שלום לכולן,
מאמר זה מיועד למוזיקאיות העוסקות גם בהירמון ובהלחנת שירים.
היות והנושא רחב מאוד וגם לא שגרתי, הוא יכלול גם קבצי שמע, על מנת שנוכל להבין את הדברים לעומקם.

עד היום ידענו, בבואנו להרמן שיר כלשהו, שכל מה שמתאים לשיר – יכול לבוא בחשבון.
בשבועות הקרובים אנחנו עומדות לצלול קצת אל עומקם של דברים, אל עולם שלם ומרתק, בו אנו בוחנות את התחושות שמייצרים הצבעים השונים של האקורדים.
במילים אחרות – מה בעצם המסר הרגשי שהאקורד מעביר לנו.
ובשפה המקצועית: “המשמעות הפסיכואקוסטית שמייצרים הצבעים השונים של האקורדים בהם אנו משתמשות”.

כלומר – כיצד גוון ההרמוניה משפיע באופן פסיכולוגי על תחושתו של המאזין.
זהו עולם שלם וקסום, שפותח את העיניים לגבי האופן שבו נהרמן שירים – לא רק נכון מוזיקלית, אלא גם בהתאם לאווירה הנדרשת ולטקסט הכתוב.

ננסה לבחון את הנ״ל ולהגיע למסקנות שייקחו את ההרמוניה שלנו למקום המדויק ביותר, ויגעו ברבדים העמוקים של הנפש.

לפני שנצלול אל משמעותם העמוקה של הצבעים השונים של הצלילים המחוללים את ההרמוניה המופלאה הזו של המוזיקה, נזכיר – ממש בשתי מילים, ברמת המקרו בלבד – את משפחות האקורדים השונים.
וזה המקום לציין שהמאמר הזה מיועד לכאלה שכבר יודעות הרמוניה. אנחנו לא עומדות ללמוד הרמוניה, אלא לערוך מעין סקירה קצרה, על מנת להזכיר לעצמנו מהו ארגז הכלים העומד לרשותנו.

ראשית – יש לנו את משפחות האקורדים המשולשים:

• אקורדים מינוריים – המורכבים ממרווח של טרצה קטנה וטרצה גדולה
• אקורדים מז’וריים – המורכבים מטרצה גדולה וטרצה קטנה
• מוקטנים – המורכבים משתי טרצות קטנות
• מוגדלים – המורכבים משתי טרצות גדולות

וכשאנחנו מרחיבות את המשפחה הזו, אנו מגיעות למשפחת האקורדים המרובעים – משפחה ענקית, עולם שלם שמגוון לנו את הצלילים בצורה קסומה ממש.

בעצם, הרעיון של האקורדים המרובעים למיניהם הוא אקורד משולש שאליו נוסף צליל נוסף, והם כוללים בין השאר:

• ספטאקורדים – תוספת של הצליל השביעי. הם מגיעים בשלל גוונים: מז’ור קטן וגדול, מינור קטן וגדול, מוקטן וחצי מוקטן וכו’.
• נונים – הצליל התשיעי הנוסף על האקורד המשולש.
• ועוד עושר של צבעים כמו: ה־11, ה־13, ה־4–3 ועוד ועוד סיסטיינים למיניהם, היוצרים תחושת מתח ותשוקה ונותנים כל כך הרבה אווירה ועניין.

זוהי כמובן סקירה קצרה “על קצה המזלג” של עיקרי הכלים העומדים לרשותנו בארגז הכלים ההרמוני שלנו.

כעת, הבה ננסה לתת שמות כלליים לצבעים השונים של האקורדים ולהבין איזו תחושה הם מייצרים לנו:

הצבע המז’ורי –
נותן תחושה של טקסיות, מלכותיות וחד-משמעיות. יש בו משהו מנצנץ ומכובד.
עם זאת, אין בו הרבה עומק רגשי, ולכן מהלכים מז’וריים רבים יכולים להישמע ילדותיים. לא בכדי הרבה מאוד שירי ילדים (בעיקר של פעם, כששמו לב לנקודה הזו) חוברו דווקא על סולמות מז’וריים.
גם שירים שקטים למבוגרים – נעימים, מרגיעים ומלטפים – אך לא עמוקים או כבדים מדי, לרוב נשענים על צבע זה.
לסיכום: הצבע המז’ורי מעניק תחושה של חשיבות ומלכותיות, אך בשל היותו פחות חמים ורגשי, הוא עשוי להיות “רדוד” יותר, ומתאים לשירי ילדים ולשירים נוסכי רוגע מבלי להיכנס לעומקים רגשיים.

הצבע המינורי –
לעומתו, מלא רגש ועומק. שמחה או עצב מורגשים בו בחוויה אווירתית חזקה יותר.

הצבע המוקטן –
נותן תחושת רגש עז, אף יותר מהמינור. לעיתים מביע כאב, רגישות ושבריריות.

