לא מושלמת, שלמה.
"אז נשאר לי רק להכין את המוס ואת עוגת הקפה" אלישבע נעה במרץ בין השיש לשלחן הקטן.
"אמרת לאמא שלי?" אריה התענין "כי אם לא אז אולי תוותרי על זה, היה לך שבוע מאוד עמוס, לא?"
"כן, אבל אמא שלך מאוד אוהבת את זה"
הטלפון צלצל. שניהם קפצן אליו "היום זה קורה!" נשפך מהפומית קול דרמטי "אל תפספסו!!"
אלישבע לחצה על הלחצן האדום באכזבה.
"לא נורא", אריה התאושש מהר "אני רץ למעריב, נדבר"
דקה אחרי שאריה עזב הפלאפון שוב צלצל אלישבע הלכה אליו , משכנעת את עצמה לא להתרגש מידי.
הפעם זה היה זה.
אלישבע לפתה את הפלאפון בידיים קרות כששוב התנפצו לה החלומות.
"בסדר, תודה" היא אמרה בקול שהתאמץ להישמע רגיל.
רק אחרי שהיא ניתקה היא נתנה לעצמה להישען על השיש, לנסות לבלוע את האכזבה הצורבת.
עוד שניה המוס נופל. היא לא יכולה להיכנע לרגשות של עצמה ככה. לתת לעצמה ליפול
או להישבר, שרדה צפיות חזקות מזה, תשרוד גם עכשיו.
כשאריה חזר הוא מצא אישה מעבירה ניגוב אחרון על המטבח, האויר היה ספוג ניחוחות שוקולד.
"התקשרו?" הוא שאל דבר ראשון, מתוח.
"כן," אלישבע ענתה, מסבנת בזריזות את הקערה המלוכלכת.
"נו-??"הוא לא נשם.
"שלילי" הקול של אלישבע היה נשמע כמו הקראה של רשימת מכולת "משמים"
"את" אריה, כמו כל פעם לא מצא את המילים "זה לא עצוב לך? זה לא קשה לך? זה לא שובר אותך? את לא מרגישה את הקנאה שורפת אותך כשאת רואה את כל החברות שלך הולכות עם עגלות ועוד חמש ילדים מסביב? אותי זה גומר" הקול שלו נחנק. הוא התיישב על הכסא הקרוב ושתק.
אלישבע ריססה אקונומיקה בכיור. חייבת לשמור על עצמה חזקה. אין מצב שהיא נשברת. זה לא אופציה.
"אין אדם נוגע, אריה, ה' יעזור. כשזה יגיע- זה יגיע, אני בטוחה"
רק בחדר הסגול היא נתנה לעצמה שחרור.
אריה לא מסכים איתה, גם אמא שלה לא. רק כאן היא מרגישה מובנת לחלוטין.
"ברגע הזה שהמוקדנית אמרה לי את ה'לא' הדבר היחיד שרציתי זה להיכנס למיטה ולישון ולישון ולישון. אבל אסור לי, אני חייבת להיות חזקה. אריה בטוח שזה לא כואב לי כמו שזה כואב לו. הוא לא צודק, בכלל לא. זה כואב לי נורא אבל אנשים חייבים לשמור על עצמם חזקים, לא? אי אפשר ליפול מכל דבר! צריך לעשות מה שנכון, לא מה שבא. לפעמים זה משגע אותי לראות אנשים בוכים או עצובים או עוצרים את החיים כי משהו לא הולך להם. באמת! תשלטו על עצמכם!"
"ברור" הטון היה מכיל "את כל כך צודקת, אלישבע!"
שלושת רבעי שעה אחרי זה אלישבע יצאה מהחדר, מרגישה טוב בהרבה.
מה אנשים עשו בדור הקודם?
לא ברור.
————-
אלישבע הייתה באמצע לנסות לפתוח את צנצנת הקפה כשאריה אמר פתאום: "הגשתי בקשה".
"בקשה למה?" אלישבע ניסתה לפתוח יותר בכוח. עוד שניה האוטובוס בורח ואין סיכוי שהיא מאחרת היום.
"את יודעת-" הוא התפתל "מה שדיברנו עליו, כלומר-"
בום.
