בת בית
אני עומדת בסלון בית ילדותי, הפאה מציקה לי נוראות. מיכאל עומד לידי, לבן, ואני בולעת את הלשון.
כל כך פשוט זה נשמע בימי הסמינר. בעל במקום ראשון. אצל מדריכת הכלות זה היה קסום אפילו. את שלו, בשבילו. אף אחד לא אמר לי מה עושים עכשיו. מה.
הוא כמו עוד ילד, אמרה לי אמא כשהתארסנו, מאושרת. קבלתי עליו הרבה מחמאות, סיפר לי אבא, איך הוא יודע מה צריך לעשות, איך הוא לא מתבלבל.
מענין מה אבא חושב עכשיו, האם הוא רואה בזה מחמאה.
"טוב, יש לי מחר עבודה" אני ממלמלת, איכשהו. מיכאל עדיין שותק. מלביש את הכובע.
"להתראות" אמא אומרת לי, מחייכת חצי חיוך. אבא לא אומר כלום. שקוע כבר בספר.
אלוקים. אני לא יכולה כבר.
יוצאת החוצה. נושמת אויר. מיכאל עדיין שותק.
"תגיד משהו" אני מבקשת. צריכה לראות שהוא חי.
"אין לי מה" הוא פולט. חושק שפתיים.
אנחנו שותקים כל הדרך עד הבית. יחידה פצפונת, עם ריח קסום של התחלה. ארבע קירות שלנו.
מיכאל צונח על הספה הפצפונת, אני מרתיחה מים לקפה. פורסת עוגה. הוא לא מרים את הראש.
"הי, נעים להכיר, אשתך" שמה את העוגה על שולחן, צמוד לספה, צמוד לשיש, מתווך בין סלון למטבחון.
הוא מגחך, מברך, לוגם. אני מתיישבת על כסא מולו. מחפשת מילים. רואה חומות.
"מיכאל" פתאום הכל ברור לי, בין ארבע קירות, מטבחון מיניאטורי, ומפיץ ריח שעדיין לא נגמר. "אם יש פה שני צדדים, אני בצד שלך, זה ברור, כן?" הוא מרים אלי מבט, מעדכן נתונים. נראה פתאום פגיע כל כך.
"מה אני אמור לעשות עכשיו, לאה?" הקול שלו נשבר. חומות מתנפצות מולי, מגלות מאחוריהן איש צעיר, כמעט ילד. עם דמעות בעיניים. אני גם ילדה, קטנה. רוצה לצרוח. לברוח. לא יודעת מה לומר לו. מפחדת מהמקום שלי, אישה שהיא בת.
***
אמא מתקשרת. אני מהססת. עונה בסוף. "כן, אמא?"
"את בעבודה?" היא שואלת, לא רוצה להפריע. אולי בכוונה התקשרה עכשיו.
"כן, מה חדש?" אני משחקת אותה רגיל, מתעלמת מהפילים שמהדסים בכבדות בחלל השיחה.
"רק רציתי, לגבי שבת, לא יסתדר לנו שתבואו, אנחנו נהיה השבת לבד" היא דוחפת מולי פיל שמן עם חדק גדול שחוסם לי את שדה הראיה. מטשטש את המשרד.
"אה, זה בסדר, מזמן כבר דודה רות הזמינה אותנו" אני מנסה לנפנף את החדק. לא מבינה רמזים. גם אם הם בגודל של פיל.
"יופי, מעולה, אז נדבר" היא סוגרת, ואני עוצמת עיניים לרגע אחד ארוך. ארוך מאד. זה תוצאה פשוטה. אחד פחות אחד, שווה מינוס גדול.
אחת וחמש דקות. מיכאל מתקשר. חוי מחייכת אלי מהעמדה ממול. מהרגע הראשון צחקה על השיחה הזו"צית הקבועה. אני מחזירה לה פרצוף, יוצאת מהמשרד. הולכת לפינה שלי. מסדרון, עציצים וחלון.
"מה נשמע?" הוא עליז ואני בולעת את הרוק. מתלבטת איך לומר לו.
"אמא שלי התקשרה" שותקת רגע, מחפשת מילים.
"מה היא רצתה?" הוא נדרך.
