בס"ד
שוטר לבוש שחורים אמר לי: בגלל שאת צדיקה
סיפור אמיתי, בטשטוש פרטים
זאת חנוכה, שריפת הפתילות, אני עומדת וצופה בבעלי, הקטנים מצמידים עיניים לאש, התינוקת בידיי גם פותחת זוג עיניים, משפחה קטנה ומאושרת
איזה רגע קדוש, אני מזכירה שמות לברכה
לא שוכחת את אחי היקר "משה חיים בן מרים"
לישועה, להצלחה ברוחניות ובגשמיות, לזיווג הגון, הלוואי.

ואזכה לחדש נעורי… שר הטלפון שלי, שיר מיוחד לאמא.
"חני? מוישי בכלא, את שומעת?" מנחיתה אותי למציאות עגומה.
"למה? מה קרה?"
"הוא העביר חבילה מחו"ל, והיא היתה בעייתית, לא הבנתי בדיוק"
"לכמה זמן? יש עורך דין? דיברת עם מוישי?"
אני יורה שאלות בצרורות, מנסה להרגיע את עצמי עם מידע יותר בטוח.
"כרגע זה מעצר, אנחנו בבירורים על עורך דין, לא יודעים עדיין הרבה"
אמא נשמעת רע, וזה כואב לי ברמה הפיזית. למה. למה עוד פעם בעיות איתו?

מוישי עבר בשנים האחרונות כל כך הרבה סיבוכים, נפלט מהישיבה, עובד בכל מיני עבודות, יוצא לחו"ל עם חברים, שינה את הלבוש, ואנחנו כל הזמן דואגים.
מה יהיה הסוף? לאן עוד הוא יגיע? הורי המיוחדים מקבלים אותו תמיד באהבה, עושים הכל בשביל שירגיש טוב ויצליח, מה לא ניסו?
אבל הוא מתמודד, ויש מקומות שקצרה ידינו מלעזור.

עוברים כמה שבועות, אחי הנשוי ואשתו מבקשים ממני לבוא להיבחן, לאפשרות של פיקוח על אסיר במאסר בית
אני עם תינוקת קטנה, רק חזרתי לעבודה, אין לי דקה פנויה,
אבל מה לא אעשה למען אחי היקר?
יוצאת לאשדוד, נסיעה של שעתיים כל צד, אני וגיסתי מתחזקות שיום יבוא, וניסע לאשדוד לחתונה שלו, אמן.

"אז מה הגיבו ההורים כשמשה חזר בשאלה?" רויטל, בוחנת חילונית אדיבה אך רצינית להחריד, פונה אלי, אחות של משה, שאתן מידע על סיפור חייו.
רק הביטוי 'חזרה בשאלה' מכעיס אותי.
הוא בכלל לא חזר בשאלה, הוא נופל וקם, מקיים מצוות.
"תמיד קיבלו אותו באהבה, עם דלת פתוחה ולב ענק" אני עונה לה את האמת.
היא שואלת הרבה שאלות, בעיקר אותי, כאחת אחריו במשפחה, ומעט את אחי הגדול,
כשאנחנו יוצאים, אחי אומר לי: "חני, אני מקווה שעברנו, את נתת מידע סותר לשלי, אמרת שאין לנו עניין לעזור לו ליפול, אלא להעמיד אותו במקום"

אני נשברת, נכון, זה מה שאמרתי בהוראת בעלי, אבל אני חייבת שיתנו לנו אישור, שרק ישחררו אותו הכי מהר למאסר בית.
בערב אחי מתקשר, דיבר עם עורך הדין, וזה האחרון עדכן שעברנו, והבוחנת נהנתה במיוחד מהאחות, כלומר ממני.
ה' תודה

השחרור מתקיים לאחר כמה ימים, אני בעומס לא נורמלי, אחי אמר שהכל עליו, בעיקרון. אבל מתברר שיום השחרור הוא יום הניתוח של אשתו, אין לו שום אפשרות להגיע.
אין ברירה אחרת, אני מגיעה להוציא אותו, ללוות למאסר בית בבית אחי הגדול, להיות המפקחת.
אחי בא לישון בלילה עם מושי, ואני צריכה לבוא בבוקר,
מבקשת חופש דחוף מהעבודה בלי לפרט, מגיעה להיות עם מושי.

מושי מראה לי מחברת שכתב:
"בליל שבת, ראיתי את חברי לחדר צופה בטלוויזיה, כמה ריחמתי עליו, אמרתי לה' יתברך, זה הבן שלך ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך"
הוא מספר לי, שהוא שר את השיר הזה שעות, והתפלל על עם ישראל.
זה חוזר בשאלה, זה? איפה את, רויטל.

1:00 בצהרים, אני גמורה מעייפות, חייבת לחזור הביתה לילדה,
מתייעצת עם מוישי אם לשוב?
הוא אומר "נראה לי שאין צורך, זה בסדר, אמורים לבוא לשים לי אזיק אלקטרוני, אבל הם לא קשורים לפיקוח"
הוא מבין כמה זה לא אפשרי לי.

