בסייעתא דשמיא
אנונימית
סופיה
הודעה חדשה מעדי
הלב שלי קופץ, פיזית. נחבט בגרון ויורד בחזרה.
"היי סופיה דדליין אחרוןןןן לסיפור שלך"
סימן היכר מספר שתיים של עדי: אין סימני פיסוק.
"מה הרגע האחרון בשבילי?" מוסיפה אימוג'י מתחנן, משגרת, קמה לחפש שוקולד.
אין. אני בעצמי חיסלתי אותו אתמול. תופעת לוואי של חיפוש רעיון לסיפור ל'דוסתון'.
לפני חודשיים, תוך כדי בירור על קבוצת דיאטה של פוסט חנוכה, שלחה המפיקה של עדי את ההודעה הראשונה על המוסף. "סיפור חג / ארבע עד חמש אלף מילה / נושא: 'אנונימי' / דדליין: ה' אדר 22/02"
נעניתי לה בחיוב, נושא קל. ואם השם שלי יופיע במוסף החג של 'דוסתון' יהיה לי כיף יותר לנקות לפסח. אולי נקנה גם לליל הסדר את הסט החדש של הצלחות השמנת.
ברור. מי עונה לא לשמנת?!
הודעה חדשה מעדי: "לאתמול"
פטיש שניצלים דופק לי על הראש. לא אכלתי כלום מהצהרים.
סימן היכר מספר אחת של עדי: ליקוי כרונולוגי רציני. הדדליינים שלה תמיד בעבר.
צולעת לארון האפייה, בשעת הדחק גם קוביית צימקאו עובדת.
כבר שבוע שאני יושבת, עומדת או רוקדת כל ערב ליד המחשב עם טיוטות ותכנונים. ניסיתי את נועה, יוד אלפית מקובלת בחברה ששולחת מכתבים אנונימיים לחברות ומחפשת אהבה אמיתית. ילדותי מדי. ניסיתי את אבריימי כהן, אברך שמחזיר את הבן מהגן ומגלה שזה ילד אחר. צפוי מדי. ניסיתי את משפחת פור, משפחה שנבחרה לחיות על כוכב נוגה לחמישים השנים הקרובות. קיטשי, ועדי כבר הודיעה מזמן שמדע בדיוני לא ייכנס יותר לעיתון.
דסי
הוא זרק עליה כיסא.
עם כל יכולת ההכלה שלה והכבוד להפרעות קשב, זה מוגזם.
יכלה למות. מעניין מה המנהלת הייתה עושה אז. מתנצלת?
בנימין הסכים איתה שזה מוגזם, שהיא לא יכולה להישאר.
אבל גם לו בעצמו לא הייתה אלטרנטיבה. היא חייבת עבודה. וכסף. תכננו לעשות ליל הסדר בבית.
אבל לסבול זו לא אופציה, כך הוא אמר גם כשעזבה את הטלמרקטינג של קופת שים שלום והאחמ"שית המתעללת.
עכשיו היא בבית, בוהה ברגליה שניצלו בשנייה האחרונה. כמה כיסא לא קיים יכול להכאיב.
בוהה בעיתון שלקחה מאמא, אצבעותיה מתגרדות מתשוקה.
בחצי השנה האחרונה שלחה מייל לשמונה עורכות, אחת ביקשה תיק עבודות (מאיפה יהיה?), שתיים השיבו בנימוס שאם יצטרכו כותבת יפנו אליה, השאר לא ענו.
כותבת תותחית בליגה, אומרים כולם.
מה זה עוזר אם צ'אנס אחד קטן אף אחד לא נותן לה.
בינתיים היא נופלת בין הכיסאות, נחבטת מהם. כאבי פנטום ממקלדת שלא שלה.
סופיה
קוביית השוקולד מאבדת את צורתה כשאני מנסה לעבד את הסיפור על מנוחה. וורד, מסמך חדש, מגדילה גופן לשתים עשרה: מנוחה. בת חמישים ושש. מטפלת רגשית כבר שמונה עשרה שנה. בעל (מתחשב בדרך כלל), שישה ילדים, ארבעה נשואים, בן בישיבה, בת בסמינר. תשע מטופלות בשבוע, ומנוחה אחת שלאחרונה לא כל כך מוצאת את עצמה.
מנוחה מתחילה להיכתב במסמך חדש. יום חמישי והיא מרגישה מרוקנת.
קר לי, קמה לסגור את החלון.
אני מפחדת ממנוחה, לא אוהבת את הסיפור שלי ואת המקום שהוא הולך אליו.
בטוח יש איזה מחקר שמספר שצימקאו משבש הליכי חשיבה.
מנוחה בונה סקר על אימהות שכותרתו 'יחסייך עם אימך – לאן?', היא מעתיקה את הלוגו של הסמינר ומדברת עם הרכזת החברתית שתערוך סקר על אימהות.
מה הקשר. לא מסוגלת שאנשים ינתחו את הסיפור שלי תוך כרסום מצה ואבוקדו בחול המועד.
אני צריכה שלט למזגן הרגע. קמה לחפש.
אולי מנוחה רוצה לשמוע מה חושבים עליה הילדים הנשואים?
