הייטק דבי קפלן
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
-
פרק ט:
“הוא לא היה כזה נורא שמעון, נכון?” התעניין ישראל, תוך שהם צועדים לעמדת המזכירות.
“מי, הפרופסור? בכלל לא! ממש חצי סבאל’ה” ענה שמעון.
השניים הגיעו לעמדת המזכירות, מנסים להסב את תשומת לב של זו הנמרצת, אליהם.
“סליחה, עכשיו היינו אצל פרופסור בראל והוא הפנה אותנו לכל זה” אמר ישראל והגיש לה את הטפסים, המזכירה עיינה, תקתקה במחשב, ולאחר מכן, פנתה אליהם “בסדר, תרדו קומה אחת למטה, הכנסתי אתכם עכשיו לצילום סי.טי דחוף, אחרי כן תפנו למזכירה שיושבת שם,, והיא תעביר אתכם לבדיקה השניה, בסדר?” המילים יצאו מפיה במהירות תוך שהיא מושיטה להם את הדפים חזרה.
“תודה” ענה ישראל, ויצא יחד עם שמעון לכיוון המעליות.
“נרד במדרגות, היא אמרה שזה קומה אחת למטה” אמר שמעון, רוצה כמה שפחות להרגיש אנשים סביבו.
“בסדר גמור” ענה ישראל ופנה יחד איתו לכיוון חדר המדרגות.
“אל תדאג, ראית שהוא אמר שזה יחסית קל ברוך ה’, עוד נעבור את זה” אמר ישראל, תוך כדי שהוא תופח לשמעון על השכם ושניהם יורדים מטה, בליבו מתכוון לכל מילה, כרגע זה התפקיד שלו, אם כך סובב הבורא, והוא ישתדל למלא את זה בשיא השלמות והרגשה טובה.
‘נעבור את זה’ חזר שמעון בליבו על המילים, רגש לא ברור של משהו רך מדגדג לו בפנים, שם לב לדיוק שבמשפט, לא רוצה לתקן את ישראל, לא כרגע לפחות.
גרם המדרגות נגמר וישראל פתח את דלת הכניסה של הקומה השניה.
***
“אוקי, אני רואה כאן את הצילומים, בא נראה… מה הגודל כאן, אני רואה, נמדוד מצד ימין, רגע, שמאל, יש כאן… אוקי, טוב” גמר הפרופסור לדבר לעצמו ופנה אליהם, שניהם ישובים שוב על הכיסאות, אחרי כמה שעות טובות של בדיקות והמתנות למיניהם.
“אז כמו ששערתי ואולי אפילו טוב יותר, זה קטן ובמיקום נדיר אך קל, לגבי חששות שיש לך בחור צעיר על העתיד, אנחנו כמובן נשתדל לעשות זאת בצורה הכי פחות פגיעה וללא השלכות עתידיות, אוקי?” פנה הרופא לשמעון בחיוך, ומבט מעבר למשקפיו הזולגות.
“טוב” ענה שמעון ביובש, מחשבות על העתיד כל הזמן סביבו בכל מקום, ואין לו כוחות כבר!
“כפי שאני רואה מהחומרים כאן, נראה שמדובר כאן בגידול שפיר ולא ממאיר, ברוך שמו, אם כי זה לא בסדר איפה שהוא נמצא, ומה שהוא עושה, וכדאי לטפל בו בהקדם, כדי שלא יפתח לנו רעיונות נוספים” אמר הפרופסור בחיוך, והמשיך “האופציות שיש לרשותנו הם; או הקרנות לאזור שלדעתי אחרי כמה טיפולים, בתוך כמה שבועות זה יכול להיגמר, או ניתוח. המלצתי היא על ניתוח היות וזה ממוקד ומהיר, לאחר הניתוח נבחון האם יש צורך בעוד הקרנות כדי למגר לחלוטין, או שבזה תם העניין. רק שההחלמה מהניתוח תהיה באזור הזה ספציפי מאסיבית קצת” שוב חיוך, ומבט מעבר למשקפיו שעומדים על קצה אפו.
“הנה לפניכם שתי האפשרויות” אמר הפרופסור והגיש לפניהם שני דפים מצולמים שיצאו זה עתה מהמדפסת “תראו כאן מפורט כל טיפול עם מעלות וחסרונות לעיונכם בבית, ברוגע. תנסו לראות מה אתם הכי מעוניינים, ואחרי שיש לכם החלטה תתקשרו שוב לקבוע תור, כמובן תגידו שהייתם כבר ויהיה תור מהיר” חתם הפרופסור.
“אבל בחורים” עצר לפתע הפרופסור “תיקחו החלטה ברוגע, אבל בלי להתמהמה מידי, כי עכשיו המצב הוא עוד טוב וניתן לטפל ביתר יעילות, בעזרתו, וגם לנסות לראות איך מונעים נזקים מהעתיד, אך אם זה ימשך עוד זמן… עדיף שלא נגיע לשם, טוב? אז תגיעו להחלטה בהקדם, אוקיי?” גמר הפרופסור את נאומו.
“טוב” ענה שמעון ביובש, וקם לצאת.
