מימי שוכבת מצונפת על המיטה. רוצה לשכוח את מה שקרה בבית הספר.
הבית שקט, מלבד קולות הפטפוט של דודי ושירי מהמטבח.
"את רוצה טוסט ?" דודי מנחית על השיש את המכשיר.
"כן" שירי נשמעת מרוכזת " תראה איך אני חותכת את הירקות."
הם מלאי חדות עשיה, מימי נהנית לשמוע אותם.
דפיקות. שירי גוררת כיסא , מציצה בעינית ופותחת לרוחה.
"שלום , אמא יכולה לגשת ?" שואלת השכנה.
"אמא לא בבית, רק אנחנו." אומר דודי.
"לבד? " הקול של השכנה תמה "פעם הבאה אתם יכולים להגיע אלי."
"אנחנו הרבה פעמים לבד בארוחת ערב, ואנחנו יודעים להכין בעצמינו הרבה דברים." אומרת שירי בתמימות.
"אהה" אומרת השכנה "אני מבינה, אבל תזהרו, כן?"
"אנחנו תמיד נזהרים." מתפאר דודי.
"טוב, לילה טוב חמודים." והיא הולכת.
הקול שלה כל כך בקורתי ומימי מתכווצת. את לא תחשבי דברים רעים על אמא שלי, היא רוצה לצעוק, ובמקום זה רק מתחפרת עמוק יותר מתחת לשמיכה.
אמא נמצאת המון בעבודה, וההתנהלות של הבית שלהם יוצאת דופן.
תמיד הייתה להם מנקה, מגהצת ואוכל קנוי, רק מדי פעם אמא מבשלת.
פעם היא חשבה שזה בגלל שאמא כל כך עסוקה. היום היא יודעת שאמא לא אוהבת את העבודות בבית.
לאמא אין גם סבלנות למשחקי ילדים וספורים.
זה בסדר לה, כשהייתה קטנה והתלוננה לאבא למה אמא לא עושה כל מיני דברים שאימהות אחרות עושות, אבא היה עונה לה " לכל ילד יש את האמא שהכי מתאימה בשבילו".
האם לכל אמא גם יש את הילדה שהכי מתאימה לה?
בזה היא לא בטוחה בכלל.
הדסה נכנסת הביתה מותשת, השיחה עם השכנה במדרגות גמרה לה את הכוח.
במשך דקות ארוכות הסבירה לה כמה חשובה נוכחות של אמא בבית.
"נשים טועות" היא אמרה "משקיעות את עצמן בקרירה, שוכחות מה נשאר בסוף."
היא מניחה את התיק ומתיישבת על הספה באנחה.
על השיש קופסאות אוכל מוכן, היא לא יודעת אילו בגדים הילדים לבשו היום ומה היה סדר יומם.
והכי גרוע – אין אחד שמתלהב מכך שהיא באה, שרוצה לשתף מה עבר עליו היום.
הילדים שלה עצמאיים יותר מדי, גדלים כמו צמחי בר.
את מגזימה לגמרי, נוזף בה קול פנימי.
אולי, אבל כשהיא מעבירה את ידה על משען הספה היא יודעת בברור שהאימהות שלה כשלון מוחלט, היא אף פעם לא סבלה את עבודות הבית, והכי כואב – אין לה סבלנות להיות עם הילדים.
היא יצרה מרחק עצום בינה לבין הילדים, של קוצר רוח, של ציפייה מהם שיתנהגו כמבוגרים ויסתדרו לבד.
רק בעבודה היא מגשימה את עצמה.
אולי המשרה החדשה זה כן רעיון טוב.
"זו עבודה מדהימה. ניהול של ארגון חסד ענק. תנאים מצוינים." היא מתארת לאהרן.
"זה ידרוש ממך יותר שעות? " שואל אהרן.
"כן" היא עונה "כל יום עד הערב, וזמינות מלאה גם לאחר מכן."
"זה מוגזם" אומר אהרן "את לא צריכה להוסיף על עצמך עול."
"אני רוצה" אומרת הדסה " זה קדום משמעותי"
"את גם ככה עמוסה מדי" אומר אהרן, אבל מול הבעת האשמה שעולה על פניה הוא ממהר להוסיף "מבחינתי זה בסדר, רק תבדקי שזה לא יהיה לך מדי קשה."
זה יהיה יותר מדי, יודעת הדסה. אבל ישתיק את ייסורי המצפון, את השנאה העצמית.
וכשהיא שולחת את קורות החיים היא מרגישה כאילו כרתה בור לאימהותה.
"שלום לך הדסה" אמנדה קילסון, נשיאת הארגון, מושיטה לה יד מעודנת ללחיצה.
