"אהרלה מה שלומך?" קרא מוישלה בקול רם. "אהרלה? למה אתה לא עונה לי, אתה ישן?"
מוישלה סקר את החדר הריק וצעקה נוראית בקעה מתוך גרונו.
"אבא… אהרלה נעלם, אני לא מוצא אותו!" כל בני הבית התגייסו לחיפושים, אך הערב ירד ואהרלה
לא נמצא. אבא ביקש לעצור ולעלות הביתה.
מוישלה התיישב על הספסל הירוק שבכניסה לבניין ומירר בבכי חרישי.
אבא התיישב לידו, ליטף את ראשו ואמר בקול מנחם "אל תדאג מוישלה המתוק, אני מאמין שנמצא
אותו בקרוב." "איך?" שאל מוישלה, משתנק מבכי "איך נמצא אותו? אולי הוא נפצע או פוחד ולא
מוצא את הדרך חזרה?"
אבא ניסה להרגיע את מוישלה והוסיף ברכות: "נעלה הביתה, נדפיס את תמונתו ונתלה מודעות בכל
האזור. נתפלל שמישהו ימצא אותו בקרוב. ומוישלה המתוק, תזכור תמיד – כל מה שהשם עושה,
הכל לטובה."
אט אט נרגע מוישלה מהבכי. הוא הניח את ידו בכף ידו הבטוחה של אביו וחזר הביתה, לבו עצוב
ודואג. רינה אחותו התגייסה מיד למשימה, היא הדפיסה דפים עם תמונה צבעונית וברורה של
אהרלה ובצד נכתב:
אבד תוכי בשם אהרלה, מזן ג'אקו, היקר מאוד לבעליו.
כל המוצא נא להתקשר למשפחת כהן: 0573-322132
תזכו למצוות.
מוישלה הביט שוב בתמונתו של אהרלה, התוכי שאהב כל כך, דמעה גדולה זלגה מעיניו, הוא
התפלל שבקרוב ממש ייפגשו שוב.

באותה שעה בבית אחר, ישב במרפסת ילד עצוב ובודד, הוא הביט אל השמים התכולים, מישהו אמר
לו פעם שאמא מביטה בו מהשמים. "אמא," מלמל דוד בלחש, "תדעי שקשה לי שאת רחוקה. אני כל
כך מתגעגע אליך. אמא, תני לי סימן שאת מקשיבה לי, עצוב לי בלעדייך."
דוד המשיך להביט בשמים שבכו יחד איתו, רוח נעימה נשבה לפתע וליטפה את פניו העצבות, כמעט
כמו ידיה העדינות של אמא, מעיניו הגדולות נשרו דמעות מלאות בגעגוע.
לפתע נשמע קול מתקתק שהעיר אותו משרעפיו: "שלום, שלום!" דוד הסתכל סביבו מחפש אחר
מקור הקול ואז הוא ראה אותו: תוכי גדול וצבעוני התיישב על מעקה המרפסת והביט בו בסקרנות.
דוד נאלם דום מהתרגשות, וענה בקול רועד: "שלום ג'אקו, ברוך הבא." "שלום, ברוך אתה" השיב
התוכי בחזרה, דוד פרץ בצחוק מאושר והחליק את ידו על נוצותיו של האורח, דוד אחז בתוכי בשתי
ידיו בעדינות ושניהם נכנסו אל הבית.
"ברוך הבא תוכי יקר, זה הבית שלי, אולי תישאר פה ותהיה לי לחבר?" שאל דוד בקול מאושר,
"חבר, חבר" הנהן התוכי בחזרה, דוד התרגש, הוא הרגיש איך אמו ענתה לו מלמעלה "תודה אמא
יקרה ששלחת לי מתנה כזו נפלאה" דוד הכניס את ג'אקו לתוך קרטון גדול, הניח צלחת מלאה במים
כמה פירורי לחם ופסק:
"אתה תהיה החבר הטוב ביותר שלי! יותר לא יהיה לי משעמם אחר הצהריים!"
"איך נקרא לך?" חשב דוד לעצמו. לפתע הבזיק רעיון במוחו "נקרא לך אפי" קפץ דוד בהתרגשות "כי
עפת אלי הישר מן השמים" דוד המשיך לשחק ולהתלוצץ עם אפי שכך נחתם שמו במשך שעה
ארוכה, עד שיד חסונה הונחה על כתפיו הצנומות, דוד קפץ בבהלה ונרגע כשראה את אבא, "אבא
שלום" קיבל דוד את אביו בהתרגשות וסיפר לאבא בהתלהבות איך אפי הגיע אליו בהפתעה גמורה.