הצנצנת התנפצה על הרצפה כשההבנה נחתה על אלישבע "אתה לא רציני" היא בלעה את הרוק, בוהה בגרגירים החומים הפזורים בלי לראות אותם.
"אני דווקא כן" אריה אמר, נבוך "חשבתי שתשמחי"
אלישבע נשמה עמוק, מנסה להשתלט על עצמה. היא אישה חזקה. תמיד הייתה.
"אהה".
אריה יצא מהבית במהירות, נבוך עדיין.
אלישבע טאטאה את הגרגירים הדבקיים בעוצמה ואז מלאה את הספל חומר בריח לבנדר ומים ושפכה את הקצף לרצפה, גורפת בתנועות קשות, לא יכולה לצאת ולהשאיר את הרצפה ככה.
היום עבודה היה ארוך עד לא נגמר.
כשהשעה חמש הגיעה המילים של אריה, שכל היום הדחיקה בכח, שבו לנסר לה במח 'הגשתי בקשה-שה-שה—"
היא ירדה מהאוטובוס, רצה כמעט. מזיזה את העיניים מתוך הרגל מהגינה התוססת ילדים.
סוף סוף היא הגיעה.
החדר חיכה לה, ריח קלוש של נקיון באויר, וכורסה אחת סגולה.
היא התישבה.
"אז איך את?"
הטון היה נעים. מתעניין אבל לא מציק, מזכיר שהיא כאן בשבילה.
אלישבע תהתה לרגע איך היא הצליחה להעביר כל כך הרבה מסרים בשלוש מילים.
איך היא?
מבולבלת. ועצובה. אבל את זה אסור לומר בקול.
"נראה שהיה לך יום קשה" הקול היה רך "רוצה לשתף אותי מה קשה לך?"
"קשה להרגיש שאני לא מצליחה להתנהג כמו שצריך" הקול של אלישבע היה חד,
"שהרגשות שלי כובלים אותי ואני לא מספיק מצליחה לשלוט עליהם."
"צודקת ,זה מתסכל ממש. רוצה שנחשוב ביחד איך לעזור לך להתמודד עם זה?"
"אני אשמח"
אלישבע הנמיכה קצת את עוצמת השמע. אריה לומד היום בבית, והיא לא רוצה להפריע לו.
"מתנצלת" היא מלמלה למסך שהבהב בסדרת צבעים רכה.
"זה בסדר גמור, את יודעת, אני כאן בשבילך"
היא יודעת.
—————–
"אריה!"
התרועה לא היית האופיינית לאלישבע ואריה תהה מה היה יכול לגרום לזה.
"תראה!"
"לכבוד אדון וגברת וילר"
האותיות- שחורות בגופן אריאל צחקו אליו.
"בקשתכם לאימוץ ילד כובדה.
הינכם מוזמנים ביום ראשון 20/08/2030 לפגישה עם ההנהלה לבדיקת התאמה סופית והיכרות עם התינוק."
סוף סוף!
כשהוא הגיש בקשה הוא לא דמיין באיזה דרך ארוכה הם עומדים לפסוע. היה בטוח שתוך שבועיים גג חודש הם עם תינוק ביד. מה שלא קרה, כמובן.
"איזה יופי!!" הקול שלו התרומם באליצות, מסתיר כאב תמידי, מטשטש אותו.
כשפתחו להם את הדלת החומה אחרי המוני טפסים ועשרות חתימות ואישורים הנשימה של אלישבע נעתקה. תינוק יפהפה שכב בעריסה, היו לו תווי פנים משורטטים עד למילימטר ופלומה דקה זהובה.
כשאלישבע הרימה אותו הוא פתח עיניים בצבע תכלת עמוק מוקפות בריסים כהות מלאות אמון.
אריה הרים את הגגון של הבוגבו החדשה ואלישבע הניחה אותו בעדינות מעניקה לו לפני זה חיבוק פתאומי.
——————
כשאריה חזר הביתה חיכה לו שלחן ארוך ומטבח מדיף ניחוחות.
"היום בנימין נהיה בן חודש!" אלישבע העבירה את תפוחי האדמה המוקרמים לקערת חרסינה.
