הייטק דבי קפלן
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
כעת העלתי את פרק י”ג || כח הלב
פרק קצת ארוך, אחד לפני האחרון!מחכה ממש לתגובות שלכן
תביעו דעה / ביקורת / הערות 🙂 -
פרק י”ג:
“כן, אז בעצם יש לנו כאן שתי משימות דחופות לביצוע, נכון?” אלישבע יושבת במשרד, אוזניות על אוזניה, באמצע ישיבה מקוונת, מביטה על הטלפון שמצלצל כבר בפעם החמישית בחצי שעה האחרונה, מספר לא מוכר “רק שניה, יש לי כאן טלפון שמתקשר אלי בלי סוף” אמרה אלישבע למסך, והעבירה את הישיבה המקוונת למצב ‘השתק’.
“הלו?” ענתה לשיחה, בעודה עומדת להגיד “זה דחוף? אני כבר חוזרת אליכם” אך אז, היא שומעת קול מוכר.
“שלום, זה שמעון” קול בטון לא ברור מעבר לקו.
“אה, כן שמעון, מה שלומך?” מה קרה באמת? ואיך הוא הגיע למספר שלי?
“אני פשוט ניסתי להשיג את ישראל, והוא לא ממש עונה לי, והאמת, אין לי כל כך למי להתקשר אם לא אליכם, אני ממש מצטער…” שמעון היה נשמע נבוך מאד, אבל אין לו ברירה.
“בסדר לגמרי, מה העניין?” ניסתה אלישבע להבין את המטרה, בלי גינוני התנצלות כלשהם.
“אממ, אני נתקעתי עם האופנוע בכביש המרכזי, הזמנתי גרר, ולקחתי מונית לדירה שלי, ועכשיו אני רק רוצה לשאול את ישראל, אם הוא יודע איפה המשככי כאבים האלו שהרופא הביא” שמעון בקושי דיבר, ועכשיו היא הבינה מה זה הטון הזה, הוא פשוט לא נושם מרוב כאבים…
ולמה בכלל הוא יצא עם אופנוע כשהוא שלושה ימים אחרי הניתוח? ו… הו אלוקים! ילדים שלך, קטנים כל כך, חזקים כל כך…
“אני כבר מתקשרת לישראל” אומרת אלישבע בחופזה ומדליקה את הישיבה במחשב “אני חייבת לסיים עכשיו, יש לי עניין דחוף, תשלחו לי במייל את הסיכום ואני יעבור על זה בסדר?” אמרה אלישבע, וסגרה את הישיבה.
טלפון ושוב טלפון, היא מנסה להשיג את ישראל, אבל ישראל לא עונה, בד”כ זה שעה שהוא בבית מדרש, ושם אין קליטה כל כך, ואין באמת סיבה שהוא יצא לפתע, מה היא עושה?
אין ברירה, היא חייבת לצאת, אם לא היא?… וכך בהחלטה, קמה אלישבע, אספה את חפציה, ויצאה לכיוון הבית, כל הדרך היא עוד ניסתה להשיג את ישראל ללא הצלחה.
***
“הלו? שמעון?” זה אלישבע, הוא מזהה.
“כן” עונה בקושי.
“הבאתי לך משככי כאבים, מה שמצאתי הכי חזק, לבינתיים עד שישראל יענה, איפה הדירה שלך נמצאת?” אני ממש כאן, ברחוב.
“אהה, אז אני ארד למטה, רגע” שמעון התרומם מהמיטה, מנסה לדדות לכיוון דלת הכניסה.
“לא, תגיד לי איפה ואני יעלה, אין לי בעיה אני כאן” רק שלא ירד עכשיו, לא צריך להיות תמיד חזקים.
“בניין עשר קומה שניה, אין על הדירה שלט, אני אפתח את הדלת, וממש תודה רבה, אשתדל להחזיר בהקדם” שמעון החל צועד באטיות מחרידה לכיוון דלת הדירה.
“לא צריך להחזיר, אני עולה לקומה” אלישבע עלתה בזריזות במדרגות, פתחה את דלת חדר המדגרות ונכנסה לקומה.
הדלת של הדירה היתה פתוחה, ועל המשקוף נשען בחור חזק, שמרוב ששמר על עצמו חזק, פשוט נשבר…
“רפואה שלימה” אלישבע הושיטה לו את השקית, וחזרה על עקבותיה.
***
‘יש מי שדואג לך בעולם הזה, לא הכל שחור כל כך’ שמעון שכב על המיטה בדירה, הכל בלגן מסביב, השטיפה האחרונה היתה כאן לפני שבועיים בערך, והוא גם רעב, מאד!
מקודם הוא ניסה לקום למטבח, ובקושי הלך לשם, לקח לו ממש חמש דקות שלימות, כשבסופן הוא נכח לראות שהחלב במקרר כבר עבר עליו התאריך, ונשאר תפוח ירוק אחד ‘עם חצ’קונים’, לא היתה לו ברירה, והוא חזר שוב למיטה, עוד חמש דקות, וקרס עליה.
הכאב היה בלתי נסבל, הוא לא הצליח לראות בכלל מה הולך שם, כי גם להתכופף זו היתה משימה בלתי אפשרית, רק כשעמד מול המראה, הוא ראה את התפרים קצת בולטים, ונוזל לא ברור יוצא מהם.
בתור סטודנט לרפואה, הוא יודע שזה יכול להצביע על בעיה כלשהיא, אולי אפילו זיהום חמור, אבל לנסוע עכשיו לבית חולים על האופנוע – חסר סיכוי ו…
צלצול טלפון קטע אותו ממחשבותיו, הוא ניסה לגשת לטלפון שעמד במרחק מהמיטה, ועד שהוא קם וצעד הטלפון השתתק.
הוא התחיל לחזור לכיוון המיטה עם הטלפון בידו, כשצלצול נוסף התחיל להישמע, ומבלי משים הוא פשוט ענה.
“הלו?” בקול יבש.
“שמעון אני עוד דקה אצלך” עדכן אותו ישראל “רק התקשרתי כדי שתהיה מוכן”.
“זה בסדר ישראל, אני יסתדר” שמעון ענה, בדיבור איטי.
“אני שומע אותך, ולפי הטון אני מבין שזה לא הסתדר עדיין, אני לא יכול להשאיר אותך שם לבד שמעון” ישראל ממש התחנן “אני למטה, עולה אליך עכשיו, הדלת נעולה?” בירר ישראל, תוך שהוא רץ במעלה המדרגות.
שמעון לא ענה, רק עצם את עיניו מנסה לתפוס את גל הכאב שהגיע שוב.