אין מצב, חשוף לי מדי, בסוף כולם יחשבו שמנוחה היא אני. אולי יצדקו.
הרעיון הולך ופורם את עצמו, בדרך לשלט אני דורכת על התינוק של הפליימוביל של השכנים.
איי.
דסי
אחרי פסח התחילו הטפטופים.
הריצוה מן הבור לכיסא בפינת המחשב, איבקה מקלדת , התחילה לכתוב.
ככה, פתאום, כאילו הכירו אותה כולם מאז ומעולם. סיפור קצר לל"ג בעומר, כתבת הדרכה על תרפיה ביתית באוריגמי, ובחודש סיוון ביקשו סידרה לילדים על החופש הגדול.
האצבעות שלה ליטפו את המקלדת, ריקדו מעליה כמכושפות, עשו בה פלאים.
העורכות היו מרוצות (עמדה בדדליינים) הילדים היו מאושרים (אמא עובדת בבית) בנימין היה רגוע (העו"ש, וגם סוף סוף הייתה שמחה) וגם מהעולם החיצון שמעה שהכתיבה שלה עושה טוב לאנשים.
יש ניסים בעולם.
סופיה
משהו חדש מנצנץ בי
הודעה חדשה לעדי:
"מקובל עליך שאכתוב בשם עט?"
אחרי דקה וארבעים ושלושה פרקי תהילים, עדי מהבהבת:
"כן, ומהרררר"
יש!
מנוחה תופסת מהירות. היא מחפשת את הערך שלה אצל סובבים, שוכחת תהליכים שהעבירה בקליניקה שנים. בסוף מצליחה לגדל את עצמה ודווקא בגלל בעיה זהה שחווה מטופלת שלה.
יש לי שם עט!
את מחיאות הכפיים אפסיד, לפחות לצלחות השמנת יהיה רייטינג.
סוגרת קצוות במהירות. מנוחה תגלה בסוף לילדה שלה על מבחן הנאמנות שערכה לה בחסות הסמינר? נו, שתגלה.
דסי
רק בתמוז הבינה מה קרה.
הייתה כבר כותבת מן המניין כש'השופר' ביקשו ממנה סיפור למוסף חג של סוכות, ביקשה משטרן מוספי חגים קודמים כדי לשאוב השראות.
הסיפורים היו טובים. אפילו הצליחה לקבל השראה, והתחילה לכתוב תקציר לסיפור חדש משלה.
בעמוד שישים וחמש התחיל סיפור חדש.
ברגע הראשון חשבה שהיא מדמיינת, פטה מורגנה תחת מזגן.
ברגע השני עלה לה רעיון הזוי לראש, יכול להיות שהיא צודקת? הרי הכל התחיל אחרי פסח!
ברגע השלישי עשתה אחד ועוד אחד.
יצא לה מיליון. התחילה לצחוק.
סופיה
המזגן מחמם לי את האצבעות. הסלון חנוק, לא אכפת לי.
בשלוש שלושים ושש אני נוגסת בשניצל שחיממתי במיקרוגל, מבטיחה לעדי שהסיפור אצלה עוד לפני עלות השחר.
בארבע עשרים ושתיים אני מקלידה נקודה אחרונה.
בארבע ארבעים ושש הסיפור אחרי כוס וחצי של קפה סויה ועריכה.
בארבע ארבעים ושמונה הוא מתכוונן לעבור מתיבת המייל שלי לשלה. אופס! צריכה לבחור שם עט.
חלב סויה וקוביית צימקאו מתגלות כמנוע יצירתיות לא רע. מרכיבה מהשם שלי את האותיות ה' יוסף, ממירה להדסה.
בארבע חמישים ואחת נוחת בתיבת המייל של עדי קובץ בשם 'אנונימית / מאת הדסה יוסף'
מי אמר שאסור לתת לחתול לשמור על השמנת? עשיתי את זה!
בארבע חמישים ושלוש צימקאו נגמר סופית, אני נרדמת בבגדים על הספה.
החלום הראשון שלי ללילה זה: השכנים לא מבינים למה אבא שלהם החזיר מהגן תינוק של פליימוביל.
מחר עדי תראה את הסיפור, תשלח אגודל למעלה. סימן ההיכר הכי יפה בעולם.
דסי
כשפנו אליה, מיד אחרי פסח, מ'השופר' ושאלו אם היא הדסה יוסף, נזכרה בסבתא. לא הבינה מי הקים לתחייה את השם המלא שלה. הם ביקשו ממנה כתבה מחדשת על פסח שני לילדים.
הצ'אנס ניתן, הכתבה פורסמה, הפכה לסיפור שהפך לסדרה שהפכה לשילוב כישרון הציור שלה בקומיקס לנשים בעיתון המתחרה 'דוסתון'.
היום היא משפשפת ברכיים מכאבי פנטום של כיסאות שכבר לא נזרקים עליה, וכותבת ל'השופר' את סיפור החג על סוכות.
קוראים לו אנונימית.
סופיה
סימן ההיכר המיליון של עדי: לא משנה אם יש הפי אנד, העיקר תביאי סיפור.
נ"ב אם מנוחה קיימת במציאות, היא עושה זאת על אחריותה בלבד.