הן יושבות סביב שלחן עץ כבד. מזכירה אלגנטית מגישה להן מגש מסוגנן עליו ספלי חרסינה וקנקן מעוטר.
"אני מודה לך שהזמנת אותי לראיון."
"התקבלו הרבה מועמדויות למשרה, אבל קורות החיים שלך היו מבין המרשימים ביותר" אמנדה בוחנת אותה במבט חודר " את אישה מאוד מוצלחת, הדסה. הגעת רחוק בחיים המקצועיים."
ולא בחיי המשפחה. לוחש קול כואב בתוכה.
הרגשתה לא ניכרת על פניה כשהיא עונה "יש לי הרבה סייעתא דשמיא, והיו אנשים שהאמינו בי ונתנו לי הזדמנויות לגדול."
"כמובן, אני מאמינה מאוד בכוח של אמון, וסייעתא דשמיא כל שכן." הלסת הקשוחה שלה מתרפה בחיוך
"אבל זה לא רק זה, את מאוד שאפתנית ונחושה."
"אני לא מסתפקת בבינוניות" מסכימה הדסה " ויש לי כח רצון חזק."
"אני חוששת שיותר מדי חזק, את מסוגלת לקבל אנשים בינוניים ?"
הדסה נדהמת מהישירות. "יש לי יחסי אנוש מעולים ותקשורת מצוינת עם כל אחד."
אמנדה מהנהנת בכובד ראש, ממתינה להמשך.
"אני מתנהגת לכל אדם בכבוד, אבל – קשה לי להבין את הבינוניות והאין אונים שאנשים מאמצים לעצמם כדרך חיים."
הדסה מרגישה הלם מהמשפט שיצא מתוכה בלי הכנה, אמנדה מקבלת אותו כאילו היה ידוע לה מראש.
הריאיון ממשיך בקו שגרתי יותר. וכשהוא מסתיים באמירתה של אמנדה כי נהנתה להכיר אותה והיא מאחלת לה הצלחה רבה בהמשך הדרך, היא יודעת שקבלה תשובה שלילית.
לא הרבה פעמים בחייה סורבה, והתחושה קשה לעיכול.
היא יוצאת מבניין המגורים היוקרתי. צועדת בגינה המובילה לרחוב הראשי.
היא מרגישה חשופה, חסרת יציבות. אמנדה פגעה בפנימיותה, ברגשות שהעדיפה להדחיק.
היא צריכה לחשוב, להתבונן, היא לא יכולה להמשיך עם ההרגשה המפורקת הזו.
בעצם – אין לה לאן ממהר, וסביבה גינה מלאת צמיחה, אז זו הזדמנות.
בתחושת שחרור היא פונה לשביל שמוביל לפינת ישיבה, ילדה בתלבושת בית ספר מופיעה מולה. מה היא עושה פה לבד בכזאת שעה?
פתאום היא מזהה אותה, ואחוזת תדהמה היא קוראת "מימי!"
הקול מוכר לה יותר מדי, מימי מרימה עיניים מבועתות, לא מסוגלת להגיב.
אם לא היה כאן ספסל, הייתה צונחת על הקרקע. הדסה יושבת ורגליה רועדות, לא מתיקה את עיניה ממימי שנעצרה בראש מושפל.
היא לא יודעת מה להגיד ולכן היא רק מסתכלת. רואה את הילדה שלה, השפתיים שלה בגון כחלחל, קר לה.היא בלי מעיל.
"קחי" היא אומרת, מושכת את צעיפה מצווארה ומושיטה למימי.
מימי לוקחת אותו באי חשק, מחזיקה אותו בידיה.
קול משק כנפי יונה קולני חותך את השקט, הן מרימות את ראשן. יונה עפה מבין ענפי העץ מולן אל השמיים.
"זה העץ שלנו" אומרת מימי פתאום " כשלקחת אותנו לכאן כשהיינו קטנים, אהבנו לטפס עליו."
"לא הלכתי אתכם הרבה לגינות." אומרת הדסה "רק בחופש."
"זה היה כיף." העיניים שלהן נפגשות "גם חני לקחה אותנו לפעמים לגינה, אבל הכי אהבנו ללכת איתך."
"חני הייתה משחקת איתכם, כל פעם היו לה רעיונות חדשים." וכשאני הלכתי אתכם ישבתי על הספסל וחיכיתי כבר לחזור הביתה.
"אז מה" מימי מתקרבת אליה "אמא זה הכי שווה."
"שימי כבר את הצעיף" אומרת הדסה "קר מאוד."
מימי מתעטפת בו, מתיישבת על קצה הספסל.
הן שותקות, עד שלבסוף מימי נשברת.