“שמעון, מה קורה? כואב לך מאד?” הקול של ישראל קרוב אליו כל כך, רק דואג, נטול כל ביקורת.
שמעון לא ענה, עיניו עצומות חזק ושפתיו חשוקות, מנסה להתמודד לבדו מול הגל הגדול.
“לא זכור לי שזה אמור להיות כאלו כאבים, הפרופסור אמר משהו כזה?” דיבר ישראל חצי לעצמו חצי לשמעון.
ישראל הוציא את הטלפון מכיסו וחייג לפרופסור בעצמו, הוא נתן לו המספר מיד אחרי הניתוח ואמר שכל עניין שיש, אם זה דחוף, אפשר להתקשר.
וזה נראה לו דחוף, מאד.
“הלו? פרופסור בראל?” ישראל עומד ליד שמעון, מביט בו.
“עם מי הכבוד?” שאל זה מעבר לקו.
“מדבר ישראל, היינו עם שמעון רוט בניתוח לפני ארבעה ימים…” ניסה ישראל לספק פרטים לזיהוי.
“כן, אתם הזוג אחים?” שאל הפרופסור בחביבות “מה שלומו?” התעניין, מבין שלא סתם התקשר ישראל.
“נכון, אני נמצא איתו כאן, הוא היה בנהיגה על אופנוע וכנראה חש בכאב איום, הוא ממש בקושי זז על המיטה עם כאבים חזקים” ישראל דיבר במהירות.
“למה לא שמר על עצמו?” אמר הפרופסור “אמרנו מנוחה טוטאלית, הצעירים של היום חושבים שהם חזקים מידי, מה מצב התפרים שם, האזור נפוח או חם?” קולו של הפרופסור נשמע לחוץ.
“אממ, לא יודע, רגע” ישראל הרחיק את הטלפון מפיו ופנה לשמעון בשקט “שמעון, מה קורה שם עם התפרים? יש נפיחות? חם?” שמעון פתח את עיניו וענה חלושות “נפוח מאד והפרשות” אמר, ושוב גל כאב הגיע, ושמעון כבר לא איתו.
“כן, יש נפיחות והפרשות” ישראל הביט על הפנים המיוסרות של שמעון.
“גם הפרשות? לא טוב! תבואו לכאן מיד, יש לכם מזל, אני בדיוק היום הגעתי לניתוח דחוף” הפרופסור היה נשמע היסטרי.
“אנחנו מגיעים” אמר ישראל, והתחיל לעזור לשמעון לרדת מהמיטה.
***
“זה מה שקורה כשצעירים חושבים שהם גדולים על אנשים שגדולים מהם” התקרב הפרופסור עם מזרק ומחט ארוכה לרגלו של שמעון “רק שניה, סליחה, גמרנו” אמר תוך שהזריק את החומר ליד האזור הנגוע.
“עכשיו אתה מבין מה זה אומר מנוחה? לא בסדר שלא מקשיבים, צריך פה אולי את אמא שלו שתכריח אותו לא לצאת מהבית” חייך חיוך רציני, ונגש למחשב.
“אבל מה לעשות? שהיום גם אימהות לא מצליחות להשפיע על הבחורים החזקים שלהם בבית, אה, כולם חושבים שהם חזקים” אמר, ועבר על התיק במחשב.
“טוב, בחור צעיר, אתה עכשיו הולך מכאן להורים או לאח שלך, אבל – לא חוזר למקום שאתה נמצא בו לבד ובטח לא נוסע באופנוע, הבנו? המקום שם צריך ריפוי, כדי שתוכל להמשיך לנסוע בבטחה ולא לחטוף איזה כאב שרק יכול לגרום לתאונה, אוקי?” הביט הפרופסור מעל למשקפיו.
שמעון הנהן מהמיטה, וניסה להתיישב.
“עכשיו אתה ממש כמו, כמו, לא יודע, תינוק שנולד, רק מיטה, בקושי לקום, בסיידר? אני רוצה אותך עוד שבוע מהיום נמצא כאן, כשזה הפעם הראשונה שלך מחוץ לבית, טוב?” ווידא הפרופסור הבנה, ושב להביט על המחשב.
“טוב” הפטיר שמעון, ונעמד בזהירות על רגליו.
“ואתה אח שלו, בבקשה, תדאג לחמוד הזה, חבל עליו, הוא חזק ויעבור את זה, רק טיפלה סבלנות, אוקי?” חייך, והושיט להם שתי דפים.
“זה סיכום ביקור” חתם הפרופסור בחותמתו בסוף הדף “וזה מרשם למשככי כאבים, בנוסף להמשיך כמובן עם החיטוי, אוקי?” חתם על המרשם, והגיש לשניים שעומדים מולו.
“בסדר גמור, תודה לך פרופסור” אמר ישראל, ולחץ את ידו.
“אין על מה, שמור על אח שלך” אמר לו הפרופסור בחיוך, והשניים יצאו מהחדר.
“אני צריך לשמור עליך עכשיו” הביט ישראל על שמעון.
“כנראה שאני עדיין קטן?!” אמר-שאל שמעון, ביובש, מלא ייאוש.
“כנראה שאתה בחור חזק, שמנסה להילחם בחיים” הביט עליו ישראל, והניח את ידו על כתפו של שמעון “די למלחמות אח שלי”.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
נכתב על נשמה
שמישהו מנסה לכבות לה את הלהבה, ולא, זו לא המורה…
-
-
פרק י”ב:
“אנחנו כבר בדרך” עדכן ישראל את אלישבע, כשהם ברכב, עם המכתב לשחרור הזמני.
“יופי, אני שמחה שהכל עבר בשלום, תגיד לשמעון שירגיש כאן חופשי, אני לא הולכת להתחנן על זה” אמרה אלישבע בחיוך, וניתקה.
“מקווה ששמעת מה שהיא אמרה” ישראל סובב את ההגה ימינה, וזרק מבט קצר על שמעון.
שמעון ישב מכונס בתוך עצמו, אחרי הכל, הוא עבר סרט שלא חלם עליו היום, ועכשיו הוא בדרך לבית של חבר שלו, הבראה לאחר ניתוח.
‘הם באמת אנשים מדהימים, הזוי כל מה שקרה’ הרהר לעצמו, והביט מהחלון.
אנשים ברחוב הולכים ממהרים, רכבים נוסעים וצופרים, עבודות בכביש, שיפוצים בבניינים, עולם ממשיך לנהוג כתמיד, והוא? ‘גם אתה כבר מתקדם, הנה אתה יוצא מכל הסאגה הזאת עוד מעט, תנוח יום-יומיים ותחזור לדירה שלך, ללימודים והמבחנים, לפגישות עם ישראל, וזהו!’ אמר קול אחר בתוכו.
