בסיעתא דשמיא
בנאדם- עלה
אפרת בארי

צללים
שתי בנות עומדות בצד במה. מחופשות היטב. ילדון חמד. אבא.
מביטות אחת בשנייה.
אבא מחופש לוחש: "עוד מעט נכנסים. ההצגה מתחילה"
ילדון מרים ראש: "אהה. עוד מעט מתחילים את ההצגה באמת"

אור אדום-אולטרה
ילד החמד שנכנס עכשיו לבמה אמור לפסוע בצעדים עליזים, נמרצים משהו ולקפץ לעצמו בעליזות. ממש כמו שהוא עושה עכשיו.
"זלמל'ה?" קול גברי קורא לילד מקצה הבמה. גבר מוצק, חליפתו הדהויה עומדת בניגוד עז למגבעתו הישרה.
הוא מרים ראש תם, תמה. רץ לכיוון אבא. תמים.
"קראת לי, אבא?" הוא מתוק. ילד.
"כן, זלמל'ה שלי", אבא מלטף את סנטרו שוב ושוב. בעיניו כל האהבה שבעולם כשהוא לואט בקולו:" אתה עדיין ילד. עדיין ילד. איי איי איי. עדיין ילד. מה אפשר לעשות שיש שליחויות שרק ילדים יכולים לעשות? תגיד לי, בן שלי, מה אפשר לעשות?" הוא פוכר ידיו בעצב. דומם.
גיטרה מלחששת צלילים.
"אני אגיד לך!" זלמל'ה מזדקף, מרים שתי ידיים. "אפשר פשוט שילד יעשה אותם!"
החיבוק שהאב מעניק לבנו חמים ומלא גאווה, ולאחריו הוא מישיר אליו מבטו, כמעט לוחש: "אתה מוכן? אתה מוכן ללכת לשליחות קצת מפחידה ומאוד חשובה שרק אתה תוכל לעשות?"

צלליות
הבמה מוחשכת פתאום, כמעט לגמרי.
אקורד תוהה של גיטרה מנגן שאלה.
ילדון חמד מרים ראש מעלה. תוהה. מתלבט. חושב עמוקות.
פסנתר נשפך באלפי תווים לחלל, תמהים. שואלים. מבקשים מוצא.
"מה השליחות?" ילד חמד שואל, בודק.
"יש גזרה נוספת מבית הפריץ", אבא נאנח, "ויש גם פתח הצלה שזימן לנו הבורא בדמות אדם גויי
שנמצא שם ואינו גידם כלל," אבא לוחש. פסנתר מנגן כמה תווים. דומם.
"כל הבעיה היא שהוא לא מסכים לבוא לעיירה עצמה. שבוע הבא ייערך שבוע חינגאות אצל הפריץ," אבא עוצר רגע.
ילד תולה בו מבט.
"צריך ילד אמיץ שילך. ישהה שם שבוע. יעביר לו איגרת בחשאי. ותשלום. הפריץ ייתן לך להיות שם בשבוע הזה, כבר בדקנו את זה. אתה ילד. והוא אוהב להציג את עצמו רחום בימי חינגאותיו, כידוע לכולם". אבא סיים. תולה מבט מצפה.
אור צהבהב מהבהב.
חליל צד לוחש כמה צלילים.
ילד מרים ראש, "כן, אבא. אני מוכן"

-סגירת מסך-

אור יום
הבמה מוארת באור יקרות כשהוא עולה עליה שוב.
מרים ראש ילדותי, מתוק. נכנס בחיוך.
"אבא, לקחתי מה שבקשת. אני מוכן" צעדיו שלמים, בטוחים. קלילים כמעט.
סקסופון עליז מתנגן. ציוץ ציפורים. בוקר.
"יש כמה דברים שלא דיברנו עליהם, זלמי"
סקסופון נקטע באחת. האור מתעמם. והמבט.

אור עכור
"מה, אבא?" הוא לא נראה פחות מתוק. רק פחות תמים. "על מה עוד לא דיברנו?"
סקסופון חוזר, בעדינות. המהומים תוהים.
האור מהבהב מידי פעם, מאיר במה, וחושך.
"יש כמה דברים שאתה צריך להיזהר מהם. מאוד. אומנם הפריץ ינהג בך בעדינות יתר, לא סתם אנחנו שולחים ילד למשימה הזאת, אבל הטירה שלו מאוד מסוכנת, ילד שלי" הדמעה של אבא אמיתית. מפחדת על בן. ושליחות.
קלרינט מצטרף, מייבב חרישית.

