הייטק דבי קפלן
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
פרק ה:
הוא מצא את עצמו יושב על ספסל רק כאשר התישבה לידו זקנה נגררת עם הליכון ושתי שקיות והחלה מספרת את כל קורות המדינה והרגשת הבעלות של הצעירים
רק אז הוא קלט איפה הוא ולמה, ושוב, הרגיש את הלב שוקע בפנים הכי עמוק שאפשר
למי הוא יכול לספר? עם מי הוא יכול להתייעץ? לשפוך את כל מה שקורה איתו? הוא מרגיש שעוד שניה ומשהו יותר גרוע מהגידול הכי גדול בעולם יקרה לו, כאן, ברחוב, על המדרכה!
מה הוא יעשה? אולי באמת יתקשר להורים? אין סיכוי קל שבקלים! אבא לא התקשר אליו 12 שנה, אמא לא שמעה ממנו גם כל אותה תקופה
והוא? ‘אתה בכלל רוצה להתייעץ איתם? אתה רוצה אותם? אתה מסוגל לדבר איתם?’ חשב לעצמו תוך שהוא קם מהספסל וצועד רגלית לדירה שלו
‘לא רוצה! אני יתמודד עם זה לבד, כמו שעברתי עד היום, אני אמשיך הלאה!’ החליט בליבו
לפתע הטלפון רטט בכיסו, מבלי משים מה הוא עושה עם עצמו, הוא פשוט ענה
“שמעון מה עניינים? אתה מטייל לך עכשיו? חשבתי אני תופס אותך באיזה שיעור” ישראל נשמע רגוע, חבר כזה, נחמד
“אה, לא, אני פשוט, אממ בדרך לדירה שלי, לא כל כך הרגשתי טוב הבוקר” ככה סתם ולא פירש
“אה, אויש, תרגיש טוב! פשוט התקשרתי להזכיר לך את המפגש שלנו היום בתשע בערב אתה בקטע לבוא?” בירר ישראל בכנות
‘אני? בקטע? לבוא?’ מי אני מה אני רוצה בכלל, לא יודע מה עובר עלי, לא מסוגל יותר, אני בכלל חצי חי
אבל אולי… אולי… יש כזה דבר “משמים” הוא יודע, ואולי זה חלק מאפיזודה כזו?
“אני חושב שעד הערב אני יוכל, נפגש” אמר מהר לפני שיתחרט
“מצוין, אני מחכה לך!” אמר ישראל ונכנס בחזרה לבית מדרש.
***
21:01
דפיקה אחת על הדלת
שמעון נכנס בברכת שלום, פניו ברצפה
‘כנראה זה הרושם של השיחה ההיא שעשינו פעם שעברה עוד…’ הרהר לעצמו ישראל
“שנתחיל?”
נתחיל
פתחו גמרות והחלו לומדים, אך הפעם ישראל תפס את עצמו שהוא רק מדבר ומדבר ומדבר ושמעון משתדל להקשיב ותו לא!
“אז בעצם מה אומרת לנו כאן הגמרא? ששמעון לא איתנו!” שמעון הרים סוף כל סוף את עיניו ועיניהם נפגשו
“בא נצא למרפסת שמעון, מה קרה?” כזה הוא ישראל אומר ועושה רואה ומרגיש
וכך יצאו שניהם, כוסות מים קרים ביד
ותוך כדי שישראל סוגר את הדלת, לראשונה הוא שומע קול של גבר בוכה…
“שמעון? תספר, מה קרה? אולי אני יכול לעזור, וגם אם לא, עצם זה שתספר זה יעזור לך להוציא מהלב, אני כאן לידך, כשאתה מסוגל, תדבר” אמר ישראל תוך שמניח את ידו על כתפו של שמעון ומעביר לו חבילת טישו.