‘מאיפה אתה יודע מה הולך לקרות? מי אמר שבאמת הכל נגמר? לך תדע מה עוד יכול להיות שיגלו וימצאו? ואם אני אהיה צולע כל החיים? או לא-יודע-מה’ ורק המחשבה הזו מעלה בו בחילה נוראית.
“הגענו!” הכריז ישראל, והתארגן ליציאה מהרכב.
שמעון יצא גם הוא, סגר את הדלת, ויחד הם החלו לפסוע לכיוון הבניין, ישראל עם תיק הגב של שמעון על הכתף, ושמעון מנסה ללכת כמה שפחות באטיות, ולשדר ‘עסקים כרגיל’.
“תצעד לאט, הכל בסדר, אין פה אנשים, אם אתה חושב על זה עכשיו” הביט ישראל סביבו, שום שכן לא נראה בשעה הזו באזור, מצוין.
נכנסו יחד לבניין, משוחחים על נושאים אחרים, הזמינו את המעלית, עלו לקומה שניה “הנה הגענו” ישראל הוציא את המפתח מהכיס, ופתח את הדלת.
“תרגיש בבית, כמו שאמרתי כבר מקודם, אם צריך משהו תתקשר אלי, טוב?” ישראל הניח את התיק של שמעון על הכיסא ליד המיטה, והדליק את המזגן.
“אין לי מילים, באמת” צעד שמעון למיטה, הוא חייב לשבת כבר.
“יופי, לגבי החיטוי, אני יצא לקנות את החומר שהוא אמר, ואולי באמת כדאי שזה יהיה לפני השינה, אז אם תצטרך עם זה עזרה, תגיד לי” ישראל כבר עמד בפתח הדלת.
“היית טוב בבית חולים, נראה” חייך שמעון בעייפות, וניסה לעצום את עיניו.
“תאגור כוחות” אמר ישראל, ויצא מהחדר.
***
שקט.
זה כל מה שהוא שומע עכשיו.
כבר התארגן עם פיג’מה במיטה, אחרי ארוחת ערב, מנסה לעבור על החומר לקראת המבחן בעוד פחות מחודשיים, הרבה חומר לקרוא ולסכם, יש לו כמה מבחני דמה לחזרה, ביקש מחבר שישלח לו.
שם באוניברסיטה, לא ממש הבינו מה זה החופשת מחלה הפתאומית הזו, מזל שיש קצת טקט לאנשים, ולא חפרו יותר מידי, והוא מצידו לא נידב מידע, רוצה לגמור עם הסיפור הזה בהקדם ולחזור לחיים הרגילים שהיו לפני.
לחיים הרגילים שהיו לפני…
מה הם החיים הרגילים שלך? למה אתה רגיל? איפה אתה מרגיש חדש? הוא תמיד מרגיש “ירוק” בעולם המתירני הזה וללא כל עול, אבל הוא דוחק את זה כל פעם מחדש, מנסה לא להרגיש ולא לשים לב לזה.
שמעון חצי שוכב במיטה חצי יושב, המחשב נייד מולו והוא קורא את אותה שורה כבר כמה פעמים, לא מרוכז בכלל, טוב, זה גם לא פלא במיוחד.
יש לו הרבה מה לעשות, לא רוצה להרגיש עכשיו “כבול” או “נזקק” למרות שבאמת, הוא לא מרגיש בכלל את המשפחה שבה הוא מתארח כרגע, הילדים שלהם לא מתקרבים לחדר הסגור, ארוחות מגיעות בזמנים, לפעמים ישראל אוכל איתו ולפעמים הוא אוכל לבד, סדר היום שלו, קבוע על פי מה שהוא מחליט, אבל עדיין, משהו בתוכו לא נוח לו.
אולי הוא פשוט יקום וילך? הוא יכול להסתדר מצוין! כל החיים הוא התמודד לבד, אז מה ההבדל?
‘אבל אתה חייב מנוחה! שמעת מה הפרופסור אמר והזהיר, אל תהיה ילד קטן!’
‘ילד קטן זה מי שלא יודע להסתדר ולהתמודד, ואני יכול! מה קרה?’ ובתוך כל הבליל מחשבות הזה, קם שמעון בזהירות מהמיטה, התלבש, ארז את התיק שלו חזרה, ופתח את הדלת.
אין לו עניין להישאר כאן, ולא כי מישהו לא מתנהג אליו טוב, אלא, הוא פשוט יכול להסתדר, ומצוין! החיים הוכיחו לו את זה.
***
ושוב, כמידי ערב שתי כוסות על השולחן אחת עם קפה ואחת עם תה ללא סוכר, הפעם חתיכת עוגת גבינה, ושקט דממה.
“ראית איך הקדוש ברוך הוא שמע לתפילות שלנו?” חייכה אלישבע, ולקחה את כוס התה מהשולחן.
“איזה נושא?” ניסה להתמקד יותר ישראל.
“שמעון” ענתה אלישבע “אנחנו בקשנו ילדים, ובתמורה שיתן לנו לעזור לילדים שלו, אני באמת שמחתי שהוא בא אלינו בסוף, זה מרגיש לי סוג של סגירת מעגל” אמרה אלישבע, ולגמה עוד מהתה שהחל להתקרר.
“כן, ממש ככה, לא חשבנו שזה יהיה עד כדי כך, אבל תכלס, זה לא יצא כזה מורכב, לא?” הביט עליה ישראל ולקח עוד ביס מעוגת הגבינה.
“באמת הוא לא מפריע, בחדר אורחים, הוא בחור שקט, עם הרבה טקט” הניחה אלישבע את הכוס על השולחן, ונשענה לאחור.
“כן, שיהיה בריא, באמת. הוא כל כך התקדם יפה גם רוחנית מאז, לקח את עצמו יותר לידיים, חבל שההורים שלו לא יודעים מכל זה…” אמר ישראל באכזבה.
“הם עוד ידעו, אני מקווה” הביטה אלישבע לתקרה בחולמניות, ואז נזכרה “היום בדיוק היה לי בעבודה מה שאמרתי לך על…” לפתע נשמעו רחשים מכיוון הפרוזדור, ושניהם הסבו את ראשם.
“אממ, סליחה שאני מפריע” הפתיע פתאום שמעון עם תיק על גבו, לבוש בבגדים עם המפתח של האופנוע ביד.
“שמעון! מה קרה? למה?” ישראל קם מהספה, בקפיצה.
