ב"ה
בוגדת / הילה אריאל

רחל עמדה בפתח, מתלבטת אילו מילות פרידה יתאימו למאורע, כאשר פתרה בתה את לבטיה והציעה ללוותה לתחנה. וכך, בלי לחכות לתשובה, החלה מיכלי לפסוע לצד אמה, מנהלת שיחת פרידה. מוסרת דרישת שלום לאביה, מתנצלת שלא ביקרה זמן כה רב בביתם.
רחל השיבה בפיזור נפש, מילים שלאחר דקות מספר פרחו מזיכרונה כאבק ברוח.
הרהורים נמסכו בחיוכה ושיוו לו מראה קפוא מעט, כאילו מרח אי מי שכבת טיט דקיקה על פניה וחרט בה סדק.
רוח חורפית קרה החלה נושבת.
היא המשיכה לפסוע בשתיקה לצד בתה, בדממה שמשקלה כבד מנשוא. חוששת להרחיב את השיח אך ורק כדי לגלות עוד טפח, עוד סממן מרשיע שיורה לה כמה עמוקה ההידרדרות, ומילה אחת חוזרת ומהדהדת בה ללא קול.
'בוגדת'. 'בוגדת'. 'בוגדת'.
'איך עזבה מאחורי גווה הצר מורשת משפחתית מפוארת. איך השאירה מאחור את הנתינה האינסופית, והפנתה עורף לכל הטוב שהרעפנו עליה'.
'בוגדת' משקשק וזועק הקול ללא לאות. 'בוגדת'.

הרוח מתחזקת לפתע במשב פתאומי, קפואה ומקפיאה, חולפת ביניהן. גורמת לה להדק היטב את המעיל, לשלוף צעיף ולהתעטף בו. עלי שלכת יוצאים במחול מבולבל, מיטלטלים לכאן ולשם ללא מטרה נראית לעין.
בדיוק כמו מיכלי שלה.

חיבוק ונשיקה נימוסית על הלחי. נפנוף קצר לשלום.
אוטובוס גואל אותה משתיקתה הקרה, המטרידה, והיא ממהרת להיבלע בקרבו, צונחת על המושב הראשון שנקרה בדרכה.

כעת יכולה היא לתת דרור למחשבותיה. לכאביה, שכה השתדלה להסתיר בשעה האחרונה.
זיכרונות מציפים אותה, כמו אלפי נחלים שעלו על גדותיהם בשיטפון.
בתחילה היו ההיעדרויות מהבית.
חיוך לא מוכר שנמרח לעתים על פניה של מיכלי ולא אמר להם דבר. ומאידך – הלחץ שהפגינה לפתע בכל מפגש משפחתי, בשבתות, בחגים. בתמימותם לא חשדו עדיין, למרות שהסימנים היו אולי ברורים מספיק. התחמקויות שכאלה, התפתלויות לא נעימות, שתיקות מביכות. ובעיקר – התחושה הזו, כאילו משפחתה החמה כבר פחות חשובה לה.
כן, כן, ידוע הרי שיש גיל מסוים בו החברות הופכות עיקר, והמשפחה – טפל. אבל עד כדי כך? לא, לא כך דמיינה את הקן המשפחתי החמים שלהם.

אחר כך הגיעו הבגדים.
בגדים כאלה שגרמו לה בושות אין מספר בהלכן יחד ברחוב.
היא, המורה הוותיקה, שמעמדה בקהילתם הקטנה לא ניתן לערעור. כמה מרורים אכלה מכל יציאה משותפת.
ועדיין קיוותה שזו רק תקופה כזו, אופנה כזו.
נערות הרי מחפשות את עצמן, ומסתבר שגם בתה צריכה קצת יותר ביטוי עצמי מקורי משלה. אמרה לעצמה שזה יחלוף בקרוב.
רק לנשום עמוק, להתאזר במעט סבלנות.
זה יחלוף. בוודאי.

אך זה לא חלף.

גשם דקיק מתחיל לרדת, זרזיף אפור שמיטיב לבטא את תחושותיה.
היא מביטה בחלון האוטובוס במבט חלול. טיפות קטנות זולגות על השמשה, ניתזות לאחור ונהדפות הלאה. כאילו קראו את מחשבתה ונתנו לה ביטוי בזרימתם. כאילו הייתה היא טיפת מים מיותרת על חלונה המתרחק של בתה.

נזכרת באותו יום נמהר, בו גילתה את המוזיקה מתנגנת בחדרה של מיכלי. זמר עילג כלשהו מילא את החדר בצלילים זרים, זרים כל כך. כבר מהצלילים הראשונים הבינה לאיזה סגנון מוזיקלי הוא משתייך, סגנון שמעולם לא חשבה שיישמע בביתה. לבה פרפר בחוסר אונים.
מה לו ולמיכלי שלה? מה למיכלי ולו?

