: להפגע וכדו’) ע”י נשמות אחרות
לא תמיד זה בכוונה וכו, אבל באותה מידה (בגלל שכולנו נשמות) אנחנו יכולים גם לדרוס אחרים, בלי שנשים לב…יפה על הדיוק! 👍
-
תודה רות על התגובה!
באמת בסוף החלטתי לא להמשיך, אשלח רק אפילוג כבונוס.
תודה לכל המגיבות 🙂
-
תודה דיני!
שמחה לשמוע (לקרוא) שאת נהנת… 😃 -
תודה פרידה על התגובה!
לגבי המשך אני יחשוב מה נעשה… -
תודה שרה על התגובה!
לקחתי לתשומת ליבי את ההערה, תודה על שימת הלב!
צריכה לראות איך לנסח את זה טוב…
-
הכוונה שתתנו גם לייקים על הסיפור, זה האנדקציה שלי לראות אם קוראים ואהבו
או תגובות שלכן כאן או בפרטי
תודה לכל המגיבות!
-
תודה על הפידבק! מדרבן להמשיך!
אני רק צריכה לראות מספיק לייקים כדי לדעת אם אולי להמשך הלאה (לרמה של ספר), או לא 🙂 -
בדקתי לפני כן את הנושא.
תפרים לאחר ניתוח זה דברים שיכולים לקרות, ועוד יותר אם לא שומרים על מנוחה בהתחלה… -
הרקע הרפואי אמיתי (הסיפור המקורי יש בו עוד נקודות מרגשות 🙂 )
הסיפור כפי שאמרתי מורכב מכמה סיפורים אמיתיים -
האמת שיש לי עוד כיוון המשך.
רק שזה יהיה ארוך ממש כספר, וזה עדיין לא בנוי לי לגמרי.
מתלבטת אם להמשיך או לא…
