פנקס ההחמצות הברוכות
הדלת של ר' אביגדור לא הייתה נעולה מעולם. היא גם לא הייתה פתוחה לרווחה. היא עמדה שם, במעלה רחוב צפוף בבני ברק, סדוקה קמעה בצידה, מזמינה פנימה רק את אלו שידעו לחפש את מה שאינו נראה לעין.
ר' אביגדור עצמו היה איש של "בין לבין". הוא לא היה ראש ישיבה מפורסם, וגם לא גביר המפזר מעותיו לכל עבר. הוא היה כורך ספרים. אבל לא כורך רגיל. בעוד אחרים הדביקו דפים והחליפו כריכות עור בלויי סחבות, ר' אביגדור עסק במשהו אחר לגמרי: הוא היה אוסף את ה"סיפורים שלא קרו".
במשך חמישים שנה הוא החזיק על מדף נסתר, מאחורי ערימות של "קצות החושן" ו"קהילות יעקב", סדרה של פנקסים קטנים בכריכה שחורה. הוא קרא להם: "פנקס ההחמצות הברוכות".
________________

באותו יום חמישי, כשעה לפני השקיעה, נכנס אל בית המלאכה מוטי. מוטי היה בחור ישיבה בן עשרים ושתיים, עם פנים שסיפרו סיפור של עייפות כרונית. לא עייפות של חוסר שינה, אלא עייפות של נפש שמרגישה שהיא דורכת במקום. הוא הניח על השולחן מסכת בבא קמא ישנה, דפיה מתנתקים כנושרים מעץ בשלכת.
"אפשר לתקן את זה, ר' אביגדור?" שאל מוטי בקול חלול.
ר' אביגדור הרכיב את משקפי הקריאה שלו על קצה חוטמו, התבונן בספר, ואז התבונן במוטי. הוא לא ראה רק כריכה שבורה; הוא ראה בחור שמרגיש שהסיפור שלו – הסיפור השגרתי, האפור, חסר ההישגים – פשוט לא מתקדם לשום מקום.
"לתקן תמיד אפשר," אמר הזקן בקולו המורגל בלחישה. "אבל לפעמים, מוטי, הסיפור הכי יפה הוא דווקא זה שלא נכתב בדפים האלה."
מוטי נאנח. "אצלי אין סיפורים, ר' אביגדור. אני שגרתי מדי. אני קם, מתפלל, מנסה ללמוד, נכשל קצת, מצליח קצת, הולך לישון. אין אצלי מופתים, אין אצלי דרמות. אני מרגיש כמו דף חלק בסוף ספר, כזה ששכחו להדפיס עליו."
ר' אביגדור חייך חיוך דק, נסתר כמעט. הוא קם מכיסאו העץ החורק, ניגש למדף האחורי, ושלף את אחד הפנקסים השחורים. הוא פתח אותו בעמוד מסוים, שתאריכו היה לפני חודשיים בדיוק.
"שב, מוטי. אני רוצה להקריא לך סיפור (לא) שגרתי."
________________

מתוך "פנקס ההחמצות הברוכות" – כ"א כסלו
"היום, בשעה ארבע אחר הצהריים, בפינת הרחובות חזון איש ורבי עקיבא, התרחש נס אדיר שלא קרה. בחור צעיר, נקרא לו מ', עמד בתחנת האוטובוס. הוא היה מותש. בכיסו היו עשרים שקלים אחרונים שנועדו לארוחת צהריים מאוחרת. לפתע עבר לידו יהודי קשיש, שקיותיו כבדות, ועיניו מחפשות מונית שלא הגיעה. מ' הרגיש דחף פנימי עצום להתעלם, לעלות על האוטובוס שלו שהגיע באותו רגע, ולנסוע לישיבה.
אבל אז קרה ה'לא-אירוע'. מ' לא עלה על האוטובוס. הוא גם לא ניגש לקשיש ואמר לו מילים נשגבות. הוא פשוט החמיץ את האוטובוס שלו 'בטעות' כביכול, נשאר לעמוד שם, ונתן לקשיש את מקומו בספסל היחיד בתחנה. הוא ויתר על הארוחה שלו כדי לקנות לקשיש בקבוק מים קטן, ובמשך רבע שעה הוא פשוט שתק לידו. לא הייתה שם שיחה גדולה. לא היה שם מהפך. הייתה שם רק 'החמצה' של נוחות אישית לטובת שקט של יהודי אחר.
הסיפור הזה לא יתפרסם בעיתון. מ' עצמו בטוח שהיה לו 'יום מבוזבז'. אבל בשמיים, הפעולה הזו – הוויתור על הדרמה לטובת הפשטות – הרעידה עולמות."
________________

מוטי הקשיב, פניו מחליפות צבעים. "איך… איך אתה יודע שזה הייתי אני?"
ר' אביגדור סגר את הפנקס בעדינות. "אני לא 'יודע' במובן של ראיית הנסתר, מוטי. אני פשוט למדתי להסתכל על מה שאנשים מחמיצים. העולם שלנו מעריץ הישגים: מי סיים ש"ס, מי בנה בניין, מי עשה מהפכה. אבל הקדוש ברוך הוא, כך אני מאמין, אוהב במיוחד את ה'לא-מעשים' שלנו. את המילים שבלענו ולא אמרנו למרות שצדקנו. את הכעס שלא התפרץ. את התפילה שהייתה יבשה, אבל התעקשנו לומר אותה למרות שלא הרגשנו כלום."
מוטי שתק. השתיקה בחדר הייתה סמיכה, מלאה בריח של דבק ספרים עתיק ותה קר.
"אתה מבין," המשיך ר' אביגדור, "השגרה שלך היא לא 'כלום'. היא אוסף של ניצחונות קטנים על השעמום, על העייפות, על התחושה שאתה לא שווה. כשאתה קם בבוקר לתפילה למרות שאין לך כוח – זה לא שגרתי. זה על-טבעי. פשוט התרגלנו לקרוא לזה שגרה."
________________

השבועות חלפו. מוטי חזר לישיבה, אבל משהו בתנועות שלו השתנה. הוא כבר לא חיפש את ה"זיקוקים". הוא התחיל לנהל לעצמו פנקס קטן משלו. לא פנקס של הישגים, אלא פנקס של "כמעט".
היום כמעט איבדתי את הסבלנות לחברותא שלי, ובסוף רק שתיתי מים. היום רציתי לסגור את הספר באמצע הסדר, ונשארתי לעוד חמש דקות של לימוד שלא הבנתי בו מילה.
הוא גילה שהחיים (הלא) שגרתיים שלו מלאים בדרמות סמויות מן העין. כל רגע של בחירה בין ה"קל" לבין ה"נכון" הפך עבורו לסיפור מרגש.
ערב אחד, הגיע מוטי שוב אל ר' אביגדור. הפעם הוא לא הביא ספר לתיקון. הוא הביא קופסת עוגיות פשוטה שאמא שלו אפתה.
"ר' אביגדור," הוא אמר, "רציתי להגיד לך תודה. בזכות הפנקס שלך, הבנתי שהחיים שלי הם לא דף חלק. הם כתובים בכתב סתרים, ורק צריך לדעת איך לקרוא אותו."
ר' אביגדור קיבל את העוגיות בחיוך רחב. "אתה יודע, מוטי, יש סיפור אחד שרציתי להוסיף לפנקס שלי היום. סיפור על בחור צעיר שהיה יכול להמשיך להרגיש מסכן ולבזבז את שנותיו בחיפוש אחרי ריגושים חיצוניים, אבל הוא החמיץ את ההזדמנות להיות אומלל, ובחר במקום זאת לראות את האור שבפשטות."
________________

סוף דבר (שהוא רק התחלה)
השמש שקעה מעל בני ברק, צובעת את גגות הבטון בזהב של בין הערביים. אלפי אנשים צעדו ברחובות, כל אחד עם השגרה שלו, כל אחד עם ה"חבילה" שלו. משקיף מן הצד היה רואה רק המון אפור ומהיר.
אבל בחלונו הקטן של כורך הספרים, ישב יהודי זקן וכתב בכתב יד רועד עוד שורה בפנקס השחור. הוא ידע שכל פסיעה ברחוב הזה, כל הבל פה של תינוק של בית רבן, וכל אנחה של אישה עמוסת סלים, הם חלק מסיפור גאולה אדיר שמתרחש דווקא בתוך השגרה, דווקא בתוך ה"לא כלום".
כי בסיפור (הלא) שגרתי של העולם הזה, הגיבורים האמיתיים הם אלו שמתקנים את הכריכות השבורות של נשמתם, יום אחר יום, דף אחר דף, בלי שום צורך במחיאות כפיים.