שאלת השאלות.
כל מי שפותח עיניו אל עולם הסאונד שואל את עצמו את השאלה הזו.
מה נכון? האם זה טוב? לא טוב?
הבה נעביר למול עיננו את כל חומרי הגלם המרכיבים את השיר:

לחן- הוא נשמת השיר, עליו מולבשות מילים המבטאות את הלך הרוח שלו.
העיבוד המוזיקלי/פלייבק- משרת את התוכן, הן בבחירת המהלכים ההרמוניים, והן בבחירת הכלים המשחקים בעיבוד, ובאופן נגינתם.
בשלב ההקלטה – מוסיפים הזמר/ת והמקהלה רובד נוסף באופי השיר, ע"י צורת השירה ואופן ההגשה, כשהמבנה הווקאלי לאורך כל השיר- סולו או מקהלות ועומס הקולות השניים והרודפים- גם הם אחראים משמעותיים לא רק ליופי השיר אלא גם לאופיו, ולז'אנר אליו הוא משתייך.
מיקס ומסטרינג– יוצרים את האווירה הכללית. מיקס אמור לשרת את המטרה ההפקתית של השיר, הוא החותם הסופי המבטא את הלך הרוח הנושב מהשיר ממש מרגע הוולדו.
ולכן- מיקס אמור לדברר שיר.
זו בדיוק הסיבה שבמיקס אין נכון או לא נכון, אלא מתאים או לא מתאים.
והשאלה מה מתאים צריכה להשאל עוד בשלב החזון, ממש כשהשיר נולד,
כי מיקס הוא בעצם העטיפה האחרונה שנותנים לשיר.

ישנן גישות שונות במיקסים, והגישות תלויות בסוג הז'אנר אליו השיר משתייך.

נתחיל בגישה ה"טבעית":
הבה ניקח כדוגמא את שיריו של ישי ריבו-
אין ספק שמדובר בהפקות עדכניות ובגוון מודרני, יחד עם זאת הסאונד נשמע מאד טבעי ואוטנטי. שומעים את השירה מאד אוורירית, נוגעת, מרגשת וטבעית, וכך גם את כל שאר הכלים. גם ממרחק של מאות קילומטר נוכל לשמוע שהגיטרה היא גיטרה אמיתית… אם ישנם כלים אלקטרוניים בהפקה- שומעים שהם אלקטרוניים, ורוצים שהם יישמעו אלקטרוניים! הם משרתים את המטרה בדיוק כפי שהם, לא מנסים להפוך אותם למשהו אחר…

כדוגמא נוספת ניקח את שיריו של מוטי שטיינמץ-
הסגנון והז'אנר שונים בתכלית משיריו של ישי ריבו מבחינה זו שהכיוון הוא הרבה יותר חסידי ובקו שמרן מאד,
וזה בא לידי ביטוי לא רק בשירה, אלא גם בעיבוד- העיבוד בד"כ תזמורתי וגדול, ויש בו שפע של כלי נגינה אקוסטיים, והוא נעדר כלים אלקטרוניים.
אבל כשמדברים על הגישה במיקס- הגישה היא גישה טבעית. הכל מאד גדול, אוורירי, רחב, וטבעי ככל שניתן, מה שמשאיר הרבה מקום לדינמיקה ורגש בשיר.
במיקסים מהסוג הזה הגישה למיקס מאד זהירה. מתייחסים לסאונד כמו "תינוק בן יומו" משתדלים לתת לו את המינימום של הפרוססינג (העיבוד) וזה בא לידי ביטוי בכל שלבי המיקס.
מהרגע הראשון- משלב הבלאנס והאופן בו הוא נעשה, עובר דרך בחירת המכשירים בהם נשתמש באינסרט ואופן השימוש בהם. באופן כללי- הכל נעשה בזהירות רבה ובטכניקה הגורמת לסאונד להשאר טבעי ואוורירי, ובכל זאת להשמע מאד יפה, מבריק ועדכני.

בשנים האחרונות נכנסו לעולם המיקס טכניקות נוספות- חדשות המשקפות את העולם המודרני המעובד.
שפע המכשור, שפע פלאגינים, שפע הטכניקות והאפשרויות האינסופיות גורמות לנו לחשוב-
מה, כך רק להשאיר את הכל טבעי? אולי כדאי להשתמש במכשיר הזה? ואולי בטכניקה הזו?

לפעמים זה בא בצורה מושכלת- אני חותרת לצבע מסויים, סאונד קריספי כזה, מאד יציב. כזה שיישמע ברור בכל מצב, ולפעמים זה סתם כי מתחשק להגיע למשהו מענין…
אז לסאונד הקריספי הנוקשה הזה יש שם – בפי אנשי הסאונד הוא מכונה "גלגלצ".
לא נעים, אבל הוא נולד משום שכל הסיגנלים של היום משודרים גם ברדיו, וזה הסאונד שרגילים לשמוע שם. סאונד מאד פרונטלי, והמוזיקה שלנו מאד מושפעת משם. (??!)
יוצרים את זה בכל מיני טכניקות כמו למשל- שרשרת קומפרסורים, פרללים או סיטוריישנים,
ואין בעיה להשתולל עם הסאונד לאן שלוקחת אותנו הרוח, או לאן שלוקח אותנו הפלאג…

גם הז'אנר של הבנות. מאד מושפע משם ובז'אנר של הבנות זה הרבה יותר בולט, למה?
כי המנעד של הבנות יושב הרבה על תדרי המיד, וקומפרסורים הכי מדגישים את התדרים הללו.
קומפרסור גם מגיב הכי מהר אל תדרי הלוו – התדרים הנמוכים,
כך שמה שאנו שומעים זה סאונד מאד מעובד ונוקשה, מעט אטום וממוקד וברור, ובאופן פרדוקסלי הוא בוקע מתוך ערפל שחור…

לא, שלא תחשבנה שאני נגד.. אפשר לומר שאני בהחלט משתמשת בטכניקות הללו לא מעט, אבל לא תמיד!!!! ובהחלט- זוהי ברירת מחדל אצלי. לא לכתחילה.

זאת ועוד- ישנם דרכים ליצור צפיפות טבעית בסאונד, על מנת לקבל פרונטליות ויוקרה מבלי לפגוע בעומק הסאונד. זה נכון יותר לשירה מרגשת ונוגעת, וודאי מותאם יותר לשירת בנות.
הטכניקה הזו (פרללינג) מורגשת לא רק בווקאל, אלא כל החשיבה היא כזו-
אפשר לשמוע גיטרה או תופים ולחשוב- מה זה, במידי או אמיתי?
ואני שואלת- אם לקחו נגן אמיתי למה מתאמצים כל כך להפוך אותו לצעצוע?
אבל זו החשיבה היום, והיא מקובלת אצל הרבה מאד מקצוענים! ו…האזניים שלנו התרגלו לסאונד הזה, ולפעמים אפילו מחפשות אותו.. אז אין בעיה להשתמש באיזה טכניקה שאנחנו רוצות.

אבל- כשאנחנו מתחילות להפיק שיר החשיבה ההפקתית צריכה להיות ברורה. לאן חותרים?
וצריך לקחת בחשבון את כל מכלול המעלות והחסרונות של כל שיטה. שיטת הפרללינג- מאד מודרנית היום, אם נתייחס לשירה- השירה לא הולכת לאיבוד בשום מצב. תמיד היא בפרונט. תמיד ממוקדת. תמיד קריספית. מצד שני- מעובדת. פחות חמה, פחות נושמת, פחות גדולה ואוורירית.

השיטה הטבעית- מאד נוגעת, מלטפת. גדולה, פשוט אמיתית,
וניתן לייצר גם בה "דינסטי" טבעי לקבלת פרונט יוקרתי.
בקיצור- כשהשיר יותר פונה לכיוון האלקטרוני וודאי שהשיטה המעובדת מתאימה יותר, כשהשיר פונה לכיוון יותר אמיתי ואקוסטי- דווקא עדיף את הטבעי.
ואם הזמר דורש התערבות עיבודית מכל מיני סיבות- אפשר פשוט לשלב… ובנוגע "האם זה מספיק עדכני" התשובה היא- כן. זה עדכני. ודווקא ההפקות היותר כבדות ומקצועיות חותרות לכיוון הטבעי. משום שהטבעי הוא תמיד נכון וטוב.

נחדד זאת בעוד כמה מילים-

זוכרות את המשקפיים המודרניות מלפני 20 שנה? 👓
הם היו עגולות וקטנות כאלה, "משקפי איינשטיין" כך קראו להן.
אט אט הן נעלמו ואת מקומן תפסו משקפיים מרובעות גדולות, כמו חלונות אוטובוס, רק היו חסרים הווישרים…
גם הן נעלמו מהמדפים ובמקומן הגיעו משקפיים נעדרי מסגרת לחלוטין.
לא חלף זמן ארוך ועל במת היסטורית המשקפיים עלו משקפי פלסטיק עבות ומגושמות.

ואנו מציצות מידי פעם בתמונות מלפני מספר שנים ואומרות לעצמנו- מה, כך הלכנו פעם? וזה לא רק במשקפיים. בכל תחום יש את הקלאס, והוא יהיה תמיד בסדר (שרה, רבקה, יהודית, רחל, אף פעם לא נשמע מוזר…) ויש את המודרני, השאלה היא רק- עד מתי…

והאמת היא- שאם כבר להיות באופנה- אז עדיף לי להוביל אותה ולא שהיא תוביל אותי:)

שלכן,
בטי זיאת