בס"ד
בטבעת זו
ציוצים.
יעל נושמת לאט לאט את האוויר הצלול והקריר לריאותיה. נושפת.
חמצן. שקט. ציוצים.
השמש זוהרת על הפסגות המושלגות המתנשאות מולה, ומרפסת העץ המשקיפה אל העמק הירוק רחבה מספיק כדי לאפשר שכיבה – רביצה על פוף ענק, כזה שחלמה עליו תמיד. לא באמת אפשר לשכב בעיניים פקוחות לרקיע, ויעל עוצמת את עיניה, ומתמסרת לשקט המלחש סביבה, בגעיות פרות, משבי רוח, רשרושי עצים וציוצים, כבר אמרנו.
אם תכתוב פעם פוסט על החופשה הזו, אחד מהמוטיבים הבולטים ביותר כאן הם, ששקט ורחשי טבע לא סותרים זה את זה, להיפך. מעניין למה בבית רחשי הטבע שסביבה- צחוק, מריבות, פטפוטים, בישולים, מרעישים באוזניה כל כך.
לפעמים היא שואלת את עצמה, אם הייתה אישה כזו מהעבר, עקרת בית שאין לה יותר מדי עיסוקים בחוץ, מכרות, השתלמויות, או רעיונות מלאי השראה, האם הייתה מצליחה להנות הנאה פשוטה מבועות הסבון שרוקדות על הרצפה כששופכים במרץ את דלי השטיפה, מניקיון החלונות, מלהכניס ארוחת צוהריים לשכנה שילדה, או לצעוד עם הילדים לגינה מדי יום? מה מתכנתת שעובדת 9 שעות ביום, אמורה לעשות כשחוזרת אל בית הפוך שמאכלס בתוכו חבורת ילדים מלאי מרץ שרוצים אימא?
ואימא? רוצה אותם. כמובן. אבל גם להחליף רגע את הנעליים שמציקות, ולשתות קפה בש-ק-ט. לפתוח חבילת קליק ופשוט לאכול את כולה. בלי ידיים שמבקשות 'אפשר גם'? וגם, כמובן, להכין משהו שיהיה לאכול בבית הזה, וגם לסדר ולנקות ולכבס ולקלח ולהלביש ולהשכיב ולחתל ולנדנד ולהיות נחמדה. גם לבעל. שחוזר עכשיו ואופס, נשארה לו רק חצי מנה. אז לאלתר מהר משהו אחר. ואיכשהו הספה פוגשת אותה לעיתים קרובות מדי, כשהיא מביטה מטושטשת, אל הסלון החשוך, עם צוואר תפוס ומשהו ביד- אה, קריאת שמע שעל המיטה. שוב נרדמה תוך כדי.
מדשדשת לחדר. עוצמת עיניים והופ- פותחת כי השעון מעורר מצלצל. לקום – ליטול – להעיר – להלביש – להעיר- להכין – לארוז – להעיר – להוציא – להכניס- לשלוח- לפזר- לרוץ— לנחות במשרד. לשתות קפה ראשון להיום, וגם שני —
לופ אינסופי של מטלות ועשיה ולראות את האחרים. ואיפה היא? היא לא ממש יודעת. הלכה לאיבוד באחד מן המעגלים המסחררים האלו.
לכן באתי לפה. יעל אומרת לעצמה בקול זר לה. תעזבי את המחשבות. תתנערי. תשכחי. תשני.
לא יכולה להתנער. הן דבקות בי. אני הן והן אני.
לאה, החברה לצוות הצמודה שלה, לא הרפתה ממנה כבר 3 חודשים, עד שהטיסה הזו יצאה לפועל. את נהיית אובססיבית. אובססיבית לחסד. אמרה לה. OCD של נתינה. תטוסי, תנוחי, תהיי עם עצמך, תזכרי בך, ותפסיקי לחשוב על כולם כל הזמן.
הפלאפון שלה מצלצל.
נחמי. הר"צ שלה.
התקשרה היום כבר 5 פעמים. היא בטח חייבת משהו קריטי.
לענות? לא לענות?
אם הייתה בארץ, עם הילדים, בהכנות לשבת או אפילו בבית החלמה, הייתה עונה לה.
לענות? לא לענות?
העולם יכול להסתדר בלעדייך! מותר לך להתנתק! מותר לך להתעלם! מרגיעה אותה לאה, בתוך הראש.
**
מה השעה בארץ? רבע לשש בערב.
מה יוסי עושה עכשיו? רבקי אחותה אמורה לשמור עליו היום. אולי הוא שם, מסתובב כמו חתול קטן מורעב, מחכה לארוחת ערב שהוא רגיל לאכול בחמש? רבקי אימא טובה, אבל הלו"ז שלה לא ממש חוזר על עצמו מדי יום. הם יכולים לאכול ביסקוויטים לארוחת צהריים, סנדוויצ'ים בארוחת ארבע, ובבוקר, לשבת לארוחה מהירה של שניצלים, כי הקטן העיר אותה מוקדם והיה לה סוף סוף את הזמן לטגן, אז אוכלים עכשיו, כי חבל שיאבדו את הטריות.