“לא, אני, מרגיש כבר יותר טוב, אז חשבתי שאין עניין שאני אהיה פה סתם, אני חוזר לדירה שלי, וגם האופנוע שלי כאן למטה מלפני יומיים” אמר שמעון, ועיניו משוטטות, רק לא להביט ביושבים מולו ישירות.
“זה באמת לא מכביד עלינו” אמרה אלישבע מהספה.
“שמעון, זה בסדר גמור, אמרנו שאתה אחרי ניתוח, ואתה אצלנו שבוע עד שהכל תקין לחלוטין, לא?” ישראל התקרב לשמעון.
“כן, אבל, אני בסדר כבר, באמת, אני בחור גדול, הכל טוב” אמר שמעון, ופתח את דלת הכניסה.
“נכון, אתה באמת בחור גדול, ואחראי לעצמך, אני לא אגיד לך מה לעשות, בחירה שלך, אבל תדע, שאתה יכול לחזור מתי שתרצה טוב? ותשמור על עצמך! על תעשה כלום, בבקשה, רק תנוח עד שיעבור שבוע” אמר ישראל בדאגת אמת לגבו של שמעון, שיצא כבר מהבית.
“בסדר, אני אשמור על עצמי, אני מרגיש מצוין, חשבתי שזה יהיה קשוח, אבל לא כל כך כואב לי האמת, ואני כבר לא ילד קטן” שמעון החל צועד מחוץ לבית, ופתאום הוא היה נראה לישראל חזק מאד, חזק מידי.
“טוב, אל תשכח לחטאות את המקום כל פעם, כן?” וידא איתו ישראל כמו אמא דאגנית, כי מי ידאג להזכיר לו אם לא הוא?
“כן, כן, הכל אצלי, תודה באמת ישראל ואלישבע, מעריך מאד, ונהיה בקשר לגבי הלימוד שלנו” אמר שמעון, ודלתות המעלית נסגרו.
“אני לא מאמין” ישראל נכנס לבית המום, וסגר את דלת הבית.
“הוא הרגיש לא נעים כאן? מה היה? מסכן…” הפטיר והלך לחלון רק כדי לראות אותו עולה בזהירות על האופנוע, וטס לדירה שלו.
“פתאום התעורר בו הרגשת ה’בחור החזק’ שבתוכו והוא ניסה להשתיק את הילד הקטן, מקווה שבאמת הוא לאט לאט יחזור להיות חזק, רק אני באמת מקווה שזה לא טעות בשבילו לצאת ככה יומיים אחרי ניתוח” אמרה אלישבע בדאגת אמת.
“גם אני מקווה, אבל אלו החיים שלו, אנחנו פה אם הוא רוצה” אמר, והתיישב באנחה על הספה.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
-
פרק י”א:
“מטופל מאה עשרים ושלוש בחדר התאוששות” הכריזו אותיות המסך המרצד.
ישראל שכבר לא יכל לחכות, החל צועד מקיר לקיר כשספר התהילים בידו, ומלמל פסוקים בלחש, הוא כבר לקראת סיום הספר פעם ראשונה.
‘מי מתפלל עליו עכשיו? צריך תפילות של אמא, הוא בסך הכל ילד’ הרהר נוגות עליו, והמשיך לפרק הבא.
“מטופל מאה שלושים ואחת בחדר התאוששות” הכריזו האותיות שוב על המסך.
ישראל התקדם לכיוון חדר התאוששות, הראה לאחות בכניסה שהוא המלווה של מטופל זה, והיא הצביעה “וילון מספר חמש מצד שמאל בסוף” אמרה.
הוא צעד במהירות למקום, הסיט את הווילון, שמעון שכב על מיטה לבנה, עם פיג’מה של בית חולים, נראה שקוע בשינה עמוקה.
“סליחה, לנסות להעיר אותו?” ניסה ישראל לשאול את האחות שיצאה בדיוק מהווילון ממול.
“בוודאי! הוא גמר את ניתוח לפני עשר דקות, אתה יכול לנסות, הרופא צריך לבוא עוד חצי שעה בערך לסיכום” אמרה, והמשיכה נמרצות לעמדה.
“שמעון, אני כאן, ישראל לידך, תסמן לי כשאתה מתעורר” אמר, וישב לידו.
“כדאי אולי להחזיק לו את היד או משהו, בדרך כלל בהתחלה קשה לדבר או להגיב, ואז לפעמים בלחיצת יד אפשר להעביר מסרים” אמרה אותה אחות שעברה שם שוב, הפעם לווילון אחר.
ישראל החזיק את ידו של שמעון, ושוב לחש לו “אח שלי, אני כאן, תסמן לי כשאתה מתעורר” הביט ישראל על שמעון בפניו, שנראה כזה חלש פתאום, כמו עלה נידף ברוח, חזר לתהילים, ועבר לפרק הבא.
כשלפתע הוא חש בלחיצה קטנה, קטנה ממש, כאילו מישהו בלי כוחות מנסה להחזיק משהו, חלש.
“שמעון! התעוררת!” ישראל התרגש, והביט על שמעון.
שמעון שכב עם עיניים פקוחות, וסימן על היד.
“מה? חלש לך? האחות אמרה שככה זה אחרי ניתוח בהרדמה מלאה, זה אמור לעבור עוד מעט, אל תדאג” אמר לו ישראל ברוגע.
“ל…מ…ה א..נ..י ח..ל..ש..?” שמעון שכב, המילים יוצאות לו בקצב איטי.
“עברת ניתוח, הרדמה מלאה, התאוששות תיקח קצת זמן” הביט עליו ישראל, עדיין מחזיק את ידו.
“אני.. רוצה.. ללכת.. כבר” אמר שמעון חלושות, ועצם לרגע את עיניו.
“עוד מעט יגיע הרופא, נשמע מה יש לו להגיד, ונראה מתי אתה משתחרר, טוב?” תוך שישראל מדבר נשמע כחכוך מוכר מבעד לווילון והווילון הוסט.
“שלום למיסטר רוט” הכריז הפרופסור החייכן מפתח הווילון.
“אני רואה שאתה כבר מתעורר לנו, וזה מצוין, עברת ניתוח, בעזרתו, בהצלחה מרובה, הגידול הוסר במלואו, המקום כרגע חבוש, עם עיוות קל, ותפרים” הביט הפרופסור על שמעון בחביבות, והמשיך “אם עד סוף היום אתה תרגיש כבר טוב ותוכל ללכת עצמאי, נוכל לשחרר אותך הביתה, אבל, שם אתה ממש במנוחה מוחלטת שבוע שלם, אחרי שבוע אתה מגיע לכאן שוב לביקורת, בסדר?” סיכם הפרופסור.