"את בטח מאוד כועסת עלי, אמא"
אין לה כוח לתשובות מחוכמות "נכון" היא עונה בשקט " ואני דואגת לך, את הלכת היום בכלל לבית הספר ?"
"כן, אני רק ברחתי מקודם."
"למה?"
"כי היה שעור חשבון ואני לא יכולתי להיכנס כי המורה לא הרשתה לי בלי אשור מההורים, ואחר כך היו חזרות והמאמנת כעסה עלי שאני לא בקצב של כולן אז כבר לא יכולתי שכל הזמן כועסים עלי" מימי מוחה את עיניה בשרוול של החולצה
"וגם אין לי חברות בכלל, כי רות כועסת עלי שבגללי המורה לקחה לה את המצלמה שלה, אז ברחתי וזהו."
הדסה המומה משטף המידע " אבל למה לא ספרת לי כלום?"
"כי לא רציתי שתכעסי."
"כשאמא כועסת זה בגלל שהיא דואגת לבת שלה ואוהבת אותה."
מימי מושכת בכתפה.
"מימי, אסור להסתיר דברים מאמא."
"אבל לא רציתי שתדעי שאני-" היא מחפשת מילה הולמת "כזאת ילדה דפוקה."
"אני לא שווה כלום" היא מטיחה מול פניה ההמומות של הדסה " ואני לא מצליחה כלום, ואני רוצה שתאהבי אותי, אמא."
ואני אוהבת ילדים מושלמים. הדסה מהדקת את שפתיה, יודעת שתוכל להעמיד פנים, אבל מימי תזהה ותרגיש את האמת.
"אני באמת שמחה כשהילדים שלי מצליחים, כשטוב להם בלימודים ובחברה" היא אומרת, מתייגעת על כל מילה
"אבל אני תמיד אוהבת אותך, גם אם אני מאוכזבת או כועסת. את תמיד הילדה שלי."
"אני הרבה פעמים מאכזבת אותך" בעיניים של מימי השלמה שצורבת את לבה של הדסה, אבל גם אמון. היא מרגישה שאני גלויה אליה עכשיו.
"מימי. את לא בחרת את הקשיים שלך. השם נתן לך אותם ונתן לי אותך, ואני אוהבת אותך מאוד, תמיד."
מימי מביטה בה בשקיקה, והדסה מרגישה כל כך אמא, הלב שלה מתמלא ברגש בוער, אוהב.
זו פעם ראשונה שהיא מקבלת את המציאות ולא נלחמת לשנות אותה.
היא מקבלת את הבת שלה, והיא אוהבת אותה.
"כמה נחמד להיפגש !" קולה של אמנדה קורע את הרגע.
היא עומדת לצידן, במעיל הדור, סוקרת אותן בהתעניינות.
"זו הבת שלך ? ויצאתן לשעת איכות יחד ?" היא מהנהנת בראשה בהסכמה " לא אפריע לכן, שלום! "
והיא ממשיכה ללכת, מנופפת להן לשלום בחגיגיות.
מימי צוחקת בשקט, הדסה מחייכת אליה.
יודעת שתצטרך להבהיר למימי כמה המעשה שעשתה מסוכן, אבל לא עכשיו.
והן חוזרות הביתה.
היא מוסיפה מלח למרק כשהפלאפון שלה מצלצל, היא מכסה את הסיר ועונה לשיחה.
"שלום! מדברת המזכירה של גברת קילסון" קולה חמים " אני שמחה להודיע לך כי התקבלת למשרה, ואת מוזמנת לבוא מחר לחתום חוזה."
"התקבלתי למשרה?" הדסה המומה.
"אכן. גברת קילסון התלהבה מהשלוב של הנחישות והאנושיות שגלתה בך, את יודעת, היא נמסה מול דמויות אימהיות."
"תודה" אומרת הדסה " מסרי בשמי לגברת קילסון. אבל התשובה שלי שלילית."
המזכירה מופתעת.
"זה ענין של משכורת?"
"לא" הדסה מחיכת לבבואתה שמשתקפת בסיר " אני רוצה להיות פנויה יותר למשפחה שלי."
אני מקבלת. מקבלת את עצמי, את אימהותי החסרה, את ילדי כפי שהם.
לא תהיה לילדי אם אחרת.
אני אחת ויחידה.
תגובות
וואו. הסיפור הזה תפס אותי חזק.
הרגשות שאת מתארת בסיפור הם כואבים מאוד, ונתפסים כמעט כאסורים. אין הרבה דיבור עליהם.
נגעת ברגשות הללו בצורה כל כך עדינה, חומלת ואוהבת.
קראתי פעמיים, ונהניתי מאוד.
איזה סיפור מרגש.
כתוב כל כך יפה ונוגע!
אהבתי