אבא שמח לראות שדוד מאושר והבטיח: "מחר אחזור מוקדם ונבנה יחד כלוב לתוכי." דוד נכנס
למיטה עייף אך מרוצה ופנה לאפי: "אפי גם אתה פוחד לפעמים? גם לך קשה להירדם בלילה, אולי
1
בס"ד
עכשיו יהיה לי קל יותר כשאתה לצידי, לילה טוב אפי" "לילה טוב" ענה אפי בקולו הצרוד והוסיף
"שמע ישראל… ד' אחד"
דוד לא הבין מה אפי אומר, אך לא ייחס לכך חשיבות רבה ושניהם נרדמו עם חיוך על הפנים.
הבוקר הגיע, דוד מצמץ בעיניו, נזכר בחלום מתוק על תוכי מדבר "בוקר טוב" נשמע קול קרוב וצרוד.
דוד סובב את ראשו ונזכר שהחלום המתוק ההוא, אמיתי לגמרי.
הוא זינק מן המיטה וליטף את נוצותיו הגדולות של אפי "בוקר אור אפי, ישנת טוב הלילה?" "מודה
אני לפניך…" ענה אפי בתגובה. דוד התפעל: "מה אמרת? מודה אני? מה התכוונת? אתה מודה לי?
איזה תוכי מנומס" התלהב דוד וקיפץ בשמחה "גם תוכי מדבר, גם חכם וגם מנומס!"
באותו הרגע נכנס אבא אל החדר וחיוך על שפתיו "דוד כל הכבוד, קמת מוקדם היום, אני רואה שאפי
עושה אותך חרוץ, תתארגן, שלא יהיה מאוחר"
דוד התארגן במהירות, אכל צלחת דגנים וכיבד גם את אפי "ברוך אתה… אמן" אמר אפי וניקר את
הדגנים בהנאה, דוד לא הבין מה אפי ממלמל, הוא מיהר לבית הספר ונפרד בקושי רב מאפי לשלום.
בהפסקה סיפר דוד לגדי על התוכי החדש, השמועה התפשטה ודוד מצא את עצמו מוקף בחברים
רבים, כולם רצו לשמוע עוד על התוכי החדש. בהישמע הצלצול רץ דוד במהירות הביתה, הוא
התגעגע כבר מאוד לפגוש את אפי, כל אחר הצהריים ישבו דוד ואבא ובנו את הכלוב המיוחד בשביל
אפי. בערב כבר היה מוכן כלוב גדול ונאה במיוחד. "מחר אזמין את החברים שלי" שמח דוד ונזכר
כמה כיף היה להיות במרכז המעגל שכולם ישבו סביבו.
דוד נכנס למיטה עייף ומותש, הוא איחל לאפי לילה טוב, אפי ענה בחזרה "לילה טוב" והוסיף "שמע
ישראל…ד' אחד" דוד הרהר מעניין מה אפי אומר כל הזמן אך שוב נעצמו עיניו מעייפות, לילה נוסף
ירד על בית משפחת מרקוס.
למחרת בצהריים יצאו אבא ודוד לקניות. בדרך צדו עיניהם במודעה בולטת. דוד קרא בהפתעה:
"אבא, תראה! הנה אפי בתמונה!" חיים, אביו של דוד, קרא בקול:
השבת אבידה:
אבד תוכי בשם אהרלה מזן ג'אקו, היקר מאוד לבעליו
כל המוצא נא להתקשר למשפחת כהן: 0573-322132 תזכו למצוות.
