חיפה. קיץ תש"ו. 1946

רצפת האספלט השחורה הייתה מלאה בהמוני דפים קרועים, אדומים, שמילאו את האויר החנוק גם ככה.

רבקה צעדה במהירות, לא רוצה להיסחף בזרם האנשים שמילאו את הרחוב, צועדים לכיוון אחד.

היא פנתה שמאלה בחדותו נכנסה לסמטה צדדית. כאן היו הקולות שקטים יותר ונשמעו כמו המהומים בלתי ברורים.

אור נדלק בקומה השלישית בבניין שמולה. "פסס, רבקה, תעלי" נשמעה לחישה ברורה. רבקה עמדה מול הדלת הסגורה ותהתה איך לדפוק. נעמה לא מסרה את הקוד.

הדלת נפתחה מולה באחת. "נו, מה את מתעכבת פה? בואי, בואי", נעמה משכה אותה פנימה.

רבקה נכנסה לדירה שהייתה שרויה באפלולית. "ימינה", כיוונה אותה נעמה.

החדר היה מלא בבנות שישבו סביב שולחן גדול. נראה שכולן הגיעו כבר, רק היא אחרה, עד שהצליחה לצאת מהבית. קולות נשפכו ותרועות נשמעו. מה היא עושה פה בכלל? בקבוצה ה – היא התלבטה בהגדרה – המגוונת, לחש לה קול קטן. כן, בסך הכול מגוונת, וגם את חלק מהמגוון. מותר לך.

'אבל את הרי יודעת מה באמת אומרים הרבנים…' ניסה הקול הדק והטוב לומר. רבקה השתיקה אותו במהירות.

"חייבים לשחזר את ההצלחה", פסקה גבוהה אחת שרבקה לא הכירה. "הפגיעה בתחנת הרדאר היתה הצלחה מסחררת. היו פיצוצים, אש, עשן – כמו שאני אוהבת. לא רק הבריטים יכולים לעשות דברים! צריך להראות להם, לכולם, שגם אנחנו יכולים להפיק. גם לנו יש כוח".

"הבריטים היו המומים", שחורה אחת אמרה.

"היו גם אבדות אצלנו", הוסיפה אחרת בקול חששני, "כמה צעירים".

"עזבי", הגבוהה ביטלה אותה בהינף יד, "העיקר ההצלחות. אותן צריך לספור".

"צריך לתכנן משהו עוצמתי, ענק", אמרה נעמה בקול חולמני, מקרבת לכיוונה של רבקה את בקבוק השתיה. "נו, רבקה, עכשיו הצטרפת רשמית. קדימה, תעלי רעיון, תתרמי את עצמך למעל כולם. למען ארץ ישראל!" כולן הריעו. רבקה נרעדה לרגע. זה אמיתי? היא כאן?

הגבוהה מדדה אותה במבט ארוך. "מקווה שתשתלבי במהירות", פסקה לבסוף, "כאן אוהבים מח ובעיקר כוח". רבקה הביטה סביבה. הן בסך בכול בנות טובות, רוצות לעשות טוב, ללחום, להחזיר לנו את הארץ! היא שלנו! היא הרגישה איך דמה תוסס, מוכן לפעילות כמו שתמיד אהבה, וליבה חוזר לפעול בקצב הרגיל.

רגע, היא החמיצה כמה מילים. "…נטמין חומרי נפץ…" "מכל הארץ…" "גשרים…" היא ניסתה להתרכז ולהבין. בסוף התבררה לה התמונה הכללית: אנשי ההגנה מתכננים לפוצץ גשרים בכל הארץ.

"מטרת הפעולה תהיה להראות למנדט ולעולם את כושר פעילותה של ההגנה". הגבוהה נאמה במרץ. כולן הנהנו.

"אל תדאגי, לא תרשום אותך בצורה רשמית  כפעילה שלנו, אם את לא רוצה", נעמה לחשה לה כמה דקות מאחור יותר, כשירדו במדרגות והתפזרו לבתים.

רבקה חייכה חיוך חיוור. השעה הייתה באמת מאוחרת.

******

"רבקה , את חייבת לבוא. ח-י-ב-ת. יש אסיפת היערכות לקראת הפעולה. אם את רוצה להשתתף, ואת בטוח רוצה", היא עצרה לרגע, "את חייבת להשתתף באספה".

רבקה נשענה על המשקוף והציצה אחורה. בחדר המרכזי ישב אבא, מעיין בספר כלשהו. "אני, אני לא יודעת", לחשה.