מצפון אימהי. אומר הקול של לאה הקולגה, בראש שלה. הכול בסדר אתו ותעזבי. לכן באת. באת כדי שיהיה לך קצת זמן לעצמך. שלא תשכחי איך קוראים לך. היום יום שלך כל כך צפוף, כל כך תובעני. לוקח ממך את הכול. איפה את? מתי פעם אחרונה נחת? מתי חשבת על עצמך? מתי אכלת ארוחת ערב, באותה השקעה וסבלנות שאת מעניקה לילדים? תהיי עם עצמך. תחשבי עלייך. עלייך!!
יעל עוצמת עיניים. נרדמת.
**
קרניים אדומות מרפרפות על הלחיים שלה, פוקחת עיניים, ממצמצת לשקיעה.
מנחה?
יש 13 דקות?
זה לא בריא הלחץ הזה. איזה נרוויים. אישה לא מחויבת בתפילה בכלל!. שוב הקול של לאה מזמזם לה באוזניים.
מה זאת אומרת? מנחה!
'עכשיו את חייבת לצבור כוחות', מסבירה לאה באוזני רוחה. 'יותר טוב שתתפללי מהלב כשתרגישי שאת שם, שאת מחוברת'.
חשוב להיות מחוברים. אין ספק. נכון שעד היום הרגישה שתפילה מחברת אותה יותר מכל. לא חשבה שצריכה להיות מחוברת עוד לפני התפילה.
קמה מתמתחת. כוכב ראשון מנצנץ מולה.
נס שיש תשלומים.
**
בלילה מאוחר כשהאפילה עבה, היא יושבת מכורבלת על יד ההסקה החמה, וחושבת על חנוכה.
תמיד אהבה להציג את הבן הקטן של חנה. בן שנתיים ושש חודשים ושש שעות, בסך הכול.
עם כיפה וקוקו. רכונה על הברכיים הייתה מדדה על רצפת כיתת היסודי המלוכלכת, מול דמות המלך התורנית שישבה על כיסא כתר מעוטר, משלחת אליה את הטבעת: "רק הרם לי את הטבעת, ילד חמוד, שכולם יחשבו שאתה משתחווה", הייתה מצווחת הקיסר.
והיא, הייתה מחזירה צווחה משלה- "לא, לא ארים!"
"חבל עליך, אתה כל כך צעיר, ואני, אתן לך כסף רב, וגם אעשה אותך לראש העיר", הייתה הקיסרית מחרזת ומחננת בקולה. אבל היא, הייתה משיבה, תמיד, בשלילה. בגאווה ובעוז. מספרת לעצמה ולכיתה כולה, על שתי עולמות, על מלך אחד, על חיים של שעה, ועל נצח. עד שהיו אוחזות בה ידיים קטנות וגוררות אותה אל מחוץ לכיתה.
יעל מהרהרת בטקסט. מה אם הייתה מעלה על במה את סיפורה של חנה, בדמותה של אישה בת הדור הזה?
חנה בוודאי הייתה לבושה בנעלי ספורט ומטפחת. המלך, היה חנוט בחליפה יוקרתית, ושעון מותג ענוד על זרועו. במקום ערמת כיסאות כתר, אולי הייתה זו קדילאק נוצצת חונה בחנייה הצמודה. והבנים? נו טוב, בחורי חמד שחור לבן, פלאפונים כשרים, וצווי גיוס קרועים בידיהם.
אבל, ופה היא נעצרת. והאורות הזוהרים שעל הבמה שבדמיונה, מתעמעמים מעט.
האם היא יכולה לשער, מה היה המלך עשוי לבקש?
לאיזה צלם היה עליהם להשתחוות?
ומה היה מבטיח בתמורה?
מסירות נפש, היא במחיר וויתור על החיים. האם אכן הייתה מסוגלת לבחור בכך גם היום? מה הייתה לאה אומרת?
לאה עולה בדמיונה על הבמה, במרוצה, לבושה היטב, שפתיה בוהקות, נוטלת בידיים מתוכשטות את הרמקול:
"תחשוב על עצמך ילד רך. הרי אם תיפגע, לא תוכל יותר לשמח את אימא, ולא תוכל ללמוד תורה, אתה כל כך קטן וחלש, תתחבר לעצמך, תאהב את עצמך, תתנהג אתך בחמלה!".
מה יקרה עכשיו?
קהל סוער ייעמד על רגליו בבת אחת. מריע, מוחה, נאבק על לוז חייו הרוחניים. גם בה אלף קולות גועשים פתאום.
כאשר שמו של הקיסר השולט הוא אגו, גם הרמה של טבעת אחת בלבד, עשויה להיות לא רק פיתוי, אלא בחירה בצלם בעצמו. מסירות נפש אינה סותרת מנוחת נפש. מסירות נפש אמיתית היא למעשה הכרה פשוטה המציבה במרכז את המלך האמיתי, ובכך מאפשרת לעבדיו לבחור בדרך הטובה ביותר בה יוכלו למלא את רצונו.
עיניה של יעל שורפות מעייפות. פעמים רבות הייתה קורסת אל המיטה, ממלמלת 'שמע ישראל' בעצימת עיניים. כעת, היא נעמדת, שוטפת פנים, ומכסה בידה הימנית את עיניה, מתעלמת מהמציאות סביבה, ומישירה מבט אל האמונה. מוכנה להמליך עליה בקול רם את המלך האחד, ועל כל העולם כולו.