איש רעול פנים עמד מולי במרחק נשימה. האקדח שבידו צמוד לרקתי ויללות מקפיאות דם עולות ויורדות סביבי.
אבל אני, לא פחדתי.
בקול קר אמרתי לאדם שמולי: "אתה יכול בבקשה לעזוב אותי?"
והוא עזב, האקדח והמחסניות שבידיו אתו ביחד.
והמשכתי, תוהה לעצמי מי המשועמם הבא שיבוא לנסות להבעית אותי. בחוסר הצלחה.
אז זה היה להקת שחורים. יללות הטרף שלהם מזעזעות את הקירות המתפוררים. הם התנפלו עליי בשאגות אימה, ואני, לא נלחמתי. חיכיתי בסבלנות שהם יעזבו אותי.
ומכל הרגשות שברא אלוקים בליבו של האדם התחושה היחידה שצפה בי בנחשול אימתני הייתה האכזבה.
כי אפילו דרגת העשר שמנהרת השדים המפחידה בישראל לא הצליחה לקלף לי מעט את האדישות הנצחית שלי.

מאז שאני מכיר את עצמי אני משתדל להכיר רק את עצמי.
ככה נח לי ונח לכולם.
אני חצי, בנוסף להכל. אבי, החצי השני, היחיד שעדיין לא התייאש ממני. היחיד שחולק לי משאלות לב לעיתים תכופות: 'ישי, אתה עוד תראה איזה פסיכולוג תהיה'
לא החלטתי עדיין האם לראות את כוונתו ככוונה לצחוק עליי כאל אדם שמעולם לא עניינו אותו קורות חייהם של בני האנוש סביבו או כנאיביות מוגזמת ודי מיותרת לטעמי.
מיותרת כי השקפת עולמי ברורה ומובנת לעצמי יותר מהשמש הזורחת כעת במרפסת היחידה המבודדת שלי.
ותוכנה אינה כולל אידיאל לשבת בכורסא רכה ולהנהן ליושב מולי בהזדהות. ולהגיש טישו, במידה וצריך.
ובשביל אמא שלי, גם לא לשבת בצד השני של שולחן הפסיכולוגים.
כי לדעת אמא שלי בוודאי יש לי בעיה מסוימת, אם בני האנוש שסביבי אינם מדגדגים את קצה הקרסול שלי. פעם היא גם חשבה על אספרגר או אולי אוטיזם בתפקוד גבוה, אבל כל האבחונים המפרכים שנשרכתי אחריה במהלך ילדותי לא הניבו את האבחון המבהיר מעט את התמונה.
וככה, נותרתי תמונה, בלי מסגרת, חיוורת ואפרורית.
היו שנסו לצבוע קצת. לשלב גוונים. להצית חיות.
אבל הצייר שלה התעקש להשאיר אותה ככה. ההשקפה שלו העניקה לו את ההוראות. הוא בצע. במדויק.

מכשפות מפוזרות סביבי. גולגולות מוטלות על הרצפה, ראשים נערפים.
אני לא רואה כלום, מרגיש מדי פעם זרמים חשמליים מכים בי וחבטות ניתכות עליי בלי כל בושה.
למה באתי לפה?
אני יודע שאני אוהב צלילים נקיים. אוהב ספרי מדע וביולוגיה. גם מתמטיקה יכול להיות טוב.
אני לא מחבב שריקות צרודות ויללות טרף. משחקי שוטרים וגנבים מעולם לא היו התחום ענין שלי, ולא כיף לי שאנשים נוגעים בי.
שדים מגיחים מכל הכיוונים, בשאגות קרב הם רודפים אחרי, מגלים שאין פרטנר.
אני מאפשר להם לשחרר עליי קיטור.
אגב גישוש עיוור אני תוהה לעצמי אולי צניחה חופשית זה הפתרון. אולי היא תיתן לי את הפחד מפני המוות. אולי ארגיש אז ולו לרגע, את הרצון לחיות.
משהו אוחז בי. מטלטל אותי. אני מתנודד בחוסר שיווי משקל. אזעקות וקולות שבירת חפצים מתרסקים ברקע.
העולם שלי, אני מבין פתאום, אותה גברת בשינוי האדרת.
