תאום מול תהום

בס"ד
תאום מול תהום/ מיכל וקנין
"איך זה אמא?" טובה הרימה את עיניה ממכונת התפירה . מאיר עמד שם אוחז בחולצה שחורה עם כפתורי זהב זוהרים "אלגנטי אה? " בתור פרמדיק של מד"א זה אולי יופי של חולצה. אבל אתה האח של הכלה. מאיר.
"יפה מאד. " אמרה טובה בחיוך מתעלמת מעיניה הקמות של רותי.
מאיר חייך חיוך זעיר שנמחק מיד.
"מה זה?" הצביע אל ערמות המחלצות.
"אני עושה מכפלות לשמלות של רותי . אלו בגדים לשבע ברכות. מרגש אה?"
"אני אראה מתי אני אגיע לחתונה. יש לי יום ארוך בעבודה ביום ראשון" החולצה נכנסה לשקית.
"תעשה השתדלות מאיר." טובה הפסיקה את טרטור המכונה והביטה עמוק בעיניו החומות " רותי מאד תפגע אם תאחר נכון? תאום זה תאום" סימנה לרותי למחוק את הפה העקום ולהפיק הגה כלשהוא.
"תפסיד את התמונות הראשונות מאיר." אמרה רותי . וניערה שמלה חגיגית כמו מנסה להסיר לכלוך בלתי נראה.
"בטוח שלא תצטערי רותי. אני לא אהיה חסר לך בתמונות הראשונות. מפ'טיח לך" גיחך מאיר גיחוך מר.
"חס וחלילה מאיר. שהתאום שלי יאחר? התמונה המשפחתית לא תהיה מושלמת בלעדיך. " רותי התעלתה על עצמה.
"הכי מושלמת בלעדי" שוב גיחוך מכמיר.
שתקה. כבדו המילים על שפתותיה.
למה אתה חושב שאתה מיותר מאיר שלי? אתה חשוב לנו. לא משנה באיזה חולצה תגיע העיקר שתגיע ותרגיש חלק. אנחנו לא מתביישים בך מאיר שמעת? כולנו? טובה תדייקי. יש כאן אנשים שמתביישים בו מאד.
מאיר יצא .
שמעה אותו מתעסק בסירים על הכיריים. מחפש חום. מחפש בית. רעש התפירה התהפך באוזניה למצעד תופים רעשני. מלווה בסירים מחבתות. סכינים.
"אמא. בבקשה. את לא יכולה להגיד לו שילבש חולצה קצת יותר נורמלית? לא ביקשתי לבנה. לכל הפחות בז' שמנת אפילו מוקה. אבל למה השחור הזה? " שמעה את רותי מקטרת בתוך רעש התופים. מוסיפה עשן לחגיגה "למה דחוף לו להיות בולט? כמו איזה… כתם שחור" עכשיו רותי תתחיל עם הדימויים שלה.
רותי. רותי. די. עצמה עיניים מסוחררת מהקולות. מהמראות.
"רותי. את רוצה שמאיר לא יגיע לחתונה?" ויש לו רקורד מרשים של החרמת אירועים.
"חס וחלילה"
"אז תקבלי אותו איך שהוא. "
"אבל למה דחוף לו להיות כמו איזה .. כושי בין לבנים. כמו מצורע בין בריאים…" שתהיה בריאה רותי הזאת. הנה זה הגיע.
" הוא רוצה את הביטוי שלו. הוא כ"כ חסר בטחון. אנחנו כאן כדי לעטוף אותו ולקבל אותו. אם לא אנחנו מי ייתן לו כתף ואהבה? " ואת התאומה שלו רותי. שכחת ?
"נכון." הנהנה צמתה הבהירה של רותי. "אבל זה קשה לי. אני מבינה בשכל. אבל מתחשק לי להגיד לו לפחות בחתונה של התאומה שלך. תעשה טובה תראה נורמלי אל תעשה לי בושות." אויש. המכונה הזאת ממש גונחת וחורקת. רותי התקרבה ולחשה מעליה " ראית את משפחת גרינבוים? שם אין שום בעיות כאלו. הכל נוצץ ללא רבב כולם תפוחים רעננים ובריאים "
"רותילה. משפחת גרינבויים בחרה אותך. הם מאד שמחים בך. מאיר לא מעלה ולא מוריד. תאמיני לי"
"הלוואי. בכל אופן הוא התאום שלי. אנשים עושים אחד ועוד אחד. " נאנחה כמו זקנה בבית אבות. תוך שהיא מקפלת בקפידה שמלה ורדרדה.