דממה
רק בכי שקט של גבר שקט
“יש לי גולה” פלט שמעון
שקט, ישראל ניסה להבין מה המסר במשפט, ‘גולה, בטח לא של משחק, או שיש דברים שאני לא מכיר? או אולי… אולי… משהו אצלו שהוא גילה…’
“איפה הגולה?” כך ישראל בשקט, בלי רעש וצלצולים
“אני גם לא יודע, למעלה ברגל, אבל לא ברגל ולא בגב ולא באף מקום, רק גולה” וכאב קטן אחד…
“מממ, הלכת לרופא?” ואם הוא ככה אולי הוא אחרי, אז לא כדאי להגיד משפט כמו ‘אולי זה שום דבר..’
“כן, אני עם זה כבר כמה ימים, אין לי למי לספר, אתה הראשון” וכנראה גם האחרון
“מה הרופא אמר?” ככה לאט ובשקט
“הפנה אותי לאיזה ד”ר זלזניק אחד להמשך טיפול, אבל תבין ישראל, אני לומד רפואה, אני יודע מה יכול להיות ההשלכות של זה, ואני נורא מפחד! נורא! אני לא יודע מי זה הד”ר הזה, אני… אני… מפחד מהעתיד מההשלכות של זה על החיים שלי, מי תרצה אותי בכלל? אני…” ושוב גל של בכי
“ישראל שם את ידו על כתפו של שמעון ותפס את זרועו “שמעון, אנחנו כבר יודעים שהכל ה’ עשה, והכל משמים, לא סתם באת אלי היום וספרת, אל תדאג, אנחנו ננסה לעשות עבודת שטח, ובעזרת ה’ יהיה טוב, רק תאמין בזה שזה יכול להיות! שמגיע לך! רק תאמין! ואני מצידי יראה מה אני יעשה, בסדר?” כך ישראל בקולו השקול
ושמעון כמו הילד שבתוכו שעוד מחפש את הלב החם, נותן לעצמו דרור וחופש לכמה דקות להיות קצת ילד קטן, ועכשיו, לאח גדול
נרגע, מנגב את הדמעות ולראשונה מתקרב לישראל בחיבוק גדול “אני מוכן להיות האח הגדול שלך, עשינו עסק?”
“אתה תקבל אח קטן” החזיר לו שמעון
בזרועות פתוחות
-
הערות יוכלו לכוון אותי יותר 🙂
אשמח מאד לקבל ביקורת (בונה!)
להמשיך?
-
פרק ד:
‘יש לך הודעה חדשה’ כך על הצג עת הסתכל עליו באמצע שיעור כימיה, ברפרוף קל הוא נכנס
‘הגיעו תוצאות בדיקת דם של שמעון רוט’ הרבה אותיות, ראשי תיבות, באנגלית, חלקם חריגים וחלקם לא, טוב אין לא עכשיו באמת את הריכוז לעבור על הכל, אחרי השיעור הוא יבדוק.
השיעור נגמר, והוא נגש לקפטריה לקנות משהו לאכול ואז לחדר מחשבים לאסוף חומר לקראת העבודה מסכמת שלו, שם ישב כמה שעות טובות שבמהלכן ליקט וצילם כתב ומחק, לקח לעצמו כמה ספרים ויצא על האופנוע לכיוון הבית
בפניה לכיון הצומת, עמד ברמזור והרגיש רטט קל מהטלפון, האור עדיין אדום, הציץ לרגע
‘יש לך הודעה חדשה’ כך נכתב, הוא הספיק ללחוץ לקריאה כשראה את המילים ‘הגיעו תוצאות הצילום של שמעון רוט’
‘מי עובד בשעות האלו בכלל?’ הרהר לעצמו, מנסה לדחוק את המחשבות וההרגשות למקום הכי רחוק שיכול להיות, לא להרגיש, לא לדעת, פשוט כלום!
הוא הגיע לחניה, החנה את האופנוע הוריד את הקסדה, ונכנס לבנין.
על הגב התיק, יד אחת קסדה ויד שניה פלאפון דלוק, נכנס לראות את התוצאות.
‘התגלו ממצאי…..’
גם בתור סטודנט לרפואה הכל נראה לו לא ברור, מי גילה? מה גילה? שוב ניסה למשש את הגולה, הכאב הקטן עוד נמצא שם, לא נעלם, והגולה גם, והתוצאות, גם נמצאות כאן, שחור על גבי מסך….
