בס"ד
אמונה שבראת בי / סיפור

תמיד חלמה שירי על השבת שתחכה לה בסופו של המסע הזה.
תמיד, ברגעים קשים או מאתגרים שחוותה בדרך אליו, חלמה על השבת שתחכה לה בסופה. מוארת. מלאה בחום ובקדושה.
אור מעולם לא היה שותף לחלום הזה.
תמיד היה שכלי. תמיד הייתה בו אדישות. אבל עוצמתו הפנימית, השקטה, והאושר שהיה בו כשדיבר על משפחה, אבהות ובית, כבשו אותה אי אז.
דמעות מלאו את עיניה של שירי. כמו תמיד כשחשבה על כך.
אור אדם טוב. תמיד היה. וכמו תמיד הסכים למלא את בקשותיה. גם כשבקשה ללכת לשבת אחת לערכים – לא סרב.
אבל את המשכו של המסע הזה צעדה שירי לבדה. לבד הכשירה את המטבח, מתמודדת עם הקשיים הטכניים הכרוכים בכך. לבד ערכה את הקניות לשבת, ולבדה פרסה מפה לבנה, קטנה, לכבוד שבת, על השולחן שבמטבח.
בסלון היו פעילים מכשירים אחרים.
"לעולם לא אעמוד בדרכך". אמר לה אז אור, עיניו השחורות מביטות אל האופק הנשקף מהחלון, אי שם מאחורי גבה. "אבל לעולם לא אוכל להצטרף לדרך חיים שאיני מאמין בה".

לכל אדם מסלולו שלו. לכל אדם חייו.
הרבנית בלייברג זכתה לאושר. למשפחה. ולילדים קטנים וטהורים, שדרכם ברורה וסלולה.
כל שהיה לה, לשירי, קנתה במאמץ, בדם ובזיעה. חיים שלמים זנחה מאחוריה במסעה אל האושר, בדרכה אל החלום.
אבל האושר – היה חלקי לעיתים, מרפרף, והקשיים היו רבים.
לכל אדם ביתו שלו. וזהו הבית שלהם. חצוי. קרוע.
"סקץ", טענו אחיות שלה, מביטות בשעשוע במטפחתה של שירי, ובראשו הגלוי של אור.
"קומדיה". פסקה אמא שלה. "אי אפשר לחיות כך, שירי".
אבל שירי בחרה לחיות.

הדס שלהם, בת השנה, קטנה מכדי להבין. קטנה מכדי לשאול שאלות.
יבוא יום ותגדל. יבוא יום ותתחיל לשאול. אבל היא, שירי – לבדה פסעה אחריו במדבר. לבדה בחרה בדרכו. וגם לו היה בוחר לעשות זאת אור – היה זה מסלולו שלו.
לעולם, לימדו אותה חייה, לא תוכל לכפות דבר על איש.
רק להיות. להרפות. להכיר בו, בכוחו.
להאמין.

***
היא לא רצתה שיטוס לניו יורק.
י"ט בתמוז היה היום הזה, ושלושת השבועות היו בעיצומן, והדס עדיין קטנה כל כך.
אבל הבוס של אור היה קשוח בדרישתו להצטרף לנסיעת העבודה הזו, ואור לא סירב לרעיון.
"זה רק שבועיים". אמר אור כששב לביתו בערב, מרים אל על את הדס הערנית.
"אחזור עוד לפני תשעה באב, לא תהיי אז לבד".
שירי שתקה. מכינה לו וופל בלגי לארוחת הערב. היא לא רצתה שייסע. אך מאז ומעולם ידעה להכניע את רצונה, לפסוע בשבילה של המציאות.

יומיים חלפו מאז. פרוסת וופל בלגי נותרה במקרר, יבשה. ואור – לא היה זמין כשהתקשרה.
שוב נשענה שירי על דלת הארון, מתקשרת לאור. הם קבעו שתתקשר בשעה הזו כל יום, בה הוא אמור להיות בחדרו שבמלון.
שעתיים כבר חלפו מן השעה שקבעו, ואור אינו זמין.
אור אדם דייקן. מעולם לא אחר. מעולם לא שכח את עצמו.