שמעון הנהן קלושות מהמיטה.
“טוב, עכשיו לטיפול בתפרים, אתה תצליח לבד בחור?” שאל הפרופסור את שמעון.
שמעון הנהן, ישראל יצא אל מעבר לווילון.
“טוב, אז אני מראה לך, יש לך כאן בירך, את התפרים, אבל בהחלט יהיה קשה לך להגיע אליהם לבד, בד”כ אני ממליץ לבקש ממישהו שיעזור, כי אחרי הניתוח הזה ספציפית, כל התכופפות מאד לוחצת את המקום, וזה די כואב, וכדי לטפל במקום הזה צריך להתכופף” הביט הפרופסור על שמעון, מוודא הבנה.
“אני אנסה… רגע לבד…” אמר שמעון, וניסה להתכופף בעצמו, אנחת כאב נפלטה ממנו מבלי שישים לב, והוא צנח על המיטה.
“אז אתה בטוח שתצליח בחור?” חייך הפרופסור “או שנקרא לאח שלך לעזרה?”
שמעון לא ענה, והפרופסור שהיה לו עוד כמה עניינים לסדר, ורק בגלל שזה “הרב מילר” הוא הגיע במיוחד לראות מה קורה ולתת הנחיות, החליט לקרוא לישראל “אח של שמעון רוט, בא לפה”.
וישראל נכנס “שמעון זה בסדר?” רגיש כמוהו.
שמעון בקושי הנהן, מרוכז כולו בכאב, וכי יש לו ברירה עכשיו? בקושי תופס את שפתיו בשיניו לא לפלוט עוד אנחה.
“טוב, בא אני אראה לך, אתה רואה את האזור הזה? אותו צריך לחטאות לפחות פעם ביום, קודם לחטאות עם חומר חיטוי, לאחר מכן לייבש את המקום בעדינות ואז לשים את התחבושת הזו, ככה, הבנו?” בירר הפרופסור שהכל מובן.
“בסדר גמור” ישראל הביט על שמעון שנראה שהכאב קצת נרגע לו.
“יופי” הפרופסור הוציא את הקלסר שבמיטה, רפרף עליו בעיניו “טוב, אז אתה בעצם אח שלו, לאיפה הוא הולך מכאן, להורים?” הביט עליהם הפרופסור חלופות.
“לא, הוא מגיע אלי לבית” ענה ישראל.
“מצוין, אתה יכול להגיד להורים שבעזרתו, הניתוח עבר בשלום, הכל כתוב בסיכום ניתוח שתקבלו מצולם, אוקי? עכשיו רק תדאג לו שיהיה במנוחה ורגוע, טוב?” וידא הפרופסור שוב “בסדר גמור, תודה רבה” השיב ישראל.
הפרופסור יצא מהווילון, וישראל הביט על שמעון שעיניו היו עצומות, ‘כנראה הוא שוב נרדם’ חשב לעצמו, והתקרב לכיסא שלצד המיטה כדי להתיישב, מביט שוב על שמעון, כשלפתע הוא רואה דמעות קטנות זולגות על לחייו, מעיניו העצומות.
“שמעון? תראה איזה יופי! אתה אחרי!” ניסה לעודד אותו ישראל.
“כן, תודה ישראל” ענה שמעון חלושות “ההורים שהוא אמר שתגיד להם” נשנק בלי תכנון “זה כרגע רק אתה” ושוב דמעות קטנות יורדות.
ישראל הגיש לו את חבילת הטישו, והתיישב על הכיסא.
“תגיד, ישראל” שמעון נרגע מעט, רוצה למחוק את התסריט שרץ לא במח שוב ושוב “שאלת אז את הרב מילר אם יכול להיות שיהיו לזה השלכות לעתיד” הוא חייב לדעת.
“מה זה אומר השלכות?” לא הבין ישראל את השאלה.
“לא יודע, צליעה, או משהו כזה?” הביט שמעון על רגלו.
“לא שאלתי, אני יכול לשאול, אם תרצה” ישראל שלח מבט לשמעון “אבל אני לא חושב, הפרופסור אמר שהכל עבר בשלום”.
“הוא לא אמר מה הלאה, רק על ניתוח” דייק שמעון, חייב להתבדות.
“אני ישאל בשבילך את הפרופסור ואת הרב מילר, עשינו עסק?” חייך אליו ישראל.
שמעון עצם שוב את עיניו “אני… לא מאמין למה שקרה לי בכל התקופה האחרונה” אמר שמעון לאט, מנסה להסביר לישראל, לעצמו, את פשר פרץ הרגשות הבלתי נשלט הזה, טוב שאין פה עוד אנשים סביבו, כי הדמעות שעולות לו לאחרונה זה בלי שליטה בכלל, וזה בכלל לא הוא “אני… לא יודע, כבר…”.
“הכל בסדר שמעון, עכשיו רק תנוח, כשאתה מרגיש חזק יותר ויכול לרדת מהמיטה תגיד לי, טוב? אתה לא צריך לדעת כלום, רק להתמקד בעצמך, ובהחלמה שלך” הביט עליו ישראל לכמה רגעים, וחזר לתהילים.
ושמעון עצם שוב את עיניו, מותש מעצמו.
***
“אלישבע, מה נשמע?” זה הטלפון הראשון מאז הניתוח שישראל חייג לאשתו, כשיצא רגע מהחדר התאוששות.
“בסדר, מה שלומו?” התעניינה, שולחת את המייל על סיום המשימה.
“ככה, הוא מצד אחד נראה בחור חזק ועוצמתי, מצד שני, הילד שבו עדיין קיים… אני ממש מבין אותו, כמה שהנפש מורכבת אין לתאר!” אמר ישראל בחמלה.
“מאמינה לך, מישהו מהמשפחה שלו מודע בכלל למה שעובר עליו עכשיו?” שאלה בתקווה.
“הוא לא מוכן לדבר עם אף אחד, יש לו ‘תיק’ כבד על הגב מהם, הוא טוען שהוא עבר הרבה ואף פעם לא סיפר, והם מצידם לא התעניינו, אז למה שעכשיו הוא פתאום יתקשר לספר? יש בזה משהו…” הזדהה ישראל.
“נכון, אבל עדיין, הורים זה הורים, לא יודעת מה אמא שלו עושה עכשיו, בעבודה או בקניות, באמצע שיעור או באמצע שיחת טלפון, אבל בטוח שאם היא היתה יודעת איפה הבן שלה עכשיו, היא היתה רק ליד המיטה שלו, לב של אמא…” כאמא, מי לא מבין?