נעמה אחזה בידית הדלת. "את חייבת. יהיה אקשן וגם הוראות חשובות. אין מצב שאת מתכוונת  להפסיד דבר כזה", קולה ירד אף הוא ללחישה. "הפעם המיקום שונה", היא דחפה לידה פתק מקומט. רבקה פתחה אותו במהירות. "בסדר", אמרה כעבור רגע, מחזירה לידה של נעמה את הדף. "אבוא בעז"ה", הוסיפה.

תהיי נבונה, רבקה", נעמה נפנתה לה והלכה.

רבקה הנהנה והסתובבה חזרה אל תוך הבית, סוגרת את הדלת מאחוריה.

אבא הרים את עיניו מהספר שאחז וסגר אותו באיטיות.

"רבקה", אמר בשקט.

היא התיישבה בזהירות על הכיסא שמולו. "רבקה"… כל כך הרבה התחנן וביקש ודרש, מה עוד הוא יכול לעשות שלא עשה? מה? אמא מרטיבה את הסידור בדמעותיה, אבל אין לה עליה השפעה רבה. קודם הקבוצה הזו, אחר כך הלבוש. הוא נאנח. "רבקה"… התחנן בשלישית.

"אבא", אמרה עכשיו היא. "אבא, אין שום בעיה ללחום את מלחמת הארץ. זה מה שאנחנו רוצים הרי, נכון? לזה תמיד יחלנו, לארץ משלנו, ארץ ישראל!" היא התנשפה, והמשיכה בקול מתון יותר: "ובזמן המלחמה באירופה המצב היה קשה, אבא. הבריטים חסמו אותנו כל הזמן, לא נתנו לעלות, ועכשיו סוף סוף עושים משהו…"

"הכול נכון, רבקה", אמר אבא בקול שקט אבל עוצמתי. "הכול נכון. הארץ שלנו, צריך ללחום, אבל צריך לדעת איך לוחמים, לא כך נחזיר לנו את הארץ המובטחת", הוא עצר לרגע, מביט בה, ואז המשיך: "בצורה הזאת ודאי שלא. לא אנחנו קובעים איך יראו חיינו, מה לעשות ובאיזו צורה. יש לנו ברוך ה' מי שיגיד את זה".

"אבל זו הוראת שעה…" היא התחילה.

"הוראת שעה ממי, רבקה?" שאל בורך. היא לא ענתה. כך המשיכה לשבת שם בדומיה דקות ארוכות אחר כך גם כשכבר יצא למנחה.

כשחזר לאחר מעריב היא לא היתה שם. "הלכה?" אשתו הנהנה בעיניים אדומות. הוא פתח את הספר התהלים, רק זה מה שנשאר לו עוד לעשות.

******

"אז את מבינה?" נעמה דיברה בלחש רועם, "הולך להיות לילה כמו שלא היה עדיין. יו, אני מתרגשת!" היא חייכה אל רבקה. שתיהן תעדו במרץ במעלה הרחוב. מעט אנשים נראו פה ושם. גם חיילים בריטים לא נראו, אך בכל זאת לחשו. זהירות צריך תמיד, לא?

"גם אני מחכה כבר", רבקה פלטה והעיפה מבט מהיר אחורנית. לא, אף אחד לא עוקב אחריהם, סתם דמיינה. "נכון, כולם מחכים, אבל תשמחי שזה מגיע כבר. עוד יום אחד ואנחנו שם. נשארו עוד הכנות אחרונות", היא הביטה ברבקה. "ותפסיקי כבר לחשוש מכל צל. אין כאן אף אחד".

רבקה צחקקה בעצבנות. אז נעמה שמה לב.,

הן פנו ימינה עם הרחוב, יורדות לכיוון הים.

"את מגיעה, כן? לא מוותרים עלייך, רבקה".

"ברור". רוח הים הכתה בעוצמה על פניה, מונעת ממנה לכמה רגעים לענות. "מקווה שיתנו לי לצאת מהבית", הוסיפו בלחש.

"תדאגו שיתנו", הפטירה נעמה ביובש.

איך היא תעשה את זה בדיוק? תגיד שהיא יוצאת? לאן? למכולת? לחברה? ואז אבא ישאל איזו חברה וכל התוכנית תיהרס לה. לא,  היא לא תגיד כלום, תצא ודי.