“לגבי הניתוח” ישראל ענייני, רוצה להבין “זו ההמלצה של הפרופסור כמו שאני מבין, אבל מה זה אומר שההחלמה מאסיבית יותר? כמה זמן ההחלמה של זה? כמה זמן אורך הניתוח? איך זה עובד?” שאל ישראל.
“שאלה טובה. הניתוח זה בהרדמה מלאה, אבל יחסית קצר, משהו כמו שעתיים, משתחררים כבר בסוף יום או למחרת בבוקר, לאחר מכן, החלמה בבית, משהו כמו… שבוע, ואז מגיעים לביקורת לראות שאכן הכל מאחורינו, במידה וכן, אנחנו נתקדם לבדיקות אחרות כדי לראות שלא נגרם כאן נזק לעתיד חס ושלום. לגבי ההקרנות, זה להגיע לכאן פעמיים בשבוע, למשך ארבעה שבועות, כל פעם זה עניין של בערך שעה, סך הכל, ואז חוזרים לבית. אין בזה ממש החלמה של שכיבה במיטה, אם כי הגוף בדרך כלל נחלש מזה מאד, ויש לזה תופעות לוואי אחרות. לכן המלצתי היא על הניתוח, למרות שיש כאן “שביתה” של שבוע, אבל זה הרבה יותר יעיל וממוקד ולא נמרח על תקופה ארוכה” גמר הפרופסור להסביר את הסבריו.
“שביתה במיטה זה אומר ממש לא לקום?” בירר שמעון שוב, לחוץ קצת.
“כן, ממש לא לקום סתם, רב הזמן שכיבה, גם ככה זה יהיה קשה מידי לקום” הסביר הפרופסור.
“אה, כי אני…” התחיל שמעון, וישראל עצר אותו באמצע “קודם מבררים מה יותר כדאי לעשות, ואחר כך איך לעשות, כדאי להתייעץ גם עם הרב מילר ואז להחליט” ניסה ישראל להיות הקול השפוי והנכון.
שמעון לא הגיב, ניסה לחשוב איך בדיוק מסתדרים עם המצב הלא צפוי הזה, עם כמה שפחות נזקים. איפה בדיוק הוא יחלים שבוע? איך בדיוק?… והקרנות? רק המילה והתוכן שצופנת בתוכה מכניס אותו ללחץ, מה הקשר כל זה פתאום? הוא חייב אולי לברר על איזה מקום של הבראה לאחר ניתוח כזה… מצייר לעצמו אנשים חצי סיעודיים במקום שמזכיר בית אבות, בקושי זזים, ובחילה עולה לו בגרון, לא, זה לא מתאים לו! הוא צריך לחשב אלטרנטיבה אחרת, הוא ינסה להסתדר לבד…
פתאום דמות שלו עצמו עולה לו, איך שהוא ילד בחיידר, לא מרגיש טוב, שם ראש על השולחן, הרבה נותן לו להתקשר לאמא, והוא מתקשר בקושי מדבר ומתאר מה קרה, ואמא, מרגיעה בטלפון, מנחה אותו לשתות עוד מים ולחכות לה, הוא חיכה, והיא הגיעה, לקחה אותו לבית, אקמול, מקלחת טובה, מיטה נעימה, ארוחה משביעה, הכל היה כזה מפנק וברור מאליו. כמה הוא צריך דבר כזה עכשיו, רק להתקשר, להודיע, ושמישהו כבר ילחם בשבילו, שמישהו יהיה שם ויתן לו יד ויוליך אותו במסלול הלא ברור הזה. אין לו כוחות לזה, לעבור את זה לבד!
למה הוא מרגיש כזה קטן פתאום? למה? הרי הוא באמת בחור חזק, וילד גדול, הוא הסתדר לבד כל כך הרבה פעמים בחיים, גם כשהיה לו דלקת גרון נוראית, שהוא כמעט התאשפז בגלל שהיה על סף התייבשות, והוא עדיין התמודד עם הכל יופי! אז למה עכשיו הוא מרגיש קטן כל כך וחייב משענת, כאילו עוד שניה הוא נופל לאחור. אולי באמת אלוקים עוד אוהב אותו קצת? שלח לו איזה דמות מלאך-אח-חבר שיכירו, יתחברו ואז הנחית עליו את הדבר הנורא הזה? למה בכלל יש לו את הגולה הזו?
הוא לא שם לב איך הזמן עבר.
איך הם יצאו מהחדר של הפרופסור, וצעדו לכיוון המעליות, ירדו במעלית לחניון, נכנסו לרכב ונסעו.
הוא לא שם לב לרחובות, לאנשים, לרמזורים, לכלום.
“רוצה לבוא לבית שלנו עכשיו? לאכול משהו?” שאל ישראל בשקט.
“מה? למה?” לא הבין שמעון, בכלל לא הרגיש.
“טוב שבאתי איתך, אתה רואה מה זה? איך היית ככה נוהג על אופנוע לדירה שלך?” אמר ישראל בחיוך.
ושמעון בכלל לא חייך, רק שקע בכיסא הרכב, והמריא למחוזות בהם יש רק מיטה לבנה, חושך בחוץ, ופרצוף חמור סבר של פרופסור שמנענע ראש לימין ולשמאל באטיות.