“צודקת, אבל הסיפור שלו מורכב, לעולם לא נבין נפש של אדם, ילד או גבר מה היא…” נאנח ישראל.
“לגמרי, הוא בא אלינו בסוף, נכון? אני בכל מקרה הכנתי כבר את חדר האורחים, הכל מסודר” אמרה אלישבע, ויצאה מחדרה, מחפשת לה פינה שקטה לשוחח במשרד.
“כן, אין אופציה אחרת בשטח כרגע” אמר ישראל “ויפה מאד מצידך שאת לוקחת חלק בעניין” חייב להגיד.
“יפה מאד וכל הכבוד לשנינו!” אמרה אלישבע, נכנסת לחדר ישיבות השומם “אחרי הכל, בתקופה ההיא שלנו, בקשנו מה’ לעזור לילדים שלו, והנה, זה ממש עונה על ההגדרה, לא?”
“נכון, לא חשבנו שזה יהיה בצורה כזו, אבל, באמת יש כאן חסד גדול” אמר ישראל “ואולי זה גם קצת ידחוף אותו להמשיך הלאה בדרך שלו, לכי תדעי” רק תפילה.
“הלוואי! טוב, מקווה שירגיש בנוח באמת, ושהילדים לא יפריעו לו מידי” התיישבה אלישבע על כיסא מזדמן.
“הם בגנים בבקרים, רק עניין של כמה שעות בצהרים, נעשה אנחנו מצידנו את המקסימום” אמר ישראל והציץ בשעונו “טוב, אני אלך לראות מה קורה איתו, הוא רוצה כבר לצאת מכאן מזמן” אמר ישראל, והתקדם לכיוון חדרי ההתאוששות.
“בהצלחה, ו… תודה ישראל שאתה שם מקום לכולם” אמרה אלישבע, וקמה מהכיסא.
“מי זה כולם?” ניסה להבין.
“כולם, כולל הרגשות שמנסות להגיד שזה לא נוח, ולמצוא כל מיני משפטים כאלו” אמרה, והלכה בצעדים איטיים לכיוון היציאה מחדר הישיבות.
“נכון, לא תמיד מה שנכון וטוב זה גם נוח. אז כשבקשנו מהקדוש ברוך הוא, חשבנו שזה יהיה נוח? לא חשבנו! והתמורה שווה את זה, לא?” אמר ישראל בחיוך.
“בטח שכן” קול מצהלות…
וכשהיא עם חיוך, יצאה מחדר הישיבות לכיוון חדרה. וישראל, מחוייך מהצד השני, לכיוון חדר התאוששות.
שמעון כבר ישב על המיטה, עדיין מחובר לכמה מכשירים מצפצפים מסביב.
“מתי אני יכול להתנתק מכל הבלגן הזה?” שאל את ישראל.
“אני עכשיו קורא פה לאיזה אח” אמר, ויצא מהווילון לכיוון עמדת אחיות.
“סליחה, אפשר לנתק את וילון מספר חמש מכל המכשור שם?” שאל את האחות שישבה בעמדה.
“רגע, אני בודקת, הוא כבר שעה וחצי אחרי הניתוח, אני שולחת אליו אח לבדוק” אמרה.
“תודה” ענה ישראל, ושב אל שמעון.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
אני רואה שבאמת היתה חוסר הבנה
שמעון הוא רווק, אין כל קשר שהוא נשוי (רואים כל הסיפור שהוא גר בדירה לבד וכו)
לגבי אם יש לו אחים נשואים – כרגע לא סופר עליהם, לא רואה שזה חובה לספר..
בכל מקרה הוא לא בקשר עם המשפחה שלו, אחרי כל מה שעבר… -
-
פרק י:
“מה נשמע שמעון, אתה נכנס כבר לשיעור?” מתעניין ישראל, לפני שיתחיל לספר לו מה אמר לו הרב מילר, ומה כדאי לעשות הלאה.
“כן, יש לך כבר תשובה של הרב מילר? מה הוא אמר?” הוא זריז ישראל הזה.
“דברתי איתו, והוא אומר שכדאי ומומלץ באמת ללכת על הניתוח, וכמה שיותר מהר” אמר ישראל בזהירות.
“טוב, אז מה אני יכול לעשות עכשיו?” ניסה שמעון להבין.
“הוא אמר שהוא ידבר עם הפרופסור, לנסות להבין מתי אפשר לעשות את זה בהקדם” אמר ישראל לשמעון, מנסה לחלחל את המידע בעדינות, כמה שיותר רך.
“אה, והוא אמר מתי?” ניסה שמעון לברר.
“כן, הוא אמר שתבוא ביום ראשון, שבוע הבא, באחת בצהרים, הנחיות תשלח אליך המזכירה” מקווה שהפצצה לא חזקה מידי.
“מה? חשבתי זה עניין של חודשים” גמגם שמעון.
“נכון, גם אני, אבל במקרה כמו שלך. וכשהרב מילר בסיפור, זה קצת יותר זריז” ניסה ישראל להסביר.
“טוב, אז לחכות להנחיות שתשלח?” בירר שוב.
“בדיוק, בהצלחה אח שלי!” חיבק ישראל מרחוק.
שמעון ניתק את השיחה, ומשהו בתוכו היה מעורבב מידי מכדי לזהות אותו, וכך בצעדים כבדים נכנס שמעון לכיתה.
***
כל יום שעובר, רק מקדם אותו ליום הגדול הזה.
שמעון על האופנוע, שוב בדרך לאוניברסיטה, מנסה כמה שיותר להתנהג “עסקים כרגיל” כמה שפחות להעדר מהשיעורים.
מחשבות על הבית עולות בו פתאום, בלי שתכנן ‘מעניין מה אמא עושה עכשיו, מעניין איך היתה מגיבה אילו היתה יודעת…’ הרהר, לא יודע אם מתגעגע או לא. אבל הרגש, קצת חזק ממנו ושולח לו אותות של געגוע, משהו בפנים מתהפך לו.
שמעון הגיע לחניה, מחנה את האופנוע, וצועד לכיוון בניין האוניברסיטה. הרגש הזה שלא עוזב אותו, ממשיך לפעום, מתחזק ומתעצם. הוא מוציא את הטלפון, מחפש באנשי קשר את המספר, אליו לא חייג כבר שתים עשרה שנה. ‘היא בכלל לא יודעת שזה המספר שלי’ הרהר, וככה כמעט בלי לעצור, הוא לוחץ על העיגול הירוק.