חיים כיחכך בגרונו ואמר בקול רציני: "דוידי, אנחנו צריכים להתקשר למשפחת כהן. כנראה אפי שייך
להם ואם כך, נצטרך להחזיר אותו." דוד הביט בעינו של אביו והתחנן בלחש: "אבא, בבקשה, אני לא
רוצה שיקחו לי את אפי החבר הטוב שלי" דוד ניגב את דמעותיו בחולצתו המשובצת "דוד אני מבין
שקשה לך, אבל אנחנו לא יכולים לקחת משהו שלא שלנו!" דוד הנהן בראשו בצער כאות הסכמה,
מתבונן באביו המחייג:
"שלום, משפחת כהן?" שאל "כן, שלום," ענה קול של ילד "אנחנו מתקשרים בקשר למודעה של
התוכי." "מצאתם אותו?!" צעק מוישלה בהתרגשות "יכול להיות" אמר חיים בזהירות "רגע" עצר
מוישלה את עצמו "אני אתן לך סימנים, יש לו נוצות גדולות וצבעוניות, חישוק קטן בצבע כתום סביב
רגל ימין והוא מאוד חכם" התגאה מוישלה "טוב אני מבין שהתוכי שייך לכם" פסק חיים בהבנה
"אנחנו נבוא אליכם להחזיר אותו." כעבור שעה עמדו דוד, אבא ואפי בדלת ביתם של משפחת כהן.
"שלום לכם!" קידם את פניהם מר כהן בחביבות. "מוישלה, תראה מי הגיע!" מוישלה רץ וצעק
בשמחה "אהרלה שלי! ידעתי שתחזור!" בתגובה, קיפץ התוכי היישר מכתפיו של דוד אל זרועותיו של
מוישלה וקרא בקולו הצרוד: "מוילה מוילה, ביתה ביתה" כולם התרגשו מהמפגש המאחד, רק דוד
עמד בצד, עוצר את דמעותיו בכוח, הוא ידע שהוא עושה עכשיו מעשה טוב, אבל קשה לו הפרידה
מאפי חברו הטוב.
2
בס"ד
"בואו תיכנסו," הזמין אותם מר כהן פנימה "רצינו להודות לכם, קיימתם מצוות השבת אבידה, זו זכות
גדולה." "בשמחה" אמר חיים ונאנח קלות "תראו זה לא קל לדוד, אבל זה מה שצריך לעשות."
דוד פנה למוישלה ושאל מסוקרן: "מה התוכי שלך ממלמל כל הזמן?" מוישלה חייך בגאווה וקרץ
לאביו. "הוא תוכי חכם וצדיק! הוא מברך לפני האוכל, אומר 'מודה אני' בבוקר וקורא 'שמע ישראל'
לפני השינה." "מה? איך תוכי יודע לעשות דברים כאלה?" מר כהן הסביר ברוך: "יהודים, כשקמים
בבוקר – מודים על היום החדש, לפני שאוכלים מברכים ומתפללים להשם, התוכי למד את מה שהוא
שמע בבית שלנו כל הזמן." דוד הרהר בדברים בקול: "איך זה יכול להיות? התוכי יודע להודות להשם
ואני, שאני יהודי, לא ידעתי כלום?" "אבא," פנה דוד לאביו בעיניים נוצצות, "גם אני רוצה לחיות ככה,
כמו יהודי."
"נשמח ללמד אתכם" חייך מר כהן. "אולי תבואו להתארח אצלנו בשבת הקרובה?" "זה רעיון נהדר"
שמחו חיים ודוד. "דוד תיפרד מאפי לשלום, תפגשו שוב בשבת הקרובה"
דוד ניגש אל אפי, מנופף לו לשלום, אך הפעם לא הצליח להתאפק ודמעות רותחות זלגו מעיניו.
מוישלה הביט בהם מהצד, כאב לו כל כך לראות את הצער של דוד, הוא התלבט עם עצמו כמה
רגעים לבסוף עזר אומץ, ניגש לאביו ושאל בשקט: "אבא אולי אתן לו את אהרלה במתנה? תראה
כמה קשה לו. איך אני יכול לשמוח כשדוד הולך מכאן עצוב כל כך" מר כהן חיבק את מוישלה
בהתרגשות "איך זכיתי בילד צדיק שכמוך? אתה לא חייב, אבל זו תהיה זכות גדולה, תשמח ילד
יהודי. ואולי כל זה קרה, בשביל שהתוכי יזכיר לעוד ילד יהודי לברך ולהתפלל להשם, וכל זה יהיה
בזכותך! כמובן אקנה לך תוכי חדש" מוישלה בלע את רוקו, קשה לו הפרידה, הוא התרגש לראות את
האושר על פניו של דוד כשנתן לו את התוכי במתנה, אבל הכי הכי היה גאה בזכות שנפלה בחלקו