“הגענו” הכריז ישראל לחלל הרכב.
שמעון הסתכל לכל הכיוונים, הוא לא תכנן עכשיו ללכת לבית אחר, צריך קצת שקט עם עצמו “תודה ישראל, אבל אני רוצה ללכת עכשיו לדירה שלי” אמר שמעון, חולשה מתפשטת בו.
“רוצה לעלות אלינו לאכול משהו? מה יש לך לאכול בדירה שלך בכלל?” ניסה ישראל לדחוק קצת.
“זה בסדר, אני יכול להסתדר” רק לפעמים, רק כלפי חוץ.
“טוב, מה שאתה רוצה, אז תוכל רק לחכות כאן למטה כמה דקות?” לפחות זה.
“טוב, אני יחכה פה, תחזור מהר?” בירר שמעון, ופתח את הטלפון שלו, מנסה להסיח את דעתו מהנושא המרכזי שתופס כל חלק בגופו.
ישראל רץ לבניין ונעלם במעלית.
אחרי כמה דקות כמו שהבטיח, חזר עם שקית שחורה ביד “קח, אם יבוא לך לאכול משהו, אז שיהיה” אמר והושיט לו את השקית.
“מה זה?” שאל שמעון ופתח את השקית, בפנים הוא רואה קופסה בגודל בינוני עם משהו שנראה כמו ארוחה מבושלת כזו, רגילה.
“ואוו, לא היית צריך, זה בסדר” אמר שמעון, כשחום התפשט בליבו, לפני כמה זמן הוא טעם אוכל של בית?
“שיהיה בשורות טובות, זה בסדר. אהה ואתה רוצה להתקשר לרב מילר להתייעץ? או שאני יעשה את זה בשבילך?” שאל ישראל, מסיט את הנושא למה שבאמת חשוב, הרי חייבים להגיע להחלטה, לדעת הפרופסור.
“אממ, אני לא דברתי איתו עד עכשיו, לא נעים לי, כאילו… ז’תומרת, אנחנו לא מכירים” גמגם קצת שמעון, הסתבך.
“אז בסדר, מצוין, רק רציתי לקבל ממך אישור שאני ידבר איתו. אז אני יטפל בעניין בהקדם ואעדכן אותך, סגרנו?” וידא ישראל.
“א.. תודה רבה ישראל, באמת! לא חשבת שלקחת פרויקט כזה כשהתחלנו אז, אה?” לא ידע שמעון מה להגיד.
“לא חשבתי, אבל גם אתה לא חשבת שתקבל דבר כזה תוך כדי החברותא שלנו, לא?” ושבדיוק תספר את זה רק לי, ושבדיוק אני יכיר את הרב מילר ממקום אישי וכואב אחר, ושבדיוק בדיוק הכל יסתדר ככה, כמו שרק אלוקים יכול לסדר.
הרהר ישראל בליבו, וליווה את שמעון במבטו, שהחל צועד ומתרחק עם השקית השחורה בידו.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.
לכל מי שאמרה את דעתה – אשמח לשמוע שוב 🙂
ביקורת בונה, אחרי הכל…
-
@אסתי אלפסי
לגבי הכתיבה שיותר מתאים אולי לבחורות, אני אישית די שבעתי מזה האמת 🙂
מרגישה שלפעמים זה כבר חופר מידי, לפעמים.
הרבה כותבים על זה.
ונראה לי שיש עוד עולמות של רגש, תקשורת, קשרים שאפשר לכתוב, כמו כאן…
-
כעת העלתי את פרק ח || כח הלב
אשמח לקבל כמובן תגובות, הערות והארות.
מקווה שהפעם הצלחתי יותר לדייק על הדמויות.
אשמח לקבל פידבק בנידון 🙂.
-
פרק ח:
בוקר.
יש ציוצים של ציפורים בחוץ… בתוך כל חושך, יש לפעמים גם איזה מנורת לילה קטנה, כמעט כבויה, אבל אחרי הכל, זו נקודת אור, שאם מתקרבים אליה אפשר לראות יותר ברור, להתחמם, להרגיש בטוח יותר במקום שנמצאים בו.
שמעון מתארגן, תוך שהוא מלא מחשבות עם רגשות לא ברורים, שותה קפה של בוקר, מציץ בטלפון לראות מה השעה, הוא כבר חייב להזדרז, לוקח את התיקיה עם כמה דפים בודדים שבתוכה ‘בקרוב זה יתמלא בעוד ניירת, כנראה, עוד כמה עצים יכרתו בשביל להגיד לי את הייאוש הזה’ הרהר לעצמו נוגות ‘למה שוב אני מרגיש קטן וחסר יכולת? אני כבר ילד גדול, הסתדרתי יפה מאד לבד עד היום, אני יכול להמשיך להסתדר גם הלאה’ אבל לא, כאילו משהו בתוכו לא התרפאה, כאילו יש שם פצע מדמם, שידמם לעד…
ישראל מחכה בצומת כמו שאמר אתמול, נראה נינוח.
שמעון נכנס לרכב, אין לו כח לדיבורים עכשיו, המבחן שלו בכימיה עוד חודשיים, והוא פשוט לא בנוי לשום דבר, אולי בכלל יגמור עם הלימודים? עם הכל? למה לא…?