צליל חיוג נשמע, ועוד אחד.
גברת רוט יושבת על הקטדרה, מדברת בקצב איטי וקולה יציב “כשהקדוש ברוך הוא נתן את התורה לעם ישראל במדבר, הוא בעצם אמר להם, כשם שהמדבר פתוח…” שקט בכיתה, כל התלמידות רכונות על הסיכומים ומסכמות במרץ ורק קולה של הגברת רוט נשמע בחלל חזק וחד “כך התורה, פתוחה לכל אדם יהודי באשר הוא, אם רחוק ואם קרוב, ולכן…”
רטט קל מכיוון התיק שלה, ‘מי יכול להתקשר באמצע שיעור?’ חולפת מחשבה במוחה, היא מציצה בתיק, הטלפון שוכב עם מבט אליה, מהבהב.
‘מספר לא כשר ולא מוכר, כנראה טעות’ לוחצת על המקש האדום ‘שישימו לב שזה טעות, ואם ינדנדו שוב אז אני אחזור אחרי השיעור, לא יכולה להפסיק באמצע, פיקוח נפש זה וודאי שלא’. “לקרב כל אדם! זו הזכות שלנו, ובמיוחד בתקופה הזו שאנחנו…”
רגש אחר פתאום עולה בה, האמא הלחוצה, ‘ואם זה אחד מהילדים באיזה תאונת דרכים ורכב חולף מתקשר אליך עכשיו כי הבן שלך בבית חולים?’ ומיד הקול השקול עולה כנגד ‘מי מהבנים? כולם בישיבות גדולות, שמואל דברתי איתו כשהגיע לישיבה קטנה, והבנות? הלכו מזמן לסמינר והגנים, ולאף רבה או מורה אין טלפון לא כשר, אז תרגעי! אין כאן שום מקרה חירום’ חתמה את מחשבתה, והמשיכה “לכל יהודי יש נשמה, גם אם לפעמים לא רואים אותה, זה רק מחיצות העבירות, אבל כולנו מחוברים לתורה ולמי שבראה…”
‘מישהו ניתק עלי, ומה חשבת? שיענו לך? שאמא שלך תבוא אליך עכשיו? תחבק אותך כמו בימים של פעם כשהרביצו לך בחיידר? איפה אתה חי?’ באמת איפה אני חי? מה ציפתי?
ובכלל איזה מזל שהיא לא ענתה, הייתי מנתק מיד, אין לי מה להגיד באמת ‘אמא, גילו לי גידול, יש לי ניתוח בעוד שבוע וחצי, רוצה לבוא? בלי אבא כמובן’ חיוך עקום עולה לו על הפנים, לא משמח אותו בכלל.
וכמו פעם, ניתק את הטלפון, שעוד השמיע צליל ניתוק, זרק אותו לתיק, ונכנס לכיתה בתנופה אדירה.
***
היום הזה, שמעון התעורר מוקדם מתמיד, אתמול, הוא לא הצליח בכלל להירדם, ישראל סיכם איתו שהוא יקח אותו, כי אחרי הניתוח, הוא לא יוכל לנהוג, ובטח לא על אופנוע.
וגם, אחרי מסע שכנועים, הוא הסכים להגיע לבית של ישראל לאחר מכן, וכי יש לו אופציה אחרת? גם הפרופסור וגם הרב מילר, וכל אחד אחר שהתייעצו אמר, שכדאי שיהיה בקרבת משפחה, הוא יצטרך עזרה, מי שידאג לו לאכול וכו’ ואם הוא רק במיטה, אין לו איך לעשות את כל זה…
אז ישראל כבר מגיע והם יוצאים.
זכר החיוג אז לאמא עולה בו שוב, וכעס מעורבב בהם. למרות, שאיזה צפיות היו? הרי, אמא לא מכירה את המספר הזה בכלל, והוא מכיר אותה שהיא עונה רק למי שמזוהה לה בטלפון או מנדנד מידי, והוא לא עונה על אחת מהגדרות אלו, ועדיין הוא הרגיש נורא, הרגיש שחצה את האוקיינוס ובתמורה מישהו רק הטביע אותו יותר, זורק אותו ללב הים בלי חגורת הצלה.
והוא? נתן לעצמו לטבוע, לא רוצה אותם בכלל, אני יסתדר לבד! אז נכון, אחרי הניתוח יש את ישראל, עניין של שבוע, וגם אז, אם ירגיש טוב, הוא יקצר תהליכים, ולאחר מכן? הוא יחזור להיות שוב שמעון החזק והיציב ששום דבר בעולם לא מערער אותו, גם לא רגשות ילדותיים של ילד שרוצה אמא.
הוא הרגיש שהוא ממש נלחם עם עצמו, נשם נשימה עמוקה שטף פנים, לקח את התקיה עם כל החומרים מהשולחן, תיק שארגן עם הבגדים, וירד למטה לחכות לישראל.
“שלום שמעון, אני מקווה שהיית עקבי עם ההנחיות שהמזכירה שלחה לך, נכון?” בירר האח שקיבל את שמעון בכניסה.
“כן, אני בצום שתיים עשרה שעות אחרונות, רק מים” ענה שמעון, ובטנו מתהפכת בקרבו, מרגיש כאלו היה ילד קטן, שצריך לעבור איזה טיפול שורש והוא לא יודע כלום, לא איך קובעים תור, לא לאיזה רופא, ומה הולך להיות שם, רק מישהו שגדול ממנו מטפל לו בכל העניינים, והוא נדרש רק לשבת יפה כמו ילד גדול על הכיסא של רופא השניים, ולפתוח פה ענק.
שמעון נכנס להתארגן, כשלבנתיים ישראל בחוץ, מסדר את כל העניינים.
הקצב היה מהיר משחשב, הוא פתאום קולט את עצמו בחלוק של חדר ניתוח, שוכב על המיטה, מגניב מבט לישראל שיושב לידו עם ספר תהילים שהביא מהבית.
“אין מה לומר, מציאות מוזרה” פלט שמעון, ישראל גמר את הפרק והביט לתוך עיניו “מציאות כתובה מלמעלה שמעון, משהו שתוכנן רק לך, ואתה עוד תראה שתעבור את זה בשלום בעזרת ה'” חייך ישראל, והחזיק לו את היד.
“שלום חברים, אחים יקרים” אמר הפרופסור ונכנס אל החדר “הו, אני רואה שכבר הספיקו לארגן אותך כנדרש, ואח שלך גם פה לידך, ממש צמד חמד אתם” חייך מעבר למשקפיים, ודפדף בטלפון שבידו.
