אני כבר הייתי בת שבעים, נחושה להשאיר את עדינה, למרות מצבה, בבית. ומסרבת לכל הצעה להעברתה להוסטל. עדינה היתה בת 33 וסדר היום שלי סבב אותה: משעת קומה בבוקר, לכתה למסגרת התעסוקה הנתמכת ושובה הביתה מידי ערב. כל חתונה שהשתתפתי בה הצריכה את התגייסות המשפחה לשמירה על סדר יומה הקפדני והמתוכנן. זאת היתה הסיבה שהשתדלתי לצמצם את היציאות שלי מהבית למינימום ההכרחי. שבתות היו המבצע השבועי שלי: בשבתות עדינה היתה בבית ואני הייתי כולי בשבילה, מעסיקה אותה בשעות הארוכות, שומעת ומקשיבה לסיפורי השבוע החולף ותכנוני השבוע הבא, נותנת לה מעטפת תומכת של אמא דואגת.

אני הייתי בת שבעים כבר בגיל 37, כשעדינה הקטנה הייתה תינוקת קטנה ופגיעה בין זרועותיי, תינוקת פגועה- הם קראו לה. תסמונת דאון עם מום מורכב בלב- ככה אמר לי הרופא. ואני – אמא שלה, ידעתי שקיבלתי תפקיד גדול שתחילתו היום, ובמחשבותיי כבר המשכתי לשאתו בגאון עד יום מותי. ההבנה על הזכות לגדל נשמה יקרה וגבוהה זו יחד עם כל הקושי והניסיון הכרוך בכך מילאו את כל ישותי, והרגשתי כבר היום את נפתולי הדרך המאתגרת הזאת. ואפילו שזכינו להיות לה הורים רק במשך שלשה שבועות, כשהשיבה את נשמתה הזכה ליוצרה- אני הרגשתי שכבר עברתי איתה חיים שלמים.