כעבור שבועיים נחרדה לגלות את אחד משיריו העילגים מככב בצלצול הטלפון של מיכלי. זו כבר הייתה הצהרת מלחמה בלתי רשמית. מילא כשהיא לעצמה, שתשמע בחדרי חדרים כרצונה, אבל לפרסם קבל עם ועדה שזו המוזיקה שהיא מאזינה לה? שכל מי שעומד לידה לא יוכל לטעות ולו לרגע?
בתור למכולת, במפגש משפחתי.
כבר באותו יום קיבלה טלפון ממתיק סוד וצופן רעות מגיסתה ציפי. אכן, נודע הדבר.
וחזקה עליה שאם ציפי מעורבת בעניין – המידע הרגיש כבר נמצא ברשות הרבים.

חלל ביתם התמלא לפתע ויכוחים, כעסים, האשמות מכאן ומכאן.
ניסיונות גישור עקרים ובעיקר ניסיונם שלהם, כהורים, להבין – למה? למה לה לזנוח הכל מאחור, מה רע היה לה?
ומנגד – ניסיונה של מיכלי לתרץ תירוצים אין מספר. כמה תירוצים היו לה.
כל תירוציה גם יחד לא הצליחו לחפות על התחושה שהיא משליכה את חייה הטובים מאחור ובוחרת מסלול הרסני, שכולו דרך חתחתים, מתחילה ועד סוף.

האוטובוס פונה בסדרת סיבובים חדים ומאלץ אותה להיאחז בידית לצד המושב. זרזיף הגשם מתחזק ודופק על גג הפח בקולות גוברים שמציפים אותה בחוסר השקט שלהם. כך, ללא מנוח, טרודים ונאחזים בקש, השאירה אותם בתם היחידה כאשר קמה ביום לא בהיר, ועזבה לה לדירה שכורה בעיר.

איזה שבר היה אז בביתם.
כה קיוו שמיכלי תחזור בה ותשוב הביתה במהרה. כמה קיוו ש… כן, היא מודה לעצמה. כמה קיוותה שמיכלי לא תסתדר שם בחוץ. שכל אותם הדברים הקורצים, שהלהיבו אותה וזרעו בעיניה אש זרה יתבררו כעורבא פרח. שתמהר להתפכח, ותשוב סוף סוף הביתה, למסלול המוכר, לחיים הרגילים כל כך שהיו לה פעם.
שהכל ישוב להיות ממש כמו פעם.

אך לא כך היה.

מיכלי עלתה כפורחת, ולא רק שלא שבה הביתה, גם ביקוריה התכופים במושב הפכו נדירים יותר ויותר, עד שפסקו כמעט כליל.
הקול הפנימי המטריד חוזר ומהדהד בה, בקושי מונעת מעצמה ללחוש:
'בוגדת', 'בוגדת', 'בוגדת'.
כמה טיפחו, כמה השקיעו בה.
את כל הטוב שלא קיבלו הם בילדותם – נתנו לה בהרחבה.
כמה עצוב לחזות בבחירותיה השגויות ללא יכולת להושיט לה יד, לכוון, לסייע.
כמה כואב לראות שזנחה כליל את הדרך הברורה, הבטוחה, שהתוו לה מינקות, ובחרה לה נתיב כה שונה.
רוח סערה של אכזבה מרה מציפה אותה כעת, נושבת בה, מצמררת. תמונת חייה של בתה כה רחוקה ממה שחלמה עבורה.

מבעד לטיפות הזולגות על החלון ללא הרף מבחינה רחל בתחנה שלה, הולכת וקרבה, כנמל מבטחים.
בוודאי אבי כבר ממתין לה שם ברכבו, לאסוף אותה הביתה. הביקור אצל בתה הותיר אותה כה חסרת אונים שכל מה שאיוותה אליו כעת הוא ספל תה לוהט, אותו תשתה בדממה על הכורסה הרכה בסלון, ותרשה לעצמה לשכוח את היום החולף.

יורדת לאיטה אל התחנה השוממת, בקור מקפיא של ערב חורפי במיוחד, ואין זכר לרכב. המטר מתגבר והולך בעודה מחפשת את המטריה. היא איננה בתיק. אורות קרבים בערפל הסמיך, וכעבור רגע או שניים, בדיוק כאשר הספיקה להירטב עד לשד עצמותיה בגשם השוטף, נעצר הרכב ואבי מתנצל על האיחור הלא צפוי, כסיום מושלם ליום הקשה הזה.

הם נוסעים הביתה בשתיקה.
כאשר נכנס הרכב בשער המושב פורץ ממנה הבכי שהיה עצור בה שעות ארוכות.
דמעות שוטפות נושרות ומתערבבות בטיפות משערה הרטוב, צונחות ונספגות במעיל הצמר הלח. היא מבכה את נעוריה של מיכלי, את השובבות שהלכה לבלי שוב, את החיים הטובים שיכולה הייתה לחיות.
'מה רע היה לה, תגיד לי, מה רע?' היא רוצה לזעוק אך מילותיה מחניקות ונתקעות בגרונה. 'היה לה הכל, הכל! איך זה קרה דווקא לנו, מלח הארץ? הרי יכלה לבחור לעצמה כל מה שרצתה, ממש הכל. כל הדרכים היו פתוחות בפניה. כל הדרכים כולן! מה קרה לה שהייתה חייבת לחזור בתשובה?'

© כל הזכויות שמורות להילה אריאל