******

מחוגי השעון זזים כ"כ לאט. רבקה הביטה בהם בכעס, מערבבת את הכפית בכוס שלה. נו, שתגיע כבר השעה תשע, ואז היא תוכל לצאת. סיכמה עם נעמה ומיכל בקצה הרחוב הסמוך, שם יעלו על משאיות וייסעו. היא קמה. לא מסוגלת להמשיך לשבת ככה בחוסר מעש. הביטה סביב, מחפשת משהו מועיל יותר לעשות חוץ מבהייה חסרת תועלת בשעון.

כשקמה להתארגן סוף סוף השמיעה הדלת קול פתיחה עדין.

"רבקה?" היא קפצה ממקומה. מה, אבא חזר כל כך מהר? הוא לא ייתן לה ללכת עכשיו. הייתה צריכה לצאת קודם.

"רבקה, את פה?"

היא הנהנה במורת רוח. עוד מעט כבר לא תהיה פה.

אביה כשל פנימה בהקלה. "הו, ברוך ה', חששתי שהלכת".

היא הריחה צרות. לא, היא לא תיתן לזה לקרות. היא מוכרחה ללכת. "למה, מה קרה?" ביררה בתמימות.

"שמעתי שיש התארגנות של ההגנה הלילה, לא יודע בדיוק, הפרטים היו חסויים", הוא בחן אותה בעיון. "קיוויתי שאת לא שם".

"אני דווקא שם, אבא".

הוא התיישב על הכיסא שעמד שם, ממולל את זקנו.

"אבא"…

"כן". אמר אביה בקול לאה.

"אבא, אני חייבת לצאת! לא יתכן שאני לא שם"! היא עצרה, מחניקה יבבה מבוהלת. "שבועות שאנחנו מתכננים את הפעולה הזו. שבועות! כל כך הרבה הכנות, תדרוכים וסימולציות. לא יתכן שאני לא…" עכשיו היו היבבות ברורות, היא השתנקה.

אביה הביט בה בשתיקה.

"אני לא אתן לבת שלי לעשות משהו שהוא נגד התורה, ועוד בפרהסיה. מלחמת אחים קורעת את הארץ, וכל זאת למה? כי כמה צעירים החליטו על פי דעתם הנהורה", הוא עצר לרגע ורבקה התכווצה, "שהם מבינים יותר טוב מכולם מה צריך לעשות כדי להקים לנו מדינה יהודית. יהודית? ציונית ,פוקרת, בלי ערכים, בלי תורה, בלי מצוות. בלעדיהם, רבקה, אי אפשר לעשות כלום!"

רבקה הציצה בשעון, מחוגיו להגו לה. השעה הייתה עשר.

היא אחרה, הפסידה את המערכה הגדולה אליה התכוננה הרבה כל כך. עיניה טפטפו והיא ניגבה אותם במהירות.

אבא רכן אליה. "רבקה, רצית לעשות טוב, אני יודע. ללחום למען ארצנו הקדושה, אבל לא בדרך הנכונה. תמיד היו מפריעים, ומתוכנו ממש, שהפריעו לראות את הדרך הנכונה והבטוחה. הפעם אלו הציונים, ופעם משהו אחר, אבל מה שתמיד בטוח – זוהי התורה, שלא משתנה גם אם המצב משתנה".

******

בבוקר המחרת העיתונים סערו .- "פעילות מוצלחת של ההגנה", זעק עיתון אחד. ליל הגשרים", קרא השני.

רבקה קראה את העיתון בשתיקה, כותרת אחת תפסה את עיניה. "ארבעה עשר מחברי ההגנה נפלו בלילה זה". מה??? האם… היא רצתה להמשיך לקרוא ואז שמעה את הנקישות.

בפתח עמדה מיכל.

"רבקה, את…" מיכל נראתה נורא. "את פה? את בסדר?"

רבקה טלטלה אותה. מיכל, תגידי לי מהר מה קרה. כולן בסדר?"

"איזה בסדר? הייתה פעולה מוצלחת מאד, לעת עתה, אבל קראת את העיתון?"

"מה?" רבקה החווירה. מישהו משלנו?" לחשה.

"אחד הפעילים הראשיים נפל. ו… נעמה…"

"מה נעמה???"

"היא בטיפול נמרץ. נקווה שתצא מזה. יש לך מזל שלא באת".

*****

רבקה נכנסה הביתה, מחפשת את אבא.

הוא היה שם, צמוד לספר התהלים שלו, מחייך אליה.

היא חייכה חזרה. "צדקת, אבא", אמרה בלחש. "מה שתמיד היה בטוח זה מה שיהיה."