אורות מהבהבים בעדינות
"מה יכולים לעשות לי שם, אבא?" מבטו תמה, תוהה. ילדון תמים. מפוחד.
"לא ירביצו לך, ילד שלי. ולא יעשו לך בעצמך שום דבר רע. אבל לנשמה שלך, מיין טייערע קינד- הם יכולים להכות. חזק. אתה צריך להיזהר. מאוד". קולו משתתק לרגע.
דממה.
"ואיך אני אדע, אבא? ואיך אצליח להיזהר ולשמור עליה?" אלף סימני שאלה מתמזגים בסימפוניה עם אקורדי הפסנתר.
"אני אתן לך עכשיו רשימה. של אנשים שאיתם אתה צריך להיזהר, מאוד, לא להחליף יותר ממשפט בכל פעם שיוצא לך לדבר איתם. זה, אני חושב, הפתרון היחיד" קולו של אבא דאוג. מהדהד קמעה.
"אני…" ילד מרים ראש, "אני אשתדל מאוד, אבא".
"אני סומך עליך, בן שלי", יד מלטפת בן, רוך באוויר, נמוג אל נשיפותיו של חליל הצד, "והנה האגרת, והמזומנים" הוא מתנשף. מעביר איגרת. כסף.
ילד נותן יד.
"אתה יכול לסמוך עליי, אבא" הוא מוסיף טרם מסתובב, יוצא מהבמה.

-סגירת מסך-

אור בוהק
שבוע אחר כך עומד שם אבא. מחכה לבן שיחזור מטירה. כל האהבה שבעולם במבטו כשיורד בן שלו מכרכרה. זקוף. מחייך.
גדל.
הוא נינוח להפליא כשצועד לכיוונו.
"אבא," הוא קורא עוד מרחוק, צועק, "אני לא דיברתי עם שמאץ בכלל! ועם אנטולין וסלדצקה החלפתי בקושי משפט", ידיו מתנופפות בעליצות, "ופעם אחת מנטילוק רצה ממש לפטפט איתי ופשוט תחמנתי אותו. בעוד פעם הייתה לי ממש סייעתא דשמיא נדירה, פתאום קראו לו. ו… פשוט לא עברתי על שום דבר! שמרתי על עצמי כמו שצריך. ממש!" הוא נלהב. נראה פתאום ילדון כל כך כשעיניו בורקות.
"ותגיד לי, בן שלי," כל הרחמים והאהבה בקולו של אבא כשהוא רוכן לכיוונו, עיניו מביטות בו בציפייה, "את האיגרת העברת?"
כינור מייבב.
האור מוחשך באחת כשילד, בן אוהב של אבא, מרכין מבט. מנענע ראשו. לא.

חושך
"בן שלי," אבא לוחש. מאוכזב. לא פחות אוהב. "בן שלי. אני שלחתי אותך כדי שתעביר אגרת!" קולו עולה אוקטבה בסופו של המשפט.
גיטרה זורקת כמה תווים לחלל, מרחפים.
"אבל אבא," ילד מרים ראש לאה. שואל. "אני לא עברתי על שום דבר! אני שמרתי על הנשמה שלי, לגמרי! אז למה אתה מאוכזב, אבא?"
חליל צד וסקסופון מתחרים ביניהם על השקט. נושפים בעדינות מנגינה. תמיהה.
"בן שלי. הנשמה שלך שמורה הכי יפה, טהור ושלם- כאן. בבית", פסנתר מצטרף להרמוניה, מתמזג בעדינות, " אם הייתי רוצה שתישאר טהור, בלי שליחות- הייתי פשוט משאיר אותך איתי,"
כינור מותח קשת, מעביר על מיתר,
"שלחתי אותך למקום הטמא, המלוכלך הזה- כדי שתעשה את השליחות שלך, תעביר את האיגרת" אור צדדי מהבהב בצהוב זעיר,
"שלחתי אותך, בן שלי, לא בשביל שלא תיפול", לואט אבא, כל האהבה שבעולם בקולו "שלחתי אותך לשם- כדי שתגדל"—
תוף מסתחרר לחלל.
אור נדלק באחת.
הדרן.

צללים
שתי בנות עומדות בצד במה. מחופשות היטב. ילדון חמד. אבא.
מביטות אחת בשנייה.
אבא מחופש לוחש: "זהו. היה יפה"
ילדון מרים ראש: "זהו. הולכים הביתה. מתחילים את הסיפור- באמת"

האור באולם כבה.
מסך עולה.
על הבמה-
את.
סיפור.
באמת.