“אל תהיה כזה נואש שמעון” ‘הוא קורא מחשבות?’ הופתע שמעון מאמירתו הישירה של ישראל “אולי לא תאהב לשמוע את זה, אבל יש מישהו שמתכנן את כל זה, והוא יתן גם את הכוחות” אמר ישראל והציץ בפניו של שמעון, ששריר לו זז בהם, מנסה להראות חזק, לילד הקטן שבתוכו.
‘ואולי הוא עשה את כל זה, רק כדי שתרגיש את הילד שבך, והדמות החזקה שתלווה אותך תיתן לך כח, תרפא את הפצע שעוד מדמם בתוכך’ חשב ישראל לעצמו, ופנה ימינה לכיוון החניה של הבית חולים.
ישראל דומם את מנוע הרכב, ורגע לפני שיצא, היישיר מבט לשמעון, ואמר “אף אחד לא יכול לקחת לך את המחשבות, ואת הזכות לבחור מה להרגיש” הניח יד על ברכו של שמעון, והמשיך “אני באמת כאן בשבילך, כי אני מאמין שלא סתם הקדוש ברוך הוא, החליט להפגיש ביננו, שתירקם ביננו חברות שכזו ולאחר מכן להצמיח גולה במקום לא סימפטי כל כך… לכל דבר יש ייעוד, ואני מוכן שמעון, בהצהרה מלאה כאן, להיות איתך, איתי אתה לא חייב לשחק את ‘הגבר החזק’, תרשה לעצמך להיות גם במקומות החלשים, תיתן לעצמך להתרפאות” אמר ישראל.
ושמעון לא הגיב, רק אסף את כל המילים ושם אותם על ליבו, שיחממו קצת… פתח את הדלת ויצא יחד עם ישראל.
הם צעדו יחד לכיוון המעליות, ישראל מנסה לדבר איתו על הלימודים, קצת להעביר נושא מהנושא המרכזי, ושמעון מצידו דווקא משתף פעולה ומספר לו על המבחן שעתיד להיות בעוד כחודשיים, הם נכנסים למעלית הראשונה שמגיעה ועולים לקומה תשע, ישראל מתעניין על החומר הלימודי לקראת המבחן, המעלית נפתחת ומודיעה את רשימת המחלקות שאליה הגיעה, שמעון וישראל יוצאים יחד, מתרחקים ממנה, וצועדים במסדרונות הארוכים, מחפשים את המסדרון הצדדי אותו תיארה המזכירה.
“הנה, אני חושב זה פה” הצביע ישראל על המסדרון הפנימי והם פנו לכיוון הרצוי, בצד הם רואים עמדת מזכירות וקול של מזכירה מהירה ועניינית נגנב לאוזנם.
“אין ספק, זה פה” אמר שמעון לישראל בחיוך.
“שלום, למי אתם מחכים?” פנתה אליהם המזכירה..
“יש לנו תור לפר’ בראל” ענה שמעון.
“בבקשה, תשבו כאן והוא יקרא לכם, חדר עשרים ושלוש” ענתה המזכירה, ושבה לשיחה שנקטעה זה עתה.
ישראל ושמעון התקרבו לכיסאות ההמתנה והתיישבו, כשבתזמון לא מתוכנן הביטו זה על זה.
“היית מאמין שאתה תכיר איזה אחד, שהכיר אותך דרך איזה פרסומת של ארגון, ואחרי תקופה תגיע איתו לבית חולים?” זרק שמעון במהירות.
“לא, אבל כנראה שהוא יודע מה הוא עושה…” ענה לו ישראל בחיוך, ‘אני הייתי מאמין שאני יכיר בחור אחד, בדרך שלא בקשתי בכלל, ואחרי תקופה אגיע איתו לבית חולים? גם לא! אבל זה תכנון אלוקי שכזה, שאתה לא יכול להתעלם, אולי זה אחרי שבקשנו מהקדוש ברוך הוא לעזור לילדים שלו, אז הוא שלח לנו ילד, סוג של אימוץ, זה קל? לא בטוח, אבל זה בטח מה שצריך לעשות’ כך ישראל מהרהר לעצמו, תוך שהוא בודק מי התקשר אליו בשיחות אחרונות היום.
ושמעון מצידו משוטט בטלפון כשליבו במקומות אחרים ‘כנראה הוא יודע מה הוא עושה, ולמה הוא שם לי גולה שלא ניתנת להחלפה, ולמה אני כאן בכלל, ולמה…’
“שמעון רוט, בבקשה להיכנס לחדר מספר עשרים ושלוש” הודיעה המזכירה.
שמעון קם מהכיסא, משתהה, והחל צועד לכיוון הדלת הפתוחה, ישראל, שהיה שקוע במחשבות קם וצעד אחריו.
“שלום” אמר הפרופסור, אדם מבוגר וממשוקף, נראה חביב למדי, עם חיוך קטן.
הנהון לשלום, ושניהם נכסו, ישראל סגר את הדלת, ושמעון הגיש בפשטות את הדפים הבודדים שהחל לאגור על הגולה שלו.
הפרופסור עיין במהירות ועבר להביט על המחשב “אני רואה שהרב מילר שלח אתכם אלי, נכון?” פנה במבט אליהם, עם חיוך קטן.
