היתרון באחיין שמוק כמו ניקו, זה שגם כשכנופיית מזוינים מטילה את חיתתה על הרחוב הסמוך, הוא מתיצב כשבחיקו הדיילי סן דניס ובשיניו קצה של סיגר.

"היי דודה," הוא מבשר את בואו. "אני שוב פה."

"שלומות, ניקולס!" אדית לא מרבה להשתמש בסימני קריאה, אבל מרוב רצון להישמע שגרתית, היא גורמת לניקו להחזיר אליה מבט תוהה. "איך אתה מרגיש? מה עם אמא?"

"אדית, אמא מתה," הזכיר לה בן האח. "נשאר לך קצת-"

"ניק," היא תרתיח מים בקומקום, אולי ככה הוא יסכים לשתוק. "הפשטידה שלך מוכנה משלשום, תהיה רגוע. אני צריכה את עזרתך במשהו דחוף, אחד מהדברים שאתה מאוד טוב בהם."

אחיינה נראה מאוכזב. "שלשום?!" משך את השי"נים.

"אתה קורא כל עיתון בבלוויל, נכון?"

"לא רק של בלוויל, דודה. גם הדיילי סן קולומב מצוין. למעשה גם פרנש טואליטז יכול לפעמים לספק אותי, אם אני מדלג את המדור על הכדורגל שולחן. למה?"

"כ-ל עיתון בבלוויל?"

ניקו חפר בכיסיו, וחשב. "אולי בעצם יש-" הסתפק, "לא! כל עיתון בבלוויל."

"נהדר," התעטשה אדית, היא עמדה מעל הקומקום, "את גיום אליזונדו, אתה מכיר?"

בכל בוקר יום שישי קורים שני דברים נחמדים: 1. הדוור דופק להביא לה עותק של 'שבועון בלוויל', במקום לזרוק לה בחצר עותק של 'שבועון בלוויל'. 2. ניקו מגיע לבקר.

כעיקרון, על בן אחיה לצאת מפריז בכל פעם כזו. אם היה גר ברובע ה16, סן דניס אכן היתה דרדור במצבו, אבל מאחר שהוא יליד של מה שהיה פעם שכונת מצוקה באמת שאין לו מה להתלונן.

אדית שמחה בבוא שניהם, מסיבות שונות. ניקו הוא אחיין. אבל ב'שבועון בלוויל', בעמודים שבין שלושים לשלושים ושלוש- תלוי אם יש כתבת שער או אין- נמצא מדור הנוסטלגיה, ששמו המקורי במיוחד הוא 'מדור הנוסטלגיה' (כמו ששם העיתון הוא מקורי לא פחות, 'שבועון בלוויל'). במדור הנוסטלגיה אוהב הסופר בפנסיה מסיה גיום א. אליזונדו, לספר את שקרה אותו בעמקי האשפתות, שבהם היתה מפורסמת בלוויל של שנות השבעים.

בלוויל של שנות השבעים הייתה נוף הילדות של אדית. משפחה כמו אליזונדו לא היתה, גיום א. משתמש בשם המשפחה של אשתו (לפי עלון 906 יוני 2003) אבל היו שארפנטיה, דיבואה, לגראן ובורנז'ה (לפי עלון הספיישל 1000 באוגוסט 2005). כבר לא הפתיע אותה לראות תמונות מוכרות מתנוססות ב'מדור הנוסטלגיה', אבל מרגש זה כמעט תמיד היה, להוציא הפעם.

בס"ד

"אני יודע," הצהיר ניקו. "שוב האליפות במרוצי יענים משבעים ושמונה, זו שהפסדתם בה שלוש אפס לקולומביאנים."

"לא, ניקולס. הפסדנו לליון." עלו באפה אדי הכישלון. "היתה על זה סדרת כתבות בחורף, אפילו הקימו גלעד לזכר התחרות."

"לזכר היענים."

"אבל השבוע הוא לא כתב על זה. קראת?"

"לא," הודה ניקו.

אדית הנגישה לידיו את העלון האחרון, זה שהדוור הביא (ולא זרק) היום בבוקר.

תנוחת הקריאה של ניקו נעשתה מרוכזת יותר ככל שדהר בעיניו על השורות. לא פלא שהיציבה שלו היתה אסופה מתמיד כשהודיע לה: "לא מדובר במרוץ יענים הפעם." סיכם. "אפילו לא בכדורגל ביצה."

הקומקום חדל לשרוק. "גם לדודה רבא קלמנס היה פרפור פרוזדורים," נזכרה אדית, "היא חיה עם זה, ובסוף גם מתה עם זה, אבל מה שיש לאליזונדו זה סיבוך."

"עצוב, דודה אדית. אבל לפחות הוא ימות מוות מכובד." ניסה את כוחו בנחמות.

"פה אתה נכנס לתמונה, ניקולס."

אחיינה הסתפק. "במוות המכובד, דודה?"

"כן. כי משהו יצטרך להעביר בשמי את כל התמונות שיש לי מבלוויל לאליזונדו, הוא מתכונן להוציא ספר וכתב שישמח לחומרים. אה, וגם פשטידה."

***

החיסרון באחיין שמוק כמו ניקו, זה שגם כשמשביעים אותו בחייו לשמור על משהו, הוא מאבד. ולא רק את החפץ, אלא גם את ידיו ורגליו.