גם בו אני פוסע לבדי, מגשש את הדרך. בשביליו נתקלים בי יצורים הקרויים אנשים, מושכים בי, בודקים אותי, מנסים אותי, ועוזבים, אותי.
גם בגומחותיו אני מחכה בסבלנות שירפו ממני, ואף פעם זה לא לוקח יותר מדי זמן.
אבל בעולם שלי, בניגוד למנהרת הפחד הזאת, אני לא יכול לצעוק קריזמירי.

המכשיר קשר של השד שמחשמל אותי רוטט, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להימלט על נפשי.
כאן אני ממש בורח, משווה אגב את השד האכזרי לאנשים אנושיים שפגשתי במהלך חיי. אלו שהספקתי לברוח מהם לפני שהם עשו את זה.
פתאום אור גדול מבליח בפניי, ואני שואל את עצמי מה עכשיו.
"מבקרים יקרים, מקרה חירום!" הרמקול שמיועד לתפאורת השמע מחליף סגנון. " אנחנו נאלצים להכניס את כל המבקרים שמחכים בחוץ למרחב המוגן ביותר שהוא מסלול עשר, שהוא הפנימי ביותר. הפעילות תופסק, המנהרה תואר במנורות חירום זמניות. אנחנו מבקשים לשמור על קור רוח. הכל בשליטה"
המון אור חדר לי לעיניים. מצמצתי.
רעש המולה חרד ממלא לי את שדה השמיעה.
עשרות אנשים, ילדים, משפחות נדחקים בין קירותיה הצרים והחשוכים של מבוך האימה.
אני פשוט לא מאמין. איך זה קרה לי? מה אני עושה עכשיו עם עומס האנשים הזה?
אני יוצא. זה לא בריא לי מה שקורה כאן.
בחתוליות אני משתחל לכוון היציאה. קטסטרופה מתנהלת שם. חרדה מעורבבת, לחץ מוגזם.
מה באמת קרה?
"אדוני לאן אתה חושב שאתה הולך?" ענק אוחז בי. נוגע בי!
"סליחה?" אני מתנער. מביט בו בשעט נפש.
"חדירת מחבלים, ילד, בא לך למות?" צועקים עליי הוא ועוד גבר אימתני. "הרגע תיכנס, זאת פקודה!"
אני ממצמץ.
אני נדחף חזרה. לא בא לי למות.
בא לי לחיות?
אני מצטנף בפינה יחסית מבודדת, מתכנס לעצמי. מנסה לענות לעצמי למה לא. למה כן.
לא מבין על מה שאגות האימה. כולם רכונים על הניידים שלהם, כאילו מוצע שם נחמה. נאיביים אנשים. כל יום שאני פה בכדור אני מתפלא מחדש להיכן יכולה להגיע הטיפשות האנושית. כל יום הוא שוברת שיא מחדש.
לבושי השחורים עוברים בין המבקרים ומחלקים מים. מנסים להרגיע את האנושות הפחדנית.
עוד דוגמא לנאיביות יפה. הם באמת חושבים שאפשר להשתיק את הרעש הנוראי הזה?
אני קצר רוח. ממתי מחבלים פולשים איפה שאני נמצא. זה לא מתאים לי הרפתקה המפוקפקת שכזו. צר לי.
בחור עם חיוך רחב מדיי מתקרב לכווני. אוי לא.
אני מתכווץ'.
"היי, נעים מאד" הוא נוחת לידי. "אני רואה שאתה גם לא מצאת את מי שהגעת אתו"
אני שותק. שיעזוב אותי.
"אני גד, איך אתה?" הוא לא נראה נבוך, היצור ממאדים.
"ישי" אני עונה לקונית.
"אתה לא נראה מפוחד, איך זה? המחבלים בחניה של המנהרה, והם חמושים חבל"ז"
בחניה?
"לא התכוונתי להלחיץ" טופח אדון מאדים על כתפיי למרות ששריר לא נע בפניי. "אבל חשבתי אולי אתה לא מודע"
אני מעניק לו דד ליין בראשי. אם תוך דקה הוא לא הולך- אני הולך.
