מאת: לאה גריינימן

בדיוק כשהימים מתקצרים, השמש מקדימה לשקוע, והחום המעיק מתחיל להראות סימני נסיגה, בדיוק אז מגיע אלינו אלול, ואיתו – הגעגוע.

יש ריח של התחלה באופק, וכל ההכנות להתחלה החדשה הזאת אמורות להתחיל אצלנו, עכשיו, ומשהו שם בפנים מתמלא בגעגוע.

בנקודת העצירה הזו, בשלהי השנה, צפים ועולים הרצונות הטובים שקצת נזנחו ונשכחו. הרי רצינו להיות גבוהים יותר בשנה החולפת, רצינו ליישם את השליחות הרוחנית שלנו, לתת, להעניק בשלימות פנימית, לוותר ולהתפייס, רצינו לעמוד ביושר בכל אתגרי החיים, רצינו כ”כ הרבה, רצינו ושכחנו, תכננו ופספסנו.

ותחושת החמצה צובטת, מבכה על כל התיכנונים הרחוקים, על כל ההספקים שלא צלחו. וצועק החלל של כל מה שניסינו למלא שנה שלימה, אבל השגרה והעייפות והטרדות השכיחו מאיתנו.

ואז מגיע אלול-

והרוח שלו מרעידה לנו את הנפש פנימה.

ועל דלת הלב שלנו יש דפיקה, שמעוררת אותנו מהחלומות-בלי-עתיד, דפיקה מלטפת שקוראת ומזכירה לנו שחיכינו לה, חיכינו לאישור שבורא עולם מחכה לנו, והקול שלו קורא לנו. אוהב ורוצה ומחכה, למרות שלא הספקנו, למרות שתיכננו ושכחנו, למרות שטעינו ונכשלנו ונפלנו והפלנו.   

והדפיקה הזו מציפה אותנו שוב ברצון לעשות טוב, לקום כל בוקר ולכבוש את היום, במאבקים קטנים-גדולים, בהתגברויות של יומיום, בבחירות נכונות.

אלול הוא הבעת האמון הגדולה של בורא עולם בנו, ביכולת שלנו לקום ולשנות, לא להתייאש מכישלונות העבר, לא להתבוסס בטעויות שלנו. להסתכל קדימה- כי יש לנו עתיד, ולשבת ולתכנן אותו בתכנון מדויק ויפהפה לשנה החדשה, שנה של נתינה ועשייה והתקדמות.

כדי למנף את הרגשות וההתחדשות להתקדמות ממשית, ולא לאבד אותם עם הזמן החולף- חייבים להטמיע במעשים את השאיפות שלנו. ר”ח אלול זה זמן לעצירה וחשיבה מעמיקה- מה היינו רוצים ללמוד השנה, איזה מעשה טוב, איזה שינוי קטן, אפשרי אך מהותי אנו יכולים לחולל בחיים שלנו. ר”ח אלול יהיה התאריך בו נבחר בנקודה מסוימת שדורשת תיקון, שיעור יהדות מרב שמענין אותנו ונתחייב להשתתפות מתמדת בו, נחליט על פעולה שתעזור לנו לתקן ובה נתמקד בשנה הקרובה, ניצור שינוי קטן אך אמיתי ועקבי, נקבע לעצמנו זמן קבוע מדי חודש שבו נציין לעצמנו תזכורת ביומן לבדוק את עצמנו. 

וכשנעמוד בעוד שנה בפתחו של אלול – ונתמלא שוב בגעגוע, ונשמע שוב את הדפיקה על מצפון הלב- ויהיה לנו שינוי שנרכש, יעד שנכבש- נדע שניצלנו את השנה כראוי.