"נשק? כלי להגנה עצמית?" סקר אותי בחשדנות המאבטח שבכניסה.
"אה לא…"- השבתי.
"לא"- השבתי שוב, נועצת מבט לא רגוע בשקית שבידי.
״את יכולה לעבור״
עברתי.
צפצוף.
הוא נאנח בקוצר רוח.
"הפלאפון גפרת"
הצביע על הנוקיה שבידי השניה- הפנויה.
"תניחי אותו על השולחן כאן"- אמר בח' שלא הותירה מקום לספק. בן דוד- ציינתי לעצמי בשקט.
"אה סליחה" הסמקתי במבוכה.
זו לא הפעם הראשונה שלי ברכבת.
גם לא השנייה והשלישית.
את לא מרוכזת- נזף בי קול פנימי. מצטרף לעשרות מבטים נוזפים ודחופים מאחורי ומלפני.
הנחתי את הפלאפון.
ועברתי שוב.
תודה לה.
אני בפנים.
***
בליל של קולות שטף את אוזני בהיכנסי אל מתחם התחנה. התקדמתי ישירות לכיוונו של הסדרן. "נרות?" הוא שאל. כן, הנהנתי.. הוא פתח לי את דלת החירום, והפטיר: ׳שבת שלום׳.
"bring them home now״ ריצד מולי שלט גדול ממדים באדום ושחור. ולידו עשרות מבוגרים צועקים במחאה. חלפתי על פניהם במהירות. המראה לא נעם לי. וכשהפניתי את גבי בהצצה אל השלט אותו החזיקו- קפאתי בכאב חד – ילד קטן וכתום שיער בחן אותי בחיוך מתוק וחינני, חסר דאגות. נשכתי שפתיים בכאב והתקדמתי לכיוון המדרגות הנעות. אוי ה- נאנחתי. אם לא הם , לא הייתי פה עכשיו- מנסה לעשות את מה שצריך, ולהאמין שאפשר.
רוחות סתוויות נשפו בעורפי בדרכי למטה. באוזני הן נשמעו כמו אנחה אינסופית של השמיים.אנחה מגודל הצרות והייסורים שעוברים על העם הזה בחודשים האחרונים. עוצמת השכול והכאב- שלא עוצר לרגע. ילדים שאיבדו הורים. הורים ששיכלו ילדים. ואלה שבתווך. לא חיים. לא מתים. חטופים קוראים להם- חיים בידי מלאך המוות. תמונתו של הילד כתום השיער עלתה שוב בדמיוני- ילד חייכן, תמים, מלאכי. חישבתי לפרוץ בבכי.
עיניי הלחות החלו לרוץ על פני התחנה. תרות אחר קרבן פוטנציאלי. עשן סימא את אפי לרגע. השתנקתי וסובבתי את ראשי לאחור. בחורה הייתה שם. עטוית מדים. בערך בגילי? מפריחה ענני עשן להנאתה. השתנקתי שוב. היא אפילו לא הטתה את ראשה. שקועה הייתה- שקועה מדי במסך המלבני שמולה.
מחשבה חמקמקה השתחלה לראשי. לפתתי את הערכה שבידי. והתקדמתי צעד אחד לכיוונה. הצעד הבא כבר הוליך אותי חזרה למקומי. וכי מה חשבתי לעצמי? ברר קר. קר היום- עובדה שלא מקלה כלל על היכולת לחשוב בהיגיון.
סקרתי שוב את רחבת התחנה. אנשים חולפים על פני כמו רכבת מהירה. בליל של פרצופים ריחות וצבעים. והמשותף לכולם: כולם ממהרים. לכולם מטרה מאוד ברורה מול העיניים. גם לך יש מטרה- קול ווכחני עלה ממעמקי ליבי. אולי קוראים לו הנפש האלוקית. מה? מה יש לי? מטרה? ענה לו קול אחר- לעגני. יושבת בחורה ביום שישי ב2:00 בצהריים ומנסה את מזלה בחלוקת ערכות מוזרות שאף אחד לא באמת מבין את פשרן. מטרה. באמת. תכלס הוא צודק. גם אם הייתי מחלקת דולרים. במקום הזה, ובשעה הזו- הייתי נשארת עם סכום לא מבוטל. פחח מי פה מדבר בדולרים? יוקר המחיה – השבתי לעצמי באירוניה.