הצבע המוגדל –
מוחצן מאוד, חריף מאוד בצבעו, קורא תיגר. נעדר רגש כמעט לחלוטין, אך דווקא בשל חריפותו הוא לעיתים שובב – “לא מפחד לקפוץ מהגג” בחיוך.
כמעט ולא שומעים אותו, כי הוא חריף מאוד לאוזן. אני אישית מכניסה אותו לעיתים נדירות, כשאני רוצה לתת הרגשה של “בדיחה”, או שמשהו מאוד לא רגיל או לא נעים קורה עכשיו.

כשנכנסים לעולם האקורדים המרובעים, הצבעים השונים מתחברים יחד בספטאקורדים ויוצרים קשת תחושתית ואווירתית רחבה יותר: מז’ור גדול, מז’ור קטן, מינור גדול, מינור קטן – המורכבים משני אקורדים משולשים שונים בו זמנית.
וכן הסיסטיינים השונים, היוצרים אווירת מתח ותשוקה.

ובכן, הבה ניקח את שירו של נפתלי קמפה, “לב שבור”.
נתייחס כרגע רק לפזמון ונחלק אותו לשני חלקים:
לחלק הראשון נקרא, לצורך העניין, “ירוק”, ולחלק השני – “כחול”.
הרצועה “אבינו השיבנו” מהורמנת בצורה קלאסית – דרגה ראשונה, שישית, רביעית, חמישית, ראשונה – משום שלא רציתי להביע מסר רגשי מסוים במילים אלו.

ברצועה “אבינו משכנו”, לעומת זאת, רציתי ליצור תחושת משיכה חזקה, ולכן כאן ההרמוניה היא דרגה ראשונה כשהבס יורד בכרומטיקה.

במילה “תחילה” יש “צלילה” לאקורד מז’ור גדול, שבהקשר לכלל האקורדים שלפניו נותן תחושה של בקשה גדולה, אך גם חוסר בהירות – האם תתקבל הבקשה?
המילה “בתחנונים” צבועה בצבע מוקטן, מתחנן ומלא רגש, ואחרי המילה “בבכי” יש שני אקורדים שמוסיפים נופך לעומק הרגשי.

ברצועה “קול דודי” האקורד הראשון אינו הדרגה הראשונה אלא השישית, מה שנותן תחושה כאילו אנו “מקבלים” כרגע ממישהו אחר.
המילה “דופק” צבועה במינור (חמישית מינורית) – נגיעה רגשית קצרה, רגע של חיבה.
אחרי המילה “שוב” יש ספטאקורד שהוא חמישית של הרביעית, המושך אותנו בעוצמה אל הרביעית – תחושת משיכה חזקה מאוד. במילים “קמתי ונפשי עליו הומה” הכנסתי צבעים מז’וריים, הנותנים תחושה של שמחה, הקלה ותקווה.

ברצועה “ידענו עווננו שהגדיל” רציתי ליצור תחושה של חשיבה מעמיקה עם כובד משקל וכאב.

יש כאן שוב כרומטיקה, אך איטית יותר מאשר ברצועה “אבינו משכנו”. משולבים גם ספטאקורדים כמו חצי מוקטן ומז’ור גדול, המוסיפים לאווירה ה”לא פשוטה”.
המילים “ליבנו מרת נפשו” מלאות במתח, שכן יש שם סיסטיינים: 4–3, 7.
במילה “מכיר”, אמנם הפסנתר נותן דרגה ראשונה מינורית, אך הבס אינו של הדרגה הראשונה – מה שהופך את האקורד למז’ור גדול ומגדיל את תחושת הבלבול.

ומה עם החצי השני של הפזמון – החצי ה”כחול”?
הרצועה “שפתנו פתח” מביעה רגש, אך עדיין לא את “עין הסערה”.

לעומת זאת, ברצועות הבאות –
“ומי בינינו יקרע מך שמבדיל…” – מורגש שימוש נרחב באקורדים מז’וריים, היוצרים תחושה חד-משמעית, פחות רגישה, יותר מעשית, מלכותית ונוצצת.

ואותה פראזה בדיוק במילים אחרות – “כי מכל כאב קשה לי פרידה”, שהיא עין הסערה, וההמשך: “ומכל טובה לי קרבת אלוקים”. כאן הפראזה מלאה רגש, ואחד הגורמים העיקריים לסערה הזו הם האקורדים המוקטנים, וכמובן ה־6 (הצליל השישי על הדרגה הראשונה).

לסיכום:
כפי שגילינו, להרמוניה תפקיד חשוב ביותר בהעברת מסרים בשיר וביצירה מוזיקלית.
נגענו כאן רק על קצה המזלג, במספר דוגמאות קטן, ואין לדבר סוף.

חשוב מאוד לתת את הדעת לכך שהאקורדים בהם אנו בוחרות יהיו מותאמים לא רק לקונספט המוזיקלי, אלא גם – ובעיקר – לאווירה ולתחושה שאנו רוצות ליצור.

המלצה שלי:
נסינה לנגן אקורדים שונים ולחשוב מה הרגש המלווה אתכן בשמיעתם.
פשוט להקשיב – לא רק לצלילים, אלא גם למה שעומד מאחוריהם.

נשתמע,
בטי זיאת