וחושך
בוקר, יכול להיות שהשמש זורחת גם כשהכל ערפל חזק כל כך?
ואנשים ממהרים ופועלים וממשיכים כרגיל, זה כוחם של החיים! תובעים מעצם היותם
הטלפון רוטט מחייב אותו לענות “שלום, מדבר כאן ד”ר אלדד הרופא משפחה מהמרפאה, אני מדבר עם שמעון רוט?”
“כן” הנה הטלפון הזה הגיע, תנשום עמוק הכי שאפשר , תנצל את הרגעים שאתה ‘עוד לא יודע כלום והכל יכול להיות’
“הגיעו התוצאות של הבדיקות שהפניתי אותך אליהם, ואני רוצה שתגיע אלי, אם אפשר היום” ככה לא להנחית את הפצצה בשלט רחוק, אלא לכוון מדויק פנים אל פנים
“אוקי, מתי לבוא?” בשיא היובש, הרי אני עדיין לא יודע…
“בהקדם, תגיד למזכירה שאתה כאן והיא תכניס אותך” כך נגמרה השיחה.
שמעון התארגן, שוב ממשש את הגולה אי שם במעלה הרגל באזור שזה לא רגל ולא גב ולא… רק גולה, רק כאב, זה מה שיש שם.
“שלום שמעון” כך מול הרופא הכל נראה ישיר יותר
“הגיעו התוצאות של הבדיקות שהפניתי אותך אליהם ומה שזה מראה שיש כאן איזשהו גידול” כך פתח מנסה לקלוט את הבזקי הבעות הפנים
גורנישט
“מה שאני יכול לאחל זה, שהממצא נמצא במקום שמצד אחד הוא מאד נדיר בקרב הציבור הישראלי אבל מצד שני הוא יחסית בין הקלים והפשוטים להחלמה בעזרת ה'” לפחות יש בשורה טובה פה..
דממה
“ובכן, אני ממליץ לך לפנות לד”ר זלזניק הוא ודאי יפנה אותך לבדיקות קצת יותר מעמיקות וכך נהיה יותר חכמים איפה זה אוחז, כמובן שהוא ימשיך להנחות אותך בהמשך התהליך” כך חתם
דממה
“אתה… איתי, שמעון? אתה בחור צעיר, יש לך כח! אתה עוד תעבור את זה בעזרת ה’ אל דאגה, תנסה לדבר עם ההורים אולי יוכלו להרגיע אותך יותר, אוקי? אני מוציא לך הפניה לד”ר זלזניק ותבוא לבשר לי שהכל נגמר!” קריצה עם חיוך.
‘טוב שיש לו המלצות על מה להגיד להורים’ הרהר שמעון וקם מהכסא, הסתובב לאחור ויצא מהחדר.
הפסיעות שלו במסדרון היו מרחפות מתמיד ולא מתוך אושר, הוא פשוט לא היה פה, אחוז בדמיונות, בלימודים ב…
יצא לבחוץ והמשיך ללכת לאן שרגליו הלכו, טס בדמיונות למחוזות קשים ושחורים, לא מצליח לחזור מהם חזרה, טיסת הלוך ללא חזור…
ספסל נראה בצד הדרך, שמעון התקרב אליו וקרס לתוכו, נראה שמכאן הוא לא יקום לעולם.
העולם היה נראה שחור, האנשים כאילו מהלכים בדמיון, ערפל גדול כסה את הכל
וחושך על פני תהום.
-
עובדת במחשבים
אבל האמת שאוהבת יותר את האנשים
את הנפש, והעומק שבה, שהוא אין סופי
כותבת מהלב; מציאות, רגשות וחלומות
בד”כ כששורה עלי הרוח הנכונה…
כיף להכיר אתכן
ואשמח לביקורת שלכן!
-
אשמח מאד להערות / הארות
רוצות המשך?