"את ידעת שרחוב סאן ז'אק לא פונה לויקטור הוגו?!" התרעם. "במקום ברילרי אני מוצא את עצמי עין בעין עם סן פרנסואה דה פול! אם את שואלת אותי- הילד של ברנר- זה שבאומנה- למד כמה טריקים מאבא שלו. לרגע לא שמתי לב שהתמונות שלך נעלמו!" ניקו התנשף. "ואחר כך תרצי לתרום לספר על 'כיצד מינפה בלוויל את הפשע לשפע'!"

אדית לא התווכחה איתו, למשל על העובדה שהפשטידה בכל זאת שרדה, או שרחוב סאן ז'אק פונה לויקטור הוגו כבר שישים שנה. כעת היא יכלה לעשות רק שני דברים: 1. לסוע בעצמה להביא את התמונות שבכל זאת שמרה, 2. להכין עוד פשטידה.

בעובדה שבסוף אותו יום ירדה מהאוטובוס אל לב נוף ילדותה מעורבים גורמים שזהותם עדיין אלמונית.

***

האלפון מאיית 'אליזונדו' מאוד ברור, אולי הכי ברור שיש, ובכל זאת אדית מבינה את ניקו כשגם היא מלכסנת מבט מבולבל אל השלט 'רו סן פרנסואה דה פול'.

אבל ההבדל בינהם מתבטא בכך שהיא מבחינה גם בשלט הנוסף, שבו הודיעה העירייה על חילוף השמות של רחוב דה פול לברילרי. ויותר מזה, עד מפתן בניין הדירות היא מצליחה להגיע מבלי שיתקפנה היסוס.

"ערב טוב גיברת," מציץ בה השומר, שכנראה כאן במימונו של אליזונדו בלבד. הוא נראה מרוצה בסך הכול, מצבו הסוציו אקונומי לא גרוע בהרבה מזה של דיירי הבניין. "את מי אנחנו מחפשים בשעה כזאת?"

שומר בניין, אחד שאוהב להתלבש ולשים בושם, יסכים להעביר לאליזונדו פשטידה? זו שאלה מצוינת. כי לא נראה שינכס אותה לעצמו. זה יהרוס לו את החיטוב. "אני מחפשת את הסופר," היא מיידעת. "מסיה אליזונדו רוצה תיעודים לאוטוביוגרפיה שלו, הוא הבטיח עותק עבור חומר."

"והבאת לו? זה כנראה ממש חשוב לך," התרשם הבחור, פועה אל החתולה שלו. "את יכולה להשאיר לו כאן."

"תראה," אדית לא אוהבת את הרעיון. "אתה נראה אחראי ואדיב, אבל אילו תיעודים ששווים הרבה, אתה מבין?"

"למה לא שלחת פקס?"

זה היה עשוי להיות רעיון, באמת. אבל לאדית אין בבית. "אתה צודק, אבל אני כבר פה."

"מה אפשר לעשות. פעם הבאה ת-"

"פאול!!!" שאגה כרס משתפכת מאחוריה. "חתיכת *****!!! הבטחת מטחנת בשר!!! אני אטחון אותך!!!"

"זה בסדר, הוא לא מתכוון אליי," הרגיע השומר. "קוראים לו ארמן תאופיל. הוא באסטיונר משוגע ש-"

"פאול!!!"

לראות את כרס משתפכת לופת את צווארו של הפרחח וגורר אותו החוצה מהביתן היה מצחיק מאוד, ומצחיק עוד יותר לאור הנקמה המתוקה בשומר המתחזה.

לכן היה קל מאוד לטפס את גרם המדרגות המפוצל עד לדלת עם השילוט הסולידי 'אליזונדו'.

***

כשחווה בעלה של אדית את התקף הלב הראשון שלו היא ישבה עם חברה בבית קפה.

בשאר הפעמים כבר הייתה עדה להתרחשות, ולא שזה עזר הרבה. הסוף הגיע בין כה וכה. אבל כשאדית שומעת את הגניחות מעבר לדלת, קולניות וחסרות אונים, קשה לה לשלוט בצורך לפתוח אותה ביעף היסטריה.

מה מפתיע הוא, אי לכך, שהאיש הגונח על הכיסא במטבח הוא הדוור של יום שישי, והדמות שגוהרת מעליו כשבידיה רובה ציד מתבררת עד מהרה כניקו, אחיינה השמוק.

***

"אין ולא היה מעולם אדם בשם גיום אליזונדו," מסביר מפקד התחנה. "הכנופיות בבלוויל השתמשו בשם הזה כדי להעביר מסרים באיזה שבועון נידח." ציין, "הדוור של יום שישי הביא לך עותק מיוחד, עם הקטע של הפרפור פרוזדורים."

זרועותיה של אדית רפו. "אז מאיפה היו להם תמונות?!" הקשתה, המומה, "ו… מידע? מי זכר את הסיפור של מרוץ היענים?! מי שמר פילם של הדגל הישן?!"

הקצין חייך, בעיניו חמלה. "את,"

אדית שתקה.

"ניקולס הוא בן אחיך, נכון?" וידא. "הוא."

חודשיים לאחר מכן, ראה אור לראשונה 'חייו ומותו של מסיה אליזונדו'.

כל טוריו של האיש, כתובים בלשונו החמימה, ערוכים על ידי אדית ה. מרסייה ומלאים בקורות שניהם, נמכרו כבר למחרת היום, לא פעם בלווי מדיף ניחוח של פשטידה.

סוף