אני אוספת את ילדתי מהגן, בעלי מחזיר את בני מהחיידר, משכיבה את שלושת ילדי לישון, ופשוט מצטרפת אליהם.
גמורה נפשית, גמורה פיזית.
הטלפון מצלצל, קמה בקפיצה כנשוכת נחש, רק שזה לא "הם"
"הם הגיעו, שואלים איפה את?" אחי מעדכן אותי בלחץ אימים.
אני מתוך שינה רואה עיגולים שחורים. זה לא אמיתי, יש לי דרך של 10 דקות עם אוטובוס
כל הגוף שלי רועד, התנועות שלי מסורבלות, אני מעורפלת.

חוטפת את התינוקת ביד אחת, רב קו, ואת בן השלוש ביד שניה,
מנסה להעיר את ביתי בת הארבע, היא ישנה חזק.
יוצאת בלעדיה, שתמשיך לישון, רק שאגיע כבר, שאגיע כבר, הרגע. השניה.
טסה את המדרגות, שכנה אומרת לי 'שלום' אני בוהה בה מתוך חלום, מה הקשר עכשיו?

האוטובוס עובר לי בפרצוף
אני עומדת בתחנה על קוצים, לא מצליחה להניח 2 רגליים על הרצפה, שיבוא כבר האוטובוס, נו, הרגע, מה אני אומרת להם? מה?
שיצאתי רגע להביא את הילדה מהגן, והייתי פה כל הזמן, רק שיאמינו לי.
עוד 10 דקות, ואני על האוטובוס, לא רואה כלום בעיניים, יורדת, נכנסת לבית אחי.

2 שוטרים לבושי שחורים, מפחידים, ענקיים "שירות בתי הסוהר" כך כתוב בלוגו על חולצתם.
אח אחד מאחוריהם.
אני מתחילה לספר שהייתי פה ויצאתי להביא את הילדה מהגן, כולי רועדת
"גברת, את משקרת בגלל שאת פוחדת, ספרי את כל האמת" כך הגבוה מבניהם. המפחיד יותר.
"אני הייתי פה, ויצאתי" עונה בנחישות.
"אנחנו פה שעה עם הרכב מול הבית, חבל על הזמן, את לא היית פה"
וואו, לא ידעתי שהם היו פה, בררר מה אני עושה?
מחליטה לומר את האמת
"אני הייתי פה כל הבוקר, ויצאתי בשעה אחת"
"את לא היית פה!" השוטר השני מתערב
"אם אתה לא ראית אותי פה, יוצאת עם העגלה בשעה אחת, אתה לא היית פה!!!" כמעט צועקת, לא יודעת מאיפה האומץ.
"טוב טוב, זו הפרה, אסור לך להשאיר אותו לבד אפילו דקה"
אמא'לה אל תקחו אותו לכלא!!! בא לי לצרוח, איזה אנשים מפחידים…
להם אני לא אומרת כלום, זהו, אין לי מה לעשות, רק ה' יכול לעזור.

השוטרים מדברים ביניהם, אחי דווקא רגוע, ברוך ה'
"גברת, זו הפרה לכל דבר, אבל בגלל שאת צדיקה, אנחנו נשאיר אותו כאן, ולא לעזוב רגע, ברור?"
"ככן, ברור" מגמגמת, לא מאמינה, מה זה? אליהו הנביא הגיע? מה קשור צדיקה לגלוי הראש הזה?

הם יוצאים, אחי הגדול מתקשר, מתעדכן, גם אמא בדרך,
"את צריכה משהו ממני?" כך אחי הגדול
"רוץ להביא את דסי, השארתי אותה לבד בבית" אני לא נורמלית!!! רק עכשיו קולטת, מתחילה לנחות
הוא חוזר אלי לאחר 5 דקות
"לקחתי אותה, היא בדיוק ירדה במדרגות, בוכה"
וואו, איזה נס.
ה' מנהל פה הכל בצורה מופלאה

נושמת, מתנשמת, מנסה להסדיר דופק,
כולנו בביתו של אחי, מתאחדים, נושמים לרווחה.
***
צלילי חופה, בגד חדש, וילדות עם תסרוקות.
כבר התייאשנו מהחתונה האחרונה, והיא כאן, אמיתית
חתן מבוגר שהתייצב, חזק בתורה, חזק במצוות
כלה צדיקה, מושלמת. לא יכול להיות יותר טוב
צעירה ממנו בחמש שנים, בדיוק בסגנון שלנו,
אצל ה' יתברך הכל אפשר ויכול להיות כהרף עין.

כולנו מלווים אותם לחופה, בהודיה אין סופית
כל התפילות, כל הנתינה, כל האהבה,
לא היו לשווא.