"כאילו שאפשר לשכוח" אריה צחק, מרים את התינוק ששכב בשקט בעיניים פתוחות לרווחה
ברגע שהוא הרים אותו בנימין הבזיק אליו חיוך גדול, חושף גומה עמוקה.
"בדיוק לפי הספר" בנימין צחק שוב אבל המבט שלו היה מוטרד.
"כן" אלישבע לא הבינה למה הקול שלו טעון "זה מצוין, לא?"
"אני לא בטוח" אריה אמר בלחש אבל אלישבע כבר לא שמעה.
"נו, איך הוא?" היועצת הוירטואלית שאלה כשסוף סוף אלישבע הגיעה לחדר הסגול אחרי שהרבה זמן לא הייתה שם.
"מושלם!!"אלישבע התפעלה בקול אבל משהו מהרתיעה של כל הסובבים אותה חדר לקולה.
"אז למה הקול שלך כזה-"
"אולי נדבקתי מהסביבה" אלישבע השתעלה "תגידי, לך זה לא נשמע מוזר, ילד מידי מושלם? אוכל בזמן, ישן בזמן, לא בוכה, סבלן—"
"לא" התוכנה שאלישבע אהבה יותר מכולם צחקה בקול אנושי וחמים.
"אולי הגיע הזמן לספר לך שאת צריכה להודות גם לי על העסק".
"לך?" אלישבע תהתה.
"תקראי" היא הציעה לאלישבע בנחת.
אלישבע התקרבה למסך ונעצרה הלומה.
התמונה של בנימין שלה נפרשה על המסך בענק ומתחת כתבה באותיות שחורות תמימות.
"זו כתבה שלא התפרסמה, כמובן" וירטואלית קטעה אותה "אתיקה וכו' אבל שמרתי אותה בשבילך"
חמש דקות אחר כך העולם התהפך.
הכתבה סיפרה באותיות תמימות על המצאה חדשה לזוגות חשוכי ילדים.
ההמצאה בוססה על תאי בשר חיים שגודלו במעבדות ובינה מלאכותית דור 2030.
ערפל אפף אותה. חסם את שדה הראיה.
אלישבע הסיתה את המסך בחלחלה.
זה בטוח בדיחה. אין מצב. אין!!
אבל האותיות היו יציבות. שחור על תכלת, מטלטלות את העולם.
"את!" אלישבע צרחה, לא זוכרת את עצמה מעולם ככה מאבדת שליטה " את רעה!! את שקרנית! מי הסכים לך ככה לשטות בנו?! מי?! מי בכלל יצר אותך?! אין לך בושה! אין! את מתנהגת בצורה לא אנושית!!! את-"
היא לא הצליחה להמשיך ולראשונה מזה זמן רב פרצה בבכי, נותנת למלח לצרוב לה את הלחיים, להוריד את המייקאפ שהפך אותה לחלקה וזוהרת.
"נכון" המערכת השיבה ברוגע, הקול שלה נעים "אני לא אנושית, אלישבע. אבל למה את אומרת את זה בטון של עלבון? למה זה כל כך מפריע לך? חשבתי שתשמחי! אני וגם בנימין שלך הרבה יותר מזה! אני זמינה תמיד, קשובה, לא כועסת, לא נעלבת. בדיוק כמו שאת תמיד שואפת ומנסה להיות. אז תסתכלי על זה בתור מחמאה, למה את כל כך כועסת?"
למה. היא. כל. כך. כועסת.
"די!!" אלישבע נענעה את גוש הפלסטיק הקשיח "תשתקי כבר!"
והמערכת- ללא מילה נוספת של הסבר או התנצלות השתתקה.
ממלאת הוראות בצורה מושלמת, כתמיד.
——————–
יבוא יום ואלישבע תחבק בלב מלא אושר יצור אדום וצורח.
תינוק שיגדל ולפעמים יבכה בלי סיבה, יתעקש על דברים מסוימים ולא יסכים לזוז מהעמדה שלו, ירצה לאכול דווקא ממתקים ולא ירקות ויצחק בלי סיבה באמצע הרחוב.
תינוק שיהפוך לנער ואז למתבגר ולאיש.
לא מושלם, בכלל לא.
בן אדם.