"הבנתי שהם כבר פוצצו חמש חנויות. יש הרוגים. ה' ישמור" ממשיך ללהג ההוא. לא נראה מודאג מהדד ליין הקטלני שלי.
כמו לאשר את דבריו, קול פיצוץ מחריד נשמע מרחוק. צעקות פחד לאחריו.
אז זה אמיתי?
אז יכול להיות שהיום זה נגמר?
"הזוי לראות את האלו השדים" עבר דקה ואני מתלבט האם יש סיכוי שאמצע מקום רלוונטי יותר. "לפני עשר דקות הם היו נראים לך רוחות רפאים איומות, שדים ושודדים שמתנהגים כמו חיות אדם. תכלס אתה מוריד מסיכה, מדליק אור, ואתה מגלה בן אדם אנושי"
דברי טעם, אני מהרהר.
"כנראה גם הם, צריכים פרנסה ורוצים לחיות" מסכם התימהוני המכונה גד בעליזות כאילו סכנת המוות לא מרחפת על ראשו. "כמוני וכמוך"
שאגות קורעות את לי עור התוף. אני בוהה באובייקט. המוות פתאום קרוב.
"היי, עדיאל ואוריה!!" זינק המטרד לפתע. "לאן נעלמתם?! מה קורה בחוץ? צריך להגיד וידוי?"
ונעלם בעיקול המנהרה, מנופף לי שלום חפוז.
תודה לה'. אני נאנח. מתחיל לנשום לרווחה.
צעקות שמע ישראל נשמעו מכל פינות המנהרה. בכיות על סוף שהגיע בלי תכנון. על החמצה של תכלית שלא הספיקו להתפנות אליה.
ופתאום אני רוצה.
רוצה כל כך לחיות.
"אבא" אני לוחש. ולא יודע איך להמשיך. "אני רוצה לחיות"
המנהרה מזדעזעת.
"אני לא רוצה לגמור ככה" אני מתפתל במילים. "לא הספקתי מספיק. לא… ידעתי מה להספיק"
דמעות נשפכות כמו מים לידי. מאחורי. לפניי.
אני יבש. רק רוצה לחיות. לא יודע איך.
שדים ומבקרים מבטיחים בצעקות לשמור שבת. להניח תפילין. ללמוד יותר. לזרוק את הפלאפון. כל אחד ודרגתו.
ומה דרגתי?
במנהרת החיים שלי אני מתנהל כמו יהודי טוב. לא מפריע לאף שד שסביבי. מניח לכולם לקלוט שאני לא מבין את שפתם המוזרה של בני האדם.
קרב יריות נפתח למעלה.
אולי סולם הדרגות שלי שונה מכל בני האדם? אני שומר שבת. מניח תפילין. לומד שלוש סדרים בעצמי. אין לי בכלל פלאפון, שבהשקפתי מצוין ככלי מיותר וחסר משמעות.
קולות התרסקות. מוות מרחף במערה. נגמרו המילים.
ואני בלי קבלה עדיין. מה הטעם לחיי, אם כך? יהודי, כך כתוב, חייב להיות בעלייה. אין הסתפקות במעט ביהדות.
בום מחליא נשמע. רסיסים עפים מעליי, מתפוצצים.
אני עוצם עיניים. זהו.

קרן שמש חזקה מלוכסנת עליי.
אני חי?
"היי, ישי" חלוק לבן מתקרב לעברי בחיוך השמור לבני אנוש של העולם הזה. "מה שלומך?"
אני מנסה להתיישב. גבס חוסם אותי. עירוי מנטרל אותי. "איפה אני?" אני שואל מבולבל.
"שערי צדק, מחלקת טראומה" הוא מדבר בחמלה. בן אדם מוזר. אני חי בניסים והוא מרחם עליי.
"איך אתה מרגיש?" שואל הנ"ל.
אף פעם לא שתפתי מדי פעולה עם רופאים. עניתי רק את הנחוץ, השאר הותרתי לשתיקה לענות.
אני ממצמץ. מנסה לעכל את החיים ששבו למנהרה שלי.
מדליק בה אור. מוריד מסיכות. מסתכל על הרופא שמולי. עונה: "ברוך השם"
כי הוא לא שד, הוא בן אדם.