“כן” ענה שמעון.
“טוב, אתה נשוי בחור?” שאל הפרופסור בחיבה.
“לא” ענה שמעון.
“בסדר, אז בעזרתו נראה מה הכי טוב כדי להשמיד את הגולה הזו, ויחד עם זאת שלא יהיו נזקים בלתי הפיכים חס ושלום, בסיידר?” שאל בחיוך, והביט מעל למשקפים.
“טוב” שוב שמעון.
“ומה אתה בשבילו?” פנה הפרופסור לישראל.
“אני.. אפשר לומר, אממ” התחיל ישראל “אח שלי” המשיך שמעון, והחליף מבטים עם ישראל שלצידו.
הפרופסור הסתכל על שניהם חלופות ואמר “מצוין, כל ישראל אחים!” חייך וספק ידיו.
“טוב, אני רוצה קודם כל לנסות לראות את הגולה שיש לך, ולאחר מכן לשלוח לכמה בדיקות, אחרי כל הבדיקות, נפגש שוב ונראה מה הדרכי פעולה שלנו, בסיידר?” פנה לשמעון בחיוך, וסימן לו להגיע איתו אל מאחורי הווילון.
ישראל המשיך לשבת על הכיסא, מביט בגבו של שמעון ובליבו תפילה, שיזכה הילד הזה לצעוד במסלול אליו ניסה רק להסתובב, שיזכה לחום, שיזכה למה שמגיע לו בתור ילד שהלך לאיבוד, הוא כזאת נשמה גבוהה, אפשר לראות את זה מהאיכות שבו, מהאמת שלו, כמה שהלך רחוק, הוא כזה…
“אוקי” חזר הפרופסור מעבר לווילון, מחטא את ידיו ונגש לעמדתו, שמעון צועד אחריו לכיסא ממול.
“אז יש לך באמת גולה, אבל כמו שהיא מורגשת היא קטנה, בנוסף היא מצאה לך נקודה אסטרטגית כזו שבקרב הציבור הישראלי זה נקרא נדיר, אך בעולם הרפואה המיקום הוא ברוך ה’ יחסית קל” אמר הפרופסור עם חיוך קטן, תוך שהוא מסתכל על שניהם, כשמשקפיו מורדות לקצה האף.
“אז אני מביא לך כמה בדיקות לביצוע, תחזור אלי כשגמרת הכל, טוב?” וידא הפרופסור הבנה.
“איך קובעים לזה תור? דרך איפה?” ניסה שמעון להבין.
“אתם הגעתם דרך הרב מילר, נכון? ובכל מקרה, אנחנו רוצים לזרז תהליכים כדי שנוכל לטפל בעניין בשיא הדיוק והעדינות, ללא זכר, בעזרתו, אז את כל הבדיקות, אני מביא לך…” ספר הרופא את ההפניות באצבעו על המסך “… ארבעה הפניות לביצוע, בעצם, יספיקו לנו גם רק שתיים, לך למזכירה ותגיד לה שאני הפניתי אותך והיא כבר תטפל בזה, בסיידר? אני כאן מחכה לכם, בהצלחה” חתם הפרופסור החביב את ההרצאה.
“תודה רבה לך” לחץ ישראל לפרופסור את היד, ויצא יחד עם שמעון מהחדר.
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות כאן
-
שימו לב העלתי את פרק ז || כח הלב
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות!
באופן כללי הפרקים אצלי קצת יותר ארוכים, אך חשבתי לעשות אותם קצרים יותר.
אשמח לקבל חוות דעת על אורכם, האם לשים יותר ארוכים, או שזה אורך מספיק?
-
פרק ז:
“מה נשמע שמעון? הסתדר עם הטלפון של המזכירה?” ככה ישראל, ענייני ורגוע.
“כן, רק היא אמרה שלגבי התשלום לדבר עם הרב מילר, מה הוא סוג של מתווך שלהם? לא הצלחתי להבין…” באמת שלא.
“אני ידבר איתו ויעדכן אותך, אבל קבעת תור?” ישראל עצר ליד בר המים מוזג לעצמו כוס.
“כן, יום רביעי עשר בבוקר” ענה שמעון.
“מצוין, אעדכן אותך בהמשך, תהיה חזק” לקח ישראל את הכוס הקרה וצעד חזרה לבית המדרש.
הוא בכולל וליבו על שמעון.
***
ערב.,
שמעון מתארגן לשינה, שוב ממשש את הגולה הקטנה הזו שכבר מדברת איתו עם כאב דק, אבל מורגש, קיים, לא דמיון! ושוב ליבו צונח בקרבו מתוך כבדות הוא פשוט צונח על המיטה וככה בישיבה, גומר להתארגן וקורס על הכרית.