טובה הביטה אל ערמת הבגדים הנוצצת. מרגישה ככביסה מקומטת לידה.
יצאה למטבח. מאיר כבר לא היה שם. התאדה. שקט פתאומי זעק לה באוזניים. מחריש.
על השיש היה פתק תכול מקומט והכתב המרושל של מאיר זעק לאוזניה:
"שרותי לא תדאג. אני לא מתכוון להגיע לחתונה שלה.
לא רוצה להראות כמו מצורע בין בריאים.
שיהיה לה מזל טוב ולבריאות.
התפוח הרקוב מאיר"
"לא. לא . בבקשה. " צנחה על כסא מזדמן. המטבח הסתחרר מולה. מאיים להפיל את תכולת הארונות על גבה הדואב.
"אמא מה קרה?" מאיפה צצה פתאום רותי? "את נראית נורא. את בסדר?" הפתק צנח מידה בלי רשות. מלשין ארור.
רותי הרימה את הפתק והחווירה . "אז הוא שמע אותי?" לחשה. התיישבה על הרצפה מקום נפילת הפתק. ושתקה. שקט ארוך ומפחיד מדי.
"יהיה טוב רותילה. " הצליחה טובה לפלוט בנימה בלתי משכנעת . וזה כנראה גרם לרותי לצאת מהקיפאון ולהתייפח חרישית. אט אט הפך הבכי להיסטרי.
"די רותי. תירגעי" "מאיר שמע שאמרתי…"יבבות בכי דחסו את המטבח באדים רעילים. טובה התקשתה לנשום.
"די רותי .אל תקחי ללב. אנחנו נסדר את זה" איך? רק ד' יודע . להעביר את חוק הגיוס כבר יהיה יותר קל.
" מאיר נפגע . לא התכוונתי שישמע בכלל. אני לא מסוגלת לחשוב שהוא לא יהיה בחתונה שלי בגללי… " גם אני לא.
"יהיה בסדר רותי. יש לך פגישה עם הפאנית עוד חצי שעה לכי להתארגן." שפופה פסעה רותי אל החדר. כמו בלון וורוד מפוצץ על הריצפה.
נשארה לבד עם הפתק והאותיות הרועדות. 'התפוח הרקוב. מאיר.' האותיות הרועדות לעגו לדמעותיה. אם מאיר החליט ועוד כתב והוסיף חתימה גם דחפור לא יזיז אותו . אני מכירה אותו. חבל על דמעותיה של רותי. שתנתב אותן לתפילה על דורות ההמשך. מאיר התאום שלה לא יבוא לחתונה.
נשארה במטבח עם הפתק התכול ומפלצת הכעס התפרצה. חשה את ציפורני הכעס ננעצות בליבה בהנאה סדיסטית.
למה רותי היתה חייבת כך להתבטא? וזו לא פעם הראשונה שרותי המוכשרת והמוצלחת משדרת בושה ובוז למאיר התאום שלה. לא להאמין כמה הם היו קרובים כשהם היו קטנים וכעת כזאת מן תהום פעורה ביניהם.
למה היא לא חומלת עליו? למה היא לא מכילה את השוני, הקושי שלו? תמיד היא היתה כזאת, חיה את החברה את ה'מה יגידו.' ולא רק היא.
אי. צביטת לב כואבת ומושתקת. מציצת בלחש.
גם גבריאל מתקשה להכיל את השוני הזה. מתבייש במאיר. בבן היקיר שלו. בלי מילים רק במבטים. מתקשה ללכת איתו לבית הכנסת השכונתי מעדיף לברוח מהמבטים. מההשוואות.
ומאיר מרגיש את זה. תפוח רקוב קרא לעצמו. ילד אומלל שלי.
אי. כאב פיזי עוצמתי פילח את ליבה.
"רותי. תקראי דחוף לאבא. " לחשה . מבינה שרותי מתייחדת כעת עם ים דמעותיה. ולא תשמע.
זחלה לעבר הטלפון לוחצת לעזרה.
***
"טובה? את בסדר? " גבריאל רכן לעברה בצורה מוזרה.
"אוי גבריאל." טוב שחזר היום מהר מהשיעור "כואב לי . מה המכשירים האלו? יש לרותי תור לפאנית…" ניסתה להתרומם.
"טובה. תירגעי הכל בסדר" מחייך גבריאל חיוך חיוור. מוזר.
"רגע. איפה אני?"
"את בבית חולים."
"אני? " התרוממה. מישרת את המטפחת.