הסתכלתי על השעון. 2:15 רבע שעה, ולא סתם רבע שעה- 15 דקות של יום שישי- בהן אני סוקרת (א)נשים ולא מהינה לגשת- אף לא לאחת. כל אחת נפסלה במוחי על משהו אחר: האחת הייתה עסוקה מידי. השניה ממהרת מידי. לשלישית חצאית קצרה מידי. לרביעית היה מבט מפחיד ולחמישית – שיער צבוע בכחול. מה הבעיה שלי עם כחול? שום בעיה. רק לא בשיער.
עוד 5 דקות הוחמצו בבהייה חסרת תכלית, ובניסיונות לנתח עוד כמה פרצופים והבעות פנים מגוונות. ייאוש תקף אותי. הנחתי את השקית על הרצפה. מתיישבת על ספסל סמוך שהתפנה ממש שנייה לפני. מה שנקרא בשפתנו: השגחה פרטית? הרהרתי לעצמי תוך שאני סוקרת בעניין את רצפת התחנה האפורה. לא היה שם שום דבר מעניין. אם חשבתם. סתם מקום להניח בו את העיניים על מנת שלא יסתכלו על כל עוברת אורח במבט מצפוני של: נו אולי היא? למה לא ניגשת אליה? ואם היא כן הייתה לוקחת? ו…?
טראחחחח.
קול נפילה נשמע לפתע. קוטע באבחה את הרהורי.
הרמתי את עיניי בבהלה.
המחזה שנגלה לעיניי לא היה מרנין כלל.
50 ערכות נרות שבת מפוזרות היו לכל אורך הרציף המרוצף באפור.
ובאמצע מתנופפת להן- אייך לא?
זוג נעלי צבא שחורות ומגושמות- נאבקות בידיות השקית (שלי?).
נפילה לא מוצלחת.
כמה שלומיאליות וחוסר ריכוז נדרשים בשביל להכניס מגף כה מאסיבי לתוך ידית של שקית?
מיהרתי לעזרה.
"סליחה"
"סליחה"
התנצלתי תוך שאני מסייעת לה לקום.
"תודה"
"תודה"
היא ענתה.

ואז התפניתי לריח.
אוי הריח.
החנקתי שוב שיעול סורר שעמד לפרוץ מגרוני.

"סליחה.
הייתי שקועה. שקועה מידי.
בפלאפון.
לא שמתי לב.
אעזור לך"
אמרה תוך שהיא מיטיבה את נשקה על הכתף.

זה בסדר
אמרתי.
אההע.
השיעול יצא בסוף.
מאולץ וקולני.
אם לא לחלק ערכות – אז לאסוף אותן- חשבתי לעצמי באירוניה.

לפתע אורו עיניה.
היא פנתה לעברי.
תוך שהיא מצביעה לעבר 50 הערכות המפוזרות סביב.
אפשר נש"ק? שאלה בהתרגשות.
פערתי את פי בתדהמה.
כאילו אמרה היא מילת קוד שרק אני מכירה.
"נש"ק"
היא חזרה על עצמה.
"נרות
שבת
קודש"
מדגישה באיטיות כל מילה בנפרד.
לא עניתי לא, גם כן לא אמרתי.
רק בהיתי בה.
סוקרת אותה שוב
מכף רגל ועד ראש.
מראש ועד המגף, השחור. המגושם.

"אני בדרך לבסיס.
אקח גם לחברות שלי.
הן ישמחו.
כמה אפשר לקחת?"
***
לרכבת של 14:30 עלתה חיילת עטוית נשק, מריחה עשן,
ובידה- שקית מצ'וקמקת ובה 50 ערכות של נרות שבת- 50 נש"קים להגנת עם ישראל.

כמובן, הנה הטקסט המלא עם כל השינויים והליטושים, פרט לסיום – שנשאר בדיוק כפי שכתבת אותו:
________________________________________
אחיות לנשק
י”ד סיוון תשפ”ד
“נשק? כלי להגנה עצמית?” המאבטח בכניסה סקר אותי בחשדנות.
“אה, לא…” השבתי.
“לא” — חזרתי, מבטי נודד באי נחת אל השקית שבידי.
“את יכולה לעבור.”
עברתי.
צפצוף.
הוא נאנח בקוצר רוח.
“הפלאפון גפרת.”
הצביע על הנוקיה שבידי השנייה — הפנויה.
“תניחי אותו על השולחן כאן,” אמר בח’ שלא הותירה מקום לספק.
בן דוד — ציינתי לעצמי בשקט.
“אה, סליחה.” הסמקתי במבוכה.
זו לא הפעם הראשונה שלי ברכבת.
גם לא השנייה והשלישית.
את לא מרוכזת — נזף בי קול פנימי.
מצטרף לעשרות מבטים נוזפים ודחופים מאחורי ומלפני.
הנחתי את הפלאפון.
ועברתי שוב.
תודה לה.
אני בפנים.
________________________________________
בליל של קולות שטף את אוזני בכניסתי אל מתחם התחנה.
פסעתי ישירות לעבר הסדרן.
“נרות?” הוא שאל.
כן, הנהנתי.
הוא פתח לי את דלת החירום, והפטיר: “שבת שלום.”
“bring them home now”
ריצד מולי שלט גדול ממדים באדום ושחור.
ולידו עשרות מבוגרים צועקים במחאה.
חלפתי על פניהם במהירות.
המראה לא נעם לי.
וכשהפניתי את גבי בהצצה אל השלט אותו החזיקו —
קפאתי בכאב חד —
ילד קטן וכתום שיער בחן אותי בחיוך מתוק וחינני, חסר דאגות.
נשכתי את שפתי בכאב והמשכתי לעבר המדרגות הנעות.
אוי ה— נאנחתי.
אם לא הם, לא הייתי פה עכשיו — מנסה לעשות את מה שצריך, ולהאמין שאפשר.
רוחות סתוויות נשפו בעורפי בדרכי למטה.
באוזני הן נשמעו כמו אנחה אינסופית של השמיים.
אנחה מגודל הצרות והייסורים שעוברים על העם הזה בחודשים האחרונים.
עוצמת השכול והכאב — שלא עוצר לרגע.
ילדים שאיבדו הורים.
הורים ששיכלו ילדים.
ואלה שבתווך.
לא חיים. לא מתים.
חטופים קוראים להם — חיים בידי מלאך המוות.
תמונתו של הילד כתום השיער עלתה שוב בדמיוני —
ילד חייכן, תמים, מלאכי.
חישבתי לפרוץ בבכי.
עיניי הלחות החלו לרוץ על פני התחנה.
תרות אחר קרבן פוטנציאלי.
עשן סימא את אפי לרגע.
השתנקתי וסובבתי את ראשי לאחור.
בחורה הייתה שם. עטוית מדים.
בערך בגילי?
מפריחה ענני עשן להנאתה.
השתנקתי שוב.
היא אפילו לא הטתה את ראשה.
שקועה הייתה — שקועה מדי במסך המלבני שמולה.
מחשבה חמקמקה השתחלה לראשי.
לפתתי את הערכה שבידי.
והתקדמתי צעד אחד לכיוונה.
הצעד הבא כבר הוליך אותי חזרה למקומי.
וכי מה חשבתי לעצמי?
ברר. קר.
קר היום — עובדה שלא מקלה כלל על היכולת לחשוב בהיגיון.
סקרתי שוב את רחבת התחנה.
אנשים חולפים על פני כמו רכבת מהירה.
בליל של פרצופים, ריחות וצבעים.
והמשותף לכולם: כולם ממהרים.
לכולם מטרה מאוד ברורה מול העיניים.
גם לך יש מטרה — קול ווכחני עלה ממעמקי ליבי.
אולי קוראים לו הנפש האלוקית.
מה? מה יש לי? מטרה?
ענה לו קול אחר — לעגני.
יושבת בחורה ביום שישי ב-2:00 בצהריים ומנסה את מזלה בחלוקת ערכות מוזרות שאף אחד לא באמת מבין את פשרן.
מטרה. באמת.
תכלס הוא צודק.
גם אם הייתי מחלקת דולרים, במקום הזה ובשעה הזו — הייתי נשארת עם ערימה מכובדת.
פחח.
מי פה מדבר בדולרים?
יוקר המחיה — השבתי לעצמי באירוניה.
הסתכלתי על השעון.
2:15
רבע שעה, ולא סתם רבע שעה —
15 דקות של יום שישי — בהן אני סוקרת (א)נשים ולא מהינה לגשת — אף לא לאחת.
כל אחת נפסלה במוחי על משהו אחר:
האחת הייתה עסוקה מדי.
השנייה ממהרת מדי.
לשלישית חצאית קצרה מדי.
לרביעית היה מבט מפחיד.
ולחמישית — שיער צבוע בכחול.
מה הבעיה שלי עם כחול?
שום בעיה.
רק לא בשיער.
עוד 5 דקות הוחמצו בבהייה חסרת תכלית, ובניסיונות לנתח עוד כמה פרצופים והבעות פנים מגוונות.
ייאוש תקף אותי.
הנחתי את השקית על הרצפה.
מתיישבת על ספסל סמוך שהתפנה ממש שנייה לפני.
מה שנקרא בשפתנו: השגחה פרטית?
הרהרתי לעצמי תוך שאני סוקרת בעניין את רצפת התחנה האפורה.
לא היה שם שום דבר מעניין, אם חשבתם.
סתם מקום להניח בו את העיניים, על מנת שלא יסתכלו על כל עוברת אורח במבט מצפוני של:
נו אולי היא? למה לא ניגשת אליה? ואם היא כן הייתה לוקחת? ו…?
טראחחחח.
קול נפילה נשמע לפתע.
קוטע באבחה את הרהורי.
הרמתי את עיניי בבהלה.
המחזה שנגלה לעיניי לא היה מרנין כלל.
50 ערכות נרות שבת מפוזרות היו לכל אורך הרציף המרוצף באפור.
ובאמצע מתנופפות להן — איך לא?
זוג נעלי צבא שחורות ומגושמות — נאבקות בידיות השקית (שלי?).
נפילה לא מוצלחת.
איזו דרגת שלומיאליות צריך בשביל להכניס מגף מאסיבי לתוך ידית של שקית?
מיהרתי לעזרה.
“סליחה.”
“סליחה.”
התנצלתי תוך שאני מסייעת לה לקום.
“תודה.”
“תודה.”
היא ענתה.
ואז התפניתי לריח.
אוי, הריח.
החנקתי שוב שיעול סורר שעמד לפרוץ מגרוני.
“סליחה.
הייתי שקועה. שקועה מדי.
בפלאפון.
לא שמתי לב.
אעזור לך.”
אמרה תוך שהיא מיטיבה את נשקה על הכתף.
“זה בסדר,” אמרתי.
אההע.
השיעול יצא בסוף.
מאולץ וקולני.
אם לא לחלק ערכות — אז לאסוף אותן, חשבתי לעצמי באירוניה.
לפתע אורו עיניה.
היא פנתה לעברי, תוך שהיא מצביעה לעבר 50 הערכות המפוזרות סביב.
“אפשר נש”ק?” שאלה בהתרגשות.
פערתי את פי בתדהמה.
כאילו אמרה היא מילת קוד שרק אני מכירה.
“נש”ק,” היא חזרה על עצמה.
“נרות. שבת. קודש.”
מדגישה באיטיות כל מילה בנפרד.
לא עניתי לא, גם כן לא אמרתי.
רק בהיתי בה.
סוקרת אותה שוב.
מכף רגל ועד ראש.
מראש ועד המגף, השחור. המגושם.
“אני בדרך לבסיס.
אקח גם לחברות שלי.
הן ישמחו.
כמה אפשר לקחת?”
________________________________________
לרכבת של 2:30 עלתה חיילת עטוית נשק, מריחה עשן,
ובידה — שקית מצ’וקמקת ובה 50 ערכות של נרות שבת —
50 נש”קים להגנת עם ישראל.