מי היה מאמין? הוא לא יכול! כל היום מנסה לדחוק את ההרגשה, להתמקד בלימודים, אבל כשהוא עם עצמו כמה דקות הוא תוך שניה בטיסה ישירה לאיזה מחלקה אפורה בבית חולים, מיטה לבנה, שמיכה לבנה, חושך בחוץ והוא שוכב שם, ותחזיות של רופאים בדמות ד”ר שולמן, המרצה שלו לביולוגיה, עם משקפיים זולגות על האף, חלוק לבן עם מבט חמור ואומר ‘אין כל כך הרבה סיכויים, וגם אם כן, כנראה יהיו לזה השלכות רבות על העתיד’…
ושוב, צמרמורת חולפת בו והוא שוקע בכרית ורק רוצה עכשיו להיות קטן כזה, להיות קטן למישהו גדול, יציב וחזק, אין לו את הכוחות להתמודד עם כל זה לבד!
‘למה אתה מתנהג כמו ילד? תהיה גדול’ קול אחד בתוכו ‘אין לי את הכוחות לזה, זה מעלי!’ הקול השני, הוא מרים את השמיכה עד כמעט למעלה מראשו, מסתובב את הקיר וכאילו מישהו הפעיל מסך על הקיר, כיבה אורות ומראה לו את העבר שלו..
ילד חרוץ, שקוע בלימודים, גאווה של אבא, ראש ישיבה חשוב, ואמא, רכזת בסמינר מוביל, ובכללי משפחה על התלם, הכל מתקתק כמו שצריך.
וזה התחיל ככה, באיזשהו יום כנראה, הוא אפילו לא זוכר איך, וגם בסרט שעל הקי, החלק הזה צונזר, הוא זוכר את עצמו, פחות מתעניין, פחות משקיע, חולם הרבה, פחות עם החברים בישיבה קטנה, בבית לא כל כך שמו לב, כל אחד וענייניו, וכשהמצב החמיר ויותר ויותר, כבר הסביבה הקרובה שמה לב.
וכך, יום אחד, אבא לקח אותו לשיחה חשובה, בה הבהיר לו מה המסלול הנכון, וניסה גם לברר מה מציק לו כל כך, הוא לא הצליח לגעת בנקודה, היו דברים אחרים בראש שלו שעניינו אותו יותר, וכשאתה בבית שמצפים ממך לגדולות ונצורות, אי אפשר לאכזב ולצאת משהו קצת פחות מהחלומות.
וכשהוא ראה שהוא לאט לאט יוצא מהתלם, הוא החליט בליבו, שהוא ישאר להיות סוג א’, אבל מזן אחר, מעדיף לא להיות סוג ב’ מהזן הרגיל והמוכר לו עד כאב…
זה היה נורא, הוא זוכר את התקופה הזו כסיוט אחד גדול, בהתחלה עוד ניסו קצת, אחר כך זה עבר לאיומים ואזהרות, וביום שהוא יצא מהבית, ולא לישיבה, אף אחד לא רדף אחריו, הוא הסתובב לאחור כמה פעמים והבין, הם מחקו אותי, אין לי לאן לחזור, והבטיח בליבו: ‘לשם אני לא חוזר!’
צלצול טלפון
“הלו?” ככה הוא כשהוא שקוע במחשבות הוא שוכח פשוט לבדוק רגע מי מתקשר…
“אתה ישן כבר?” ישראל, רגוע.
“משהו כזה” אולי זה האח הגדול שהוא רצה עכשיו?
“מצוין, חשוב מאד לישון מוקדם! רק רציתי להגיד לך שדברתי עם הרב מילר, והכל בסדר, הוא מטפל בכל ענייני התשלום מול המזכירה, אתה תגיע לתור שלך, רק עם החומר הרפואי שיש לך מודפס, בסדר?” ככה קצר, ברור ובשקט.
“אמ… אני לא יודע מה אני צריך להגיד עכשיו” נבוך, מסתובב לקיר.
“כלום, לילה טוב!” חיוך עובר בתקשורת אל-חוטית הטלפון.
***
“אז הגמרא אומרת לנו פה, שיש כאן בעצם שני תירוצים וקושיה אחת שעדיין לא מסתדרת, נכון?” ישראל ושמעון ליד השולחן, שתי גמרות לפניהם, כמה עוגיות של בית וכוסות מים קרים במרכז.
“נכון, אז בעצם התירוץ הראשון הוא של רבא שאומר…” משיב שמעון מנסה לשכוח שיש לו גולה, אולי מישהו רוצה להחליף אותה?…
“יפה מאד! תענוג לי ללמוד איתך, יש לך ראש פצצה!” ככה ישראל ולוקח עוד ביס מהעוגיה.
“אתה פה הראש” אומר שמעון בחיוך ולוגם מהכוס.
“היה מצוין היום שמעון” אומר ישראל וסוגר את הגמרא.
שמעון קם גם הוא סוגר את הגמרא ופוסע לכיוון הדלת.
“מחר התור שלך שמעון?” מתעניין ישראל.
“כן, בעשר בבוקר, בבית חולים” עונה שמעון ונעצר ליד הדלת.
“וואו, שיהיה לך הרבה בהצלחה! אתה הולך עם מישהו?” שוב, מברר ישראל בעדינות, אולי כן יצר קשר עם ההורים לספר להם, אחרי הכל…
“לא, אני ילך לבד, מקווה שזה לא מאיים מידי” עונה שמעון בשקט, בחשש.
“אתה רוצה ליווי, או שאתה מעדיף שלא?” שוב ישראל.