-
פרק ג:
ישראל חולף על פני הכניסה לעיר בדרך לכולל, מלא במחשבות
ברוך ה’ שמעון והוא לומדים יחד גמרא ועוד הרבה נלווים כבר תקופה ארוכה, והוא כל כך צמא ורוצה לשמוע, ובעיקר להשמיע, להשמיע את הצעקה שרק ניסו כל הזמן להשתיק, להשמיע את האמירה והשאלה שרק כל הזמן ניסו לחסום, לתת לו את החום והאהבה שהוא כל כך היה צריך.
כן, גם כשהוא כבר לא תחת הסינר של אמא, הילד שבו ממשיך לבכות ולרצות שמישהו יחבר לו את השברים, יאחה את הסדקים, יחבוש במלוא החום והעדינות, יתן לו אוזן ולב לשמוע ולהרגיש.
וישראל נבחר משמים להיות השליח, לא יודע שזה לא יסתכם ‘רק’ בחברותא…
הוא ממשיך וחולף בנסיעה על התחנת דלק, עוצר ברמזור, ממשיך בירוק, הלאה לכולל…
אתמול היתה להם שוב פגישה יחד, הפעם הם עשו את זה במרפסת, אויר פתוח, פתיחות בלבבות, ואחרי השאלה “מה מציק לך שמעון בעצם ביהדות? תרגיש חופשי לדבר ולספר, אני פה שומע”
המילים לא הפסיקו לצאת מהלב של שמעון החוצה, נשפכו ושתפו את כל המרפסת, המשיכו לזלוג גם לרחוב מטה, מרטיבים את כל האזור, גשם באמצע לילה קייצי…
וישראל, רק היה שם והקשיב, היה שם ושמע, והזדהה כל כך, פשוט היה שם
מה שהרבה לא היו…
הפגישה היתה הרבה מעבר לחצי שעה, אחרי שעתיים תמימות טעונות כל כך ומלאות, הם נפרדו בהבטחה להיפגש שוב והפעם לא לחכות לשבוע הבא, אלא לעוד יומיים.
וככה ישראל מלא במחשבות על השיחה הטעונה נכנס לכולל
***
‘כל מי שלומד לרפואה הוא ככה מדקדק על הגוף שלו?’ הרהר לעצמו שמעון בשעה שמישש שוב את רגלו בנסיון להרגיש שוב אולי את ‘הגולה’ המדומיינת.
‘לא ברור, אבל אולי כדאי רק לשלול לפחות’ עם מי הוא יתייעץ? עם מי? עם ד”ר שולמן המרצה לביולוגיה? עם אבא, שלא דיבר איתו שתים עשרה שנה? עם מי?
‘תבדוק, מה אכפת לך? אתה גבר!’ קול אחר, חזק בתוכו.
וככה בתחושה של ‘אתה לא פחדן, זה שום דבר, קורה לכל סטודנט ברפואה’ הוא קבע תור לרופא משפחה באזור שלו ‘אני לא מכיר אותו והוא לא אותי, מצוין’ ככה יחסכו הבושות מהלחץ המיותר, ומהצחוק שהרופא וודאי יצחק
אבל צחוק לא היה, בדיקה כן, ולא נעימה, שבסופה, תוך כדי שהוא מתארגן הרופא אומר בסיכום “אני שולח אותך לכמה בדיקות, דם, וצילום לראות מה יש לנו שם, בסדר? כל ההפניות נמצאות בכרטיס, לא צריך להדפיס” בזה חתם.
והוא יצא משם כשבליבו החשש הכבד
בערב, כשנפגש עם ישראל, לא אמר מילה, ‘הרי אין כלום באמת, וחוץ מזה אין קשר לספר לו’ כך חשב, וניסה להתרכז בשיחה יחד
כשנגמרה, חזר לדירה שלו עייף ומותש מכל היום הכבד…
***
תור לבדיקת דם היה ממש למחרת, וגם תור לצילום משום מה היה זמין “מישהו ביטל לעוד יומיים באחת עשרה בבוקר, לקבוע?” אמרה המזכירה, והוא השיב “כן” ולמה לא בעצם?…
‘מה כבר יכול להיות?’ הרהר לעצמו
בערב, עת התארגן לשינה, הוא שוב חש את הגולה במעלה רגלו, ממש למעלה, כבר לא יודע אם זה רגל או בטן או גב או יד, אבל הפעם היה כאב קטן, לא מאד מורגש, אבל קיים, כאילו רק אומר “אני פה”
‘ואולי הכל דמיון פורה אחד גדול של סטודנט לרפואה שמרב ידע הרבה דאגה?’ כך חשב, ואולי..