פחד עלה בה. אבל לאור יש חברים. ואם הוא אינו עונה – תנסה להתקשר לאחד מהם.
ברגמן לא ידע מכלום. גם לא בכר או בן חיים, שניסה לדפוק על דלת חדרו אך לא מצא אותו שם.
גם לא בלובי או בחצר המלון.
"לא סביר שנעלם". אומר בן חיים. "אור אדם אחראי. כנראה ישוב עוד מעט".
יתכן. אבל שירי אינה יכולה להניח לעצמה להירדם. בכבדות היא מתיישבת על הספה, כשעמה ספר התהלים הקטן והלבן.
שעות לאחר מכן התעוררה שירי מבכייה של הדס, מתבוננת בפלאפון שבידה.
שיחה אחת בודדת. מאור.
***

אור:
שי פלד, מהקבוצה השנייה שהגיעה איתנו, הוא אדם מדהים.
אבל לצאת איתו לטיול ערב ברחובות ניו יורק החשוכים, היה רעיון מופרך.
אומץ ישראלי, מופרז, הוא דבר שאסור ללכת בעקבותיו.
ורק כשאני עומד מול הכושי הענק והשרירי ביותר שראיתי אי פעם, אני קולט זאת.
"את הכסף". הוא אומר. רעד עולה בי כשאני קולט את מילותיו של הברנש, המוציא אקדח מכיסו ומכוון אותו לעברנו.
אני מעניק לו את הארנק שבכיסי, מביט בשי העושה את אותה פעולה.
שפתיו של הענק מתעוותות לחיוך כשהוא מביט בתכולת הארנקים, והוא מכוון אלינו את אקדחו.
הרחוב ריק, וחשוך. פנס רחוב בודד מטיל אלומת אור על המדרכה.
"לקחת את הכסף". קולו של שי רועד. "אל תיקח גם את חיינו".
חיוכו של הכושי מתרחב, והוא שואל בתמימות: "אה? למה לא?"
שתיקה שוררת בינינו. עבה וסמיכה. מצמררת.
"אלוקים". אני אומר פתאום. לא יודע מאין הגיעה המילה הזו אל מוחי.
"אה?" הכושי מעביר את מבטו ביננו.
"אלוקים". אני אומר שוב. "אתה לא מפחד ממנו"?
"לפחד?" הוא מלטף את אקדחו. "למה לפחד?"
"אלוקים". אני אומר בשלישית. "הוא ברא את העולם. הוא מעניש את הרשעים, וגומל טוב למי שעושה את רצונו".
"א-ל-ו-ק-י-ם". הוא לואט. "ואתה מאמין בזה?"
"בוודאי". אני משפיל את מבטי. נזכר בעקשנותי. באומץ ליבה של שירי. משתומם מהאופן בו ברורה לי מציאותו פתאום, ברורה ומוחשית.
כאילו תמיד הייתה שם, לוחשת.
"אולי אתה צודק". הוא מוריד את אקדחו פתאום. מביט בנו, בשמיים השחורים הפרושים מעליו.
מבעד לעיניי המושפלות אני רואה את נעליו השחורות, המגושמות, מתרחקות אט אט, ויחד עמו – מתרחק לו ריח המוות.
יחד אנו קפואים בתנוחה בה היינו. פוחדים לנוע. חוששים שמא יתחרט.
"עשית זאת", אומר שי מימיני, ואני מרים את מבטי אל עיניו השחורות, הנוצצות תמיד, עד שכמעט לא ניתן לראות בהן את ברק הדמעות.
"אתה הרואי לפעמים, אחי". הוא מחבק את כתפיי.
"אני לא הרואי". חיוך עולה על פניי. חיוך מוזר מעט על רקע הדמעות. "אף פעם לא הייתי".
"לא ידעתי שאתה אדם מאמין". הוא מציין בהערכה.
"כולנו מאמינים" ירח נוצץ למולי. "גם הכושי האמין בו, באלוקים".

***
הלם כובש את שירי כשהיא מביטה באור היורד מן המטוס, כיפה שחורה גדולה מכסה את ראשו.
"אור" היא לוחשת. אינה מאמינה. חוששת שמא הכול חלום.
"סיפרתי לך על הכושי". עיניו של אור רציניות.
"סיפרתי לך איך הסתובב ועזב אותנו כשהזכרתי לו את אלוקים.
הכושי הזה מעולם לא היה בערכים. מי סיפר לו עליו?"
היא מתבוננת בו. באושר הזוהר בעיניו. בשלווה.
"אלוקים ברא באדם את האמונה". הוא לוחש.
"הנשמה שלנו אינה זקוקה להוכחות. אין בה שאלות. האמונה – מוטבעת בתוכה".
אור. הגבר הקשוח שהתווכח עם המרצים בשבת ההיא, הבודדת, בכל עת שיכול היה, מנסה בכל מאודו לסתור את דבריהם.
דמעות זלגו מעיניה של שירי, נספגות בקצותיה של המטפחת הבהירה.
אמונה שבראת בי, טהורה.