“לא רוצה להגיד מה אני רוצה, אני רוצה שיהיה לי מישהו גדול איתי שם, כמה שאני גבר ובחור גדול, לא יודע למה, אני מרגיש הרבה פעמים מאד קטן, פחדן וחששן, זה…” לא ידע שמעון מה להגיד.
“אין לי בעיה לבוא איתך אם זה יעזור, אתה רוצה לנסות או שמעדיף שלא?” באמת מכל הלב.
“אם אתה תוכל? אני… לא יודע, עשית בשבילי יותר מידי אני חושב, כבר לא כל כך נעים לי, האמת” עונה שמעון בכנות.
“אנחנו חברים, אני לא מבין, גם לי קורה לפעמים שאני הולך לכל מיני עניינים ומעדיף ללכת עם מישהו נוסף, ולא ממש לבד לגמרי, לגיטימי לחלוטין! השאלה מה אתה” פונה אליו ישראל.
“אני… לא יודע, אני מרגיש לאחרונה כל כך קטן ובלי כח ש…” לא ידע איך להמשיך.
“טוב, מחר אני אוסף אותך מהצומת בתשע וחצי בבוקר, תהיה שם” כך ישראל, מבין תמיד לעומק.
“אממ, אולי…” לא ידע שמעון מה.
“הכל בסדר, לילה טוב אח שלי”
חיוך
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות כאן
-
פרק ו:
בוקר, כבר לא כל כך ערפל, יש אנשים טובים בחוץ, וגם בפנים…
שמעון קם מתארגן ויוצא לאוניברסיטה, אתמול ישראל אמר לו שלא יקבע שום תור עד שהוא עושה בדיקה מקיפה, ו”יש לי את האנשים לבדוק מה הכי כדאי לעשות” אז לבנתיים, טוב לו להיות האח הקטן והוא עולה על האופנוע ונוסע.
רק החנה את האופנוע במגרש חניה בכניסה, והטלפון מצלצל
“מה איתך שמעון? איך מרגיש?” ישראל על הקו, בלי לחץ, רק רוגע ונחת והכלה אין סופית
“אתה יודע איך אני מרגיש…” כך שמעון עם חיוך קטן לראשונה מאז…
“צודק, טוב לעניינינו, כבר ספרתי לך שאנחנו זכינו לילדים ב”ה אחרי תקופה לא קצרה, נכון? אז בתקופה הזו ליווה אותנו הרב מילר דמות מאד ידועה בתחום, בעל ארגון מאד גדול שעוזר לזוגות כמונו, התקשרתי אליו כי הוא מתעסק גם עם סיפורים מעין אלו כדי למנוע נזקים בעתיד, ויש מקרים של כאלו שחלו לא עלינו והוא הפנה אותם בדיוק לרופאים המתאימים ולבדיקות המתאימות כדי שיחלימו הכי טוב ובלי זכר ונזקים, בקיצור הרב מילר המליץ לי לקבוע תור לפר’ בראל הוא מומחה גדול בתחום, אתה איתי שמעון?” עצר ישראל משטף דיבורו, קלט לפתע שדיבר רצוף מידי
“כן, כן, אני שומע, ממש תודה רבה ששאלת את הרב הזה שלך, איך קובעים תור לפר’ בראל?”
“זה לא הרב שלי, זה רב גדול בתחום, יותר עסקן, רק חרדי ומבין לעומק בשילוב הלכתי ורפואי, מקווה שהסברתי את עצמי” חיוך סלחני מעבר לקו “יש לי מספר שהוא הביא לי של המזכירה האישית שלו לקביעת תור, אתה רושם?” עצר ישראל מלכת מסתכל על הקבלה של הסופר השכונתי שבצדיה משורבט המספר
“כן, שומע” עצר שמעון לפני הכניסה לכיתה ורשם את המספר, הודה לישראל ונכנס לשיעור.
התיישב בכסא, הוציא את המחשב האישי שלו והחל לסכם את דברי המרצה שנכנס זה עתה, בעוד שראשו נודד כל העת על אירועי האתמול ואירועי העתיד…
***
לאחר שהסתיים השיעור שמעון קם מכסאו, סוגר את המחשב קלות ויוצא מהכיתה, פונה למסדרון צדדי ומחייג למספר שכתוב לו על הפתק ביד.
“פר’ בראל, שלום” עונה מזכירה נמרצת
“שלום, קבלתי את המספר מ… הרב מילר אני חושב” עוד הוא באמצע משפט והיא קוטעת אותו “כן, ודאי, מתי אתה רוצה לקבוע?”
‘הי, לא ידעתי שמישהו דיבר איתה כבר’ “לא הבנתי, דברו איתכם כבר?” תמה שמעון
“מי דיבר?” לא הבינה המזכירה
“אמרת שאת יודעת מי זה, אז…” ושוב עוד לא גמר והיא כבר עונה “אנחנו מכירים טוב את הרב מילר, הוא בשיתוף פעולה מלא עם הפרופסור ומי שהוא מפנה כנראה זה באמת חשוב ובהנחיתו, אתה אמרת שהוא הפנה אותך לא?” היא באמת לא הבינה
“כן, נכון, טוב, מתי אפשר לקבוע?” התבלבל שמעון מקצב הדיבור השותף
“בודקת… אממ… אני רואה שיש ביום רביעי השבוע בשעה עשר בבוקר, מתאים?” עניינית
‘וואו, מהר כל כך לצעוד לעתיד הזה…’ “כן, בסדר, תודה” כך שמעון כשהוא מסתובב במעגלים סביב בלטה אחת
“אה, רגע, איך זה עובד התשלום? השתתפות עצמית?” עצר שמעון את ההליכה
“תדבר קודם עם הרב מילר, לפרופסור אין השתתפות עצמית מהקופות, אבל, אם הוא שלח אותך, אז כדאי לך לברר קודם מולו ושהעניין יסודר מראש” ככה בשצף קצף של מעשיות
“טוב, תודה” הסתובב שמעון לאחור בצעדים לשוב לכיתה
“בהצלחה”
ניתוק
-
שימו לב, אתמול העלתי את פרק ה כאן
-
כפי שהבנתי סיפור קצר זה סיפור של בערך 6 פרקים (הכותרת עם המילה “קצר”)
הסיפור פה באמת יתפרס ליותר (אזור ה 15-20), אך לא ממש לאורך של ספר 🙂
-
כאן המקום לתגובות.
-
קבלתי.
תיקון שכדאי לבצע.
לי פשוט זה נראה שזה מתחיל להמרח קצת, אבל אולי זה בגלל שאני עמוק בפנים וקוראת את זה הלוך ושוב… 🙂
-
לכן כתבתי שלקח כמה שעות, עד שבצעו את 2 הבדיקות.
וגם, יש כאן את הרב מילר שכביכול בגללו דברים זזים קצת יותר מהר, והמקרה שלו כנראה יותר דחוף.
וגם, שהסיפור פה הוא קצר יותר, לא מתואר כאן הכל לפרטי פרטים ממש…
-
תודה אסתר על התגובה, מחממת את הלב, מדרבנת להמשיך 🙂
יש לי עכשיו עבודה על הפרקים הבאים, לפי כל מה שאמרו כאן
אבל זה באמת חשוב לי, אני כותבת כתחביב נטו, וכאן כשחיברתי כמה סיפורים אמיתיים לאחד, ורוצים להעביר כל מיני מסרים ורגשות, יכול להיות שבאמת לא ממש שמתי לב על הכל
האמת אני יגיד שעל כל דמות כאן יש לי השראה ממישהו אמיתי
בא נראה את הפרקים הבאים, אחכה לשמוע אם השתפר
תודה!
-
תודה על הדיוק
נשתפץ הלאה 🙂
מקווה…
-
ילד שנשר ובגר, יש עדיין בתוכו את הרגשת הילד הקטן.
וכשהגיע אליו אסון, אז הוא מרגיש מאד קטן.
“הקטן” פה שניסתי להעביר, זה לא ישיר לנשירה שלו לפני X שנים, אלא זה התוצאה שלה עד היום, ובמיוחד אחרי האסון שלו.
מבינות את כוונתי?
השאלה אם זה באמת נכון כך? או שזה כבר מידי דביקי ומוריד מהערך?
-
טוב, זה משנה לי קצת את התמונה
כשחשבתי על ילד שעזב ובגר, הילד הקטן עוד נשאר בתוכו, ויחד עם זאת הגילוי על הגידול הופך אותו למשהו מאד שברירי כזה, לא?
הוא אמור עדיין להיות חזק ממש? להתמודד מושלם? הוא הרי כל הזמן מחפש אחרי הדמות האחראית הזו…
אני טועה?
-
תודה על התגובה, האמת שהכותבת לא בחורה בכלל 🙂 היא רק ירוקה בתחום.
טוב שאת אומרת את זה, אני חשבתי בגלל שזה מצב רגיש ותלוש, לכן זה כך
בעוד שאני מכירה כאלו שנשרו, והרבה זה מחוסר חום ואהבה וכדו’, לכן כביכול עדיין נשאר “הילד הקטן” בפנים…
אם אתן חושבות אחרת אשמח לשמוע, אשתדל לשנות בהתאם
תודה!
-
כרגע האמת שזה רק לשמוע תגובות ולהבין את הדרך…
כמובן שזה זכויות יוצרים, אבל עדיין אין לי מחשבה ממשית להוציא לאור לספר, למרות שיש לי רעיון נוסף לסיפור שיכול להיות קשור אחד לשני
בכל מקרה, כרגע אשאיר באורך הזה, בהמשך אולי ישתנהתודה על התגובה
-
הפרקים כרגע באורך בסדר? אם יהיה פרקים ארוכים מידי, זה כמובן יגרע מאורך הסיפור
משתדלת לעלות כל יומיים בעז”ה -
תודה על התגובה
נותן חשק! 🙂
-
תודה על הערה, לקחתי לתשומת ליבי.
מקווה שהפרק הפעם טוב יותר
-
תודה נעמי על התגובה
מקווה שתמשיכי להנות 🙂
-
טוב שאת אומרת
מעניין, כי דוקא היתה אחת שכתבה לי בפרטי שזה מאד הוסיף נופח
אני בהחלט לא מקצועית בתחום ואכן, אשמח לשמוע ממקצועיות מה אומרות?