ואולי גם לא.
-
אודה לתגובות והערות 🙂
-
פרק ב:
“הלו, אני מדבר עם שמעון?” בהפסקת צהרים זה זמן טוב להרים שיחה, קצת שקט, חלקם חוזרים לבית, מי לשמור על ילדים ומי לנוח ומי סתם לסידורים, ישנם אף כאלה שממשיכים את סדר יומם בבית ומדרש, ויש גם כמה שנמים להם בעזרת נשים למעלה.
והוא, ישראל, לפני שיתחיל את ה’סדר’ הפרטי שלי, החליט להרים שיחת טלפון אחת
וגורלית כל כך…
“כן, עם מי אני מדבר?” והוא מהצד השני רחוק כל כך, רק הסתובב, אולי להציץ לרגע…
“מדבר ישראל, הביאו לי את המספר שלך מארגון ‘לב אל לב’, רציתי שנקבע לנו יום, מה אתה אומר?” ככה ישר, הרי זה המטרה, לא?
“אה, כן שלום, וואו, זריזים שם” חיוך במילים “אממ, אפשר אולי בערב יום שני? איזה שעות טוב?” לך תדע בית של אברך…
“מצוין, אז בא נגיד תשע בערב זה טוב לך?” על חשבון ה’סדר’ או לא?
“כן, טוב מאד!” מה מפסידים מלנסות?
“מצוין, אז קבענו, מחכה לך” חיוך
“ביי”
ניתוק – – –
חיבור!
***
21:05
דפיקות
“שלום” “שלום” חיוכים, מבט סביב
כמה מוזר זה להסתובב… כאילו מישהו לוקח אותך שנות אור אחורה, עושה לך שם סיור קטן…
לא כזה נורא אבל כמו שחשב…
“תרגיש חופשי שמעון, כן? אצלי אין הזמנות כבוד” אמר ישראל והתקדם לכיוון השולחן
“כן, כן, זה בסדר, תודה” שמעון אחריו מזיז את הכסא
“מה תשתה? קולה? תפוזים? או מים?” שירגיש את החום… בקור של המיץ…
“עדיף מים, תודה” קצת ביישני, קצת נבוך…
“אז, איזה יופי שנפגשנו” סייעתא דשמיא בעברית קדושה “בא נחליט מראש, אתה המוביל, אם יש משהו שאתה רוצה לעלות – בכיף, אין כאן הרצאות, כן? תשאל, נלבן, ככה יחד, מה אומר?”
“בסדר גמור” אמר שמעון
“ובכן, יש משהו שהיית רוצה שנתמקד בו יותר?” ישראל התיישב, עם הכוס קולה שלו
“אממ, האמת שלא משהו מיוחד… אני.. רק…” רק הסתובבתי, לא יודע למה, לא יודע לאן להסתכל בכלל…
“אוקי תרגיש חופשי, בא אני אספר לך קצת על עצמי, אני בן שלושים וחמש, נשוי ב”ה יש לי חמישה ילדים מתוקים, בחלוקה של שלוש בנות ושני בנים, אברך כולל במקצועי, אשתי עובדת במחשבים, אממ זה בגדול, אה, במקור אני מירושלים, רמות, עוד משהו?” חייך ישראל והעביר את שרביט הדיבור לשמעון
“יפה, אז עכשיו תורי?” מבט קצת נבוך
“כן” חייך ישראל והתרווח קצת לאחור
“טוב, אז אני בן עשרים וארבע, רווק, לומד רפואה, במקור גם מירושלים, משכונת ‘בית וגן’ משפחה חרדית אולטרה” חיוך “זהו אני חושב”
“אוקי, מעניין, נעים מאד!” מבט חולף ביניהם
והשיחה ממשיכה, על אמיתות המציאות, אמיתות הקיים, על רוח וחומר, תורה ומשפטיה, ועל האמת, אמת אחת
ככה חלפה לה שעה…
“וואו, לא שמתי לב, פי שתיים מהזמן שתכננתי!” ישראל קצת נבוך, מתרומם
“הכל בסדר, היה מעניין מאד, תודה” אמר שמעון, וקם גם הוא
“בשמחה, היה לי באמת כיף איתך” אמר ישראל ותוך כדי ליווה את שמעון לדלת
“נדבר”
סגירת דלת
פתיחת הלב
***
“שמעון מה נשמע? היום בתשע בערב זוכר?” ככה ישראל עם הטלפון באוזן רגע לפני שנכנס ל’סדר ב’
“אה, ישראל מה קורה? טוב שהזכרת לי, ממש פרח לי מזכרוני, כן, אגיע” גם שמעון נכנס זה עתה לכיתה, השיעור מתחיל עוד 2 דקות.