“מישהו מההורים הולך להגיע?” שאל הפרופסור והביט לעברם.
ישראל ושמעון החליפו מבטים מהירים, ושמעון ענה “אח שלי כאן, הוא המלווה שלי” אמר ועצם את עיניו לשניה, נושם נשימה עמוקה.
הפרופסור המהם משהו, סימן לאח שזה המלווה, והכריז “אוקי, החדר שלנו מוכן, אנחנו יורדים עכשיו לחדר ניתוח, בהרדמה מלאה כמו שאמרנו, שמעון, אתה בחור חזק! כן? ישראל יחכה כמובן בחוץ ויראה במסכים מתי אתה גומר, אני רואה שהוא גם הביא תהילים, מצוין, לא יזיק!” קרץ להם וסימן לאח שהיה בחוץ “אנחנו יורדים לחדר חמש עשרה” אמר לו, ונכנס לאחת המעליות.
האח החל מגלגל את המיטה, כשישראל הולך לצידו, נכנסו למעלית וירדו שלוש קומות, הדלת נפתחה, והם המשיכו בנסיעה תוך-בניינית לכיוון חדרי הניתוח.
פנו ימינה, המשיכו ישר, והנה, לפניהם נראה השלט ‘חדרי ניתוח’. “מלווים נשארים בחוץ, יש חדר המתנה” אמר האח, והמשיך עם המיטה הלאה.
“רגע” עצר אותו ישראל ורכן לעבר שמעון “שמעון, אני מחכה לך כאן, לא הולך, תהיה חזק! ו… בהצלחה!” אמר ולחץ לו שוב את היד.
הדלתות נסגרו מאחור.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
הכוונה בלדרוך על נשמות אחרות, זה הרבה פעמים מגיע מחוסר תשומת לב
ולא מרצון לדרוך…
-
תודה!
האמת כאן הכוונה לא רק לשמחהאלא באופן כללי, אנחנו חיים בעולם שאנחנו מושפעים ומשפיעים (בוס ועובד, הורה וילד, וכו)
וכמו שבמורה ותלמיד זה נושא שמאד שמים עליו דגש
כך גם בשאר החזיתות
אפשר להעצים בנאדם ולתת לו מקום לדעותיו וכו
ואפשר לכבות אותו כל הזמן, לא להתייחס למה שאומר וכדו
ואנחנו לפעמים במקום של שמושפעים
ולפעמים גם משפיעים.
זה נכתב על אחת בעבודה, בוס שלא מוכן להקשיב לה, ויש לה הרבה מה לומר ולהציע
והיא נמצאת שם הולכת ונכבית…
צריכה לזכור שלא צריך לתת לכבוי הזה להמשיך, אלא לחפש מקום אחר ולהעצים את עצמה
מקווה שמובן דיו 🙂
-
תודה גילי
האמת שגם אני נקשרתי אליהם כבר מאד
וממש כואב לי שהסיפור הולך להיגמר… 🙁
יש לי כיוון להמשך, אבל זה יהיה כבר ספר, נראה אם אני בקטע 🙂
-
היה להם המתנה לילדים, כיום יש להם כבר
-
אולי לא מוזכר כמה זמן הם לומדים, אבל כן מצויינת השיחה שלהם שבה שמעון מספר על עצמו והעבר שלו. אז כבר הם נפתחו אחד לשני.
האמת, שכרגע אין לי רעיון לפרסם, זה סיפור שמורכב מכמה סיפורים אמיתיים, ואיחדתי לאחד. ומטרתי בפרסום היא לקבל ביקורת (כן!) ולראות בגדול האם זה בכיוון, וגם להעביר מסרים (מקווה שיועבר).
זה הרבה יותר מסיפור בעיתון, זה לא 4 דפים, זה לפחות 15 פרקים (כרגע).
-
תודה רעות על הפידבק!
לגבי ישראל ושמעון, הסיפור הוא קצר, לא מתואר כאן את כל המפגשים שלהם, יש להם כבר לפחות חודשיים-שלוש יחד, כשבאחת הפעמים הוא גם סיפר לו את סיפור חייו (קרי, הוא כבר נפתח אליו, הבנדאם היחיד שסיפר לו) הגיוני שהוא יפתח אליו ויספר, וישראל עם לב טוב ורצון לעזור (הם גם רצו לעזור בתור זוג ללא ילדים) עוזר לו.
לגבי הפרופסור, כן מצוין בסיפור שהוא אומר שתקחו החלטה, אבל לא להתמהמה
אחרי כן, יש כבר תור זריז יותרקחי בחשבון נקודה נוספת – הסיפור בכללותו הוא קצר, לא ספר של 60 פרקים…
-
תודה לך על התגובה! 🙂
-
תודה על התגובה 🙂
הגולה שלו ברגל למעלה
-
תודה על התגובה וההערה.
באמת לא תמיד אני שמה לב על זה לשנות, נסדר הלאה בעז”ה.
-
צודקת, תודה על ההערה.
-
אוקי, אחשוב על הנקודה הזו (בסיפור האמיתי כן יש נשואים)
אבל מה התכוונת כשכתבת שאישתו תלווה אותו? -
אישתו של מי?
הוא רווק
-
היתה כאן באמת טעות בחישובים, חשבתי שזה יעבור חלק ולכן אפילו לא הערתי את תשומת הלב.
אז להלן עדכון תקין:
הבחור בן 26, עזב בסוף ישיבה קטנה (בגיל 17) זה אומר שהוא רחוק מהבית כבר 9 שנים)
לגבי אם יש נשואים, יכול להיות שכן, לא התייחסנו לזה כרגע.
מה עשה כל הזמן? זה לא ממש מתואר, אבל מרומז מידי פעם שהעזיבה לא היתה קלה בכלל, והם פשוט מנותקי קשר (היום זה קיים לצערינו מכל מיני סיבות וזה מגיע או מצד ההורים או מצד הנושרים, כאן המקום לדמיון וכו’..)
בד”כ הנושרים כן יותר מחפשים אהבה וכדו’ אבל כבר שזה רחוק מידי ועבר הרבה זמן, זה כבר קשה יותר “לרדת מהעץ”בקיצור, בעז”ה יש המשך, נראה בסוף אם יהיו עוד נקודות מידי פתוחות או לא מסתדרות
-
תודה מלכה 🙂
-
צודקת,
בתור אחת שכותבת וקוראת את הסיפור בלי סוף, זה נותן הרגשה של מריחה…
אבל באמת לקורא זה אחרת.
בכל מקרה, את הזמן שהיה אפשר עוד לתאר עבר (שמעון כבר בדרך לטיפול…)