"היה לך אירוע לבבי קל. אבל עכשיו ברוך ד' הכל בסדר. המדדים מצוינים . מאיר היה הראשון להעניק לך עזרה"
"אמא את בסדר?" ראתה פתאום את בלוריתו של מאיר מעליה.
" מאיר ממש הציל אותך" גבריאל טפח על כתפו של מאיר.
"הייתי ליד הבית כשקיבלתי הודעה על אשה צעירה שהתמוטטה. לא האמנתי שזאת אמא"
"ממש כל המציל נפש אחת מישראל…" אמר גבריאל בקול משונה והשתעל לפתע.
מאיר הצטרף לשיעול .
טובה החלה לדמוע. "ואיפה רותי?"
גבריאל ומאיר הרצינו באחת. "היא כבר מגיעה. שומרת כעת על הקטנים"
"מה יהיה עם החתונה? לא סיימנו הכל" צנחה לכרית.
"הכל יהיה בסדר. את תנוחי. החתונה תהיה בזמן עם אמא בריאה שמחה ורגועה" גבריאל אמר בטון חגיגי משהו . כנראה לא מעודכן בחולצה השחורה ובהשלכותיה המלבבות.
" אמא " התקרב אליה מאיר "א… אני חייב לזוז" שוב ניער את מכנס הג'ינס הקרוע. מתקשה לזוז "אבא איתך… אני אבוא שוב בסדר?"
"אשריך מאיר" גבריאל לחץ את ידו בחום עם עיניים מבריקות מדי.
"תודה מאיר מלאך טהור שלי" מאיר הסתובב לרגע. מביט באמו במבט של ילד "מאיר מלאך טהור שלי" לחשה שוב ועצמה עיניים בלאות.
***
נעימת החופה החלה להתנגן. קורעת בה מיתר. מביטה ברותי המלכותית . חוט של חן וחסד משוך על פניה רק היא מזהה על פניה את קווי המתאר של הכאב.
מישהי הגישה לה לפיד בוער. "שיהיה במזל טוב." התרוממה. מנסה לעכל את החלום. "אמא. הוא באמת לא בא" זאת הפעם המאה שאומרת לה את זה רותי היום. אוחזת את ידה של רותי ברכות פוסעת לעבר החופה.
"תתפללי על העתיד שלכם רותי. על דורות ישרים ומבורכים" לחשה. "מי האמין שבוע שעבר שאני אזכה ללוות אותך לחופה?" רותי הנהנה "זה באמת נס. אבל למה הוא לא בא? אני כתבתי לו המון מכתבים. שלחתי לו שליחים" דמעה רותי. "קשה לו הוא בטח גם כאוב וקרוע. תסלחי לו" ושגם הוא יסלח לך.
"אולי הייתי תאומה מלחיצה מדי. מה הוא אשם שהוא נולד איתי?" מה נתק של שבוע יכול לחולל? מעולם לא שמעה את רותי פותחת את הפצע המדמם הזה. "רותי. השמיים כעת פתוחים תתפללי"
החופה הסתיימה . רותי שלחה אליה חיוך אוהב וקורן. "זה הזמן שלך לשמוח רותי" ניסתה ללחוש לה. רותי שוב חייכה חיוך עננים קסום.
מבעד למסך הדמעות היא ראתה את הזוג המאושר נכנס לחדר הייחוד. הדלת נסגרה בנקישה צופנת אושר.
הצפינה אנחה. דוחקת אותה הצידה כעת.
*
"מזל טוב! " גברת פליישמן חיבקה אותה "שתזכו לראות רק נחת מהזוג "
"אמן" הסתובבה לרגע נעתקת למקומה.
"אמא." הוא עמד שם לצד המחיצה החומה כאילו היה שם מאז ומעולם.
"מאיר!" אז באת?"
"באתי בשבילך אמא. מזל טוב"
" מזל טוב. מאיר מלאך טהור שלי"
שוב חשה מישהי לצידה אוחזת בידה ומטלטלת בעוז.
מסובבת את ראשה הוא עדין שם. נשען על המחיצה בחולצה שחורה ודמעות שקופות.
היא בוכה ודומעת מהנהנת למברכת הנרגשת. שממשיכה להרעיף ברכות .
מתקרבת שוב למחיצה. קולטת את מאיר מתקרב באיטיות לגבריאל. מושיט יד חוששת.
נשימתה של טובה נעצרת.
לפתע גבריאל נופל על צווארון החולצה השחורה מחבק ודומע.
חיבוק ארוך וטעון מנסה להדביק פער של שנים.
היא הצליחה לקרא את שפתותיו של גבריאל : "מאיר. כמה טוב שבאת!"