“יופי, מחכה לך”
ניתוק
***
21:07
דפיקות
“מה נשמע?” המים קצת יותר חמימים הפעם
“מצוין, מה שלומך?” ככה שמעון, בפשטות נכנס פנימה
“ברוך ה’, תרצה הפעם אולי כן שתיה מתוקה או שוב מים” ליד מקרר פתוח כל טוב עם קולר מים צוננים לצידו
שמעון בחיוך תוך כדי שמתיישב “מים, תודה” והתיישב על הכסא
שתי כוסות על השולחן, עוגה חתוכה במרכז, ושתי לבבות פתוחים…
“לגבי מה ששאלת אותי שבוע שעבר, בדקתי את הנושא וראיתי שכתוב ב…” התחיל ישראל, ושמעון יושב לידו שומע, מחייך, שואל, מקשה שוב, מתעניין, שומע, פותח את הלב, עוד קצת, את החודו של מחט, ולאט לאט, המים הצוננים נותנים מענה לנפש העייפה כל כך…
“היה מרתק ישראל! תודה” שמעון מכל הלב, אל הלב..
“גם לי שמעון!” ככה זה כשלבבות נפתחים
ישראל החליט הפעם להתקשר לשמעון ולנסות להעיז להציע לו את מה ששאל את הרב על “מה אפשר ללמוד או לעשות עם בחור שעזב את הכל בעצם…? ידע יש, אבל… מה?”
והתשובה היתה “הרב שטיינמן היה אומר ללמוד גמרא, קח מסכת קלה ותתחילו ללמוד יחד, וזהו ‘יחזירהו למוטב'” הלוואי!”
שמעון דוקא לא התנגד, לא הבטיח שזוכר משהו או זוכר איך לומדים, אבל לא אכפת לו לנסות
“ואל תדאג, נעלה נושאים ונמשיך ללבן, תוך כדי לימוד, מה אמה אומר? ואם לא יתאים לך, אז נשנה למשהו אחר, סגור?”
סגור!
– – –
נפתח…
-
מצוין
פשוט אני לא ממש מקבלת הערות לא יודעת אם זה אומר טוב או שמא פשוט לא נקרא… 🙂
-
מה זה נקרא סיפור בסגנון של 13 פרקים בערך?
-
דבר ראשון הסיפור מבוסס על כמה סיפורים אמיתיים וזה לא ממש קרה במציאות 🙂
דבר שני, יש כאן בהחלט כמו שאמרת “המשכים” מקווה שאצליח להעביר את המסרים ולכתוב כיאות
(אחרי הכל אני די טריה בתחום, ובטח ש”להוציא את זה החוצה” :)) -
-
לגבי מתי אני יעלה פרק חושבת כל שלושה ימים, מקווה לעמוד בקצב 🙂
-
מאיפה זה נשמע שישראל זה אבא של שמעון?
הוא יוצר איתו קשר במסגרת ארגון קירוב כזו, לא היה מובן כך?
-
יפה על שימת לב, כן, נושא קצת רגיש, אבל עם הרבה מסרים אני חושבת
זה מגיע מתוך נקודת מבט שלי (לא מתוך חויה אישית ממש) על הסיפור האמיתי המקוריתודה
-
תודה על השימת לב