"שלא נבוא לשבת" אני אומרת פשוט. ככה. לא רצו אותנו. ילדים סוררים. העלבון מכה בי, משפיל את מקומו של מיכאל. את ההחלטות שלו.
"צפוי" מיכאל לא מופתע, לא נבהל. "מה לעשות שזה מתסכל שילד צוציק מחליט את החיים שלו לבד?" הוא מריר, ואני לא יודעת איך להכיל את זה.
"דיברתי עם המתווך" הוא עובר נושא או שבעצם זה אותו נושא. "הוא אמר שנוכל להגיע ביום שלישי הבא, לסבב דירות".
אני לא מרגישה התרגשות, לא סקרנות, רק כאב ראש חזק. אבא שלי חושב שזה שטות לקנות דירה בבאר שבע. שטות גדולה.
"מה תרוויחו מלשכור ולהשכיר?" הוא ממש כעס כשאמרנו לו את זה. אפשר לומר צעק. "וכל החיים תגורו בשכירות? בשביל זה התחייבתי כל כך הרבה על לאה?"
מיכאל נעשה לבן, לא ענה כלום. וככה הלכנו.
בלי לספר על כל התהליך. בלי לשתף בברכה שקבלנו מראש הישיבה. בלי לקבל הערכה על הרצון של מיכאל לא לקחת משכנתא בגלל בעיות ריבית. בלי להסביר שאבא של מיכאל עודד אותו מאד ובדק את כל הצדדים. בלי כלום.
ואני נשארתי ילדה קטנה, קרועה. בין אבא שנחנק מחובות שלקח, לבין בעל שרוצה ומחליט. יודעת בברור שהמקום שלי הוא לצד מיכאל. אני אישה. קודם כל. אחר כך בת. אבל איך אפשר להיות אישה, וגם לכבד הורים כשהם כועסים כל כך?
לרגע עולה בי חשק פראי לחייג לאבא. לשאול אותו למה הוא כועס עלי. על מיכאל. למה הוא לא מבין שחתן זה אומר גם כיווני חשיבה אחרים והתנהלות אחרת. למה הוא שכח כל כך מהר מי קידש אותי. איך. למה במקום לחגוג ארבעה חדשי נישואין בעוגה חגיגית, אני צריכה לעמוד ולהסביר לבעלי כל הערב שהוא בסדר, שהוא לא אפס, שהוא שאל ובירר. שאני איתו. שאני בצד שלו. להסביר לעצמי שזה מה שאישה טובה עושה. שאני לא טועה. שאני בסדר.
במקום זה אני חוזרת לעמדה. מכניסה נתונים לטבלאות אינסופיות. מנסה לחשוב איפה נהיה בשבת. בעיה טכנית בלבד. כואב לי. הראש.
***
אבא של מיכאל ממש התלהב מהדירה השלישית. הוא כמובן לקח אותנו לבאר שבע. לא שאל על ההורים שלי. לא יודעת מה מיכאל אמר לו. אם בכלל.
אני עייפה כבר מלעלות ולרדת. עדיין בטראומה מהחתולה שקפצה עלי בדירה השניה. עדיין מנסה להתאושש מהריח בדירה החמישית.
מיכאל מדבר איתו בערנות. על חלוקה, על רווח. עלויות נוספות. הכנסה חדשית. אני עוצמת עיניים, מנמנמת בדרך חזור.
אבא ואמא לא יודעים שנסענו. לא סיפרתי, פחדתי מפיצוצים נוספים. יש שלום קר כזה, ושיחות סתמיות וחלולות. לא בקרנו אצלם שוב מאז השיחה ההיא. לא היתה עדיין עוד שבת. הכבישים חשוכים ואינסופיים. אני עייפה. רוצה לישון. עצוב לי. אני רגילה לשתף את אמא בכל דבר, לא רגילה להסתיר. לא אוהבת שקשרים מסתבכים. לא אוהבת לעשות נגד. לא יכולה לעשות ישר.
החיים מסובכים, נאנחתי פעם עם חברה לפני המבחן המסכם של המסלול, אני נאנחת עכשיו שוב. מיכאל מסובב אלי את הראש. אני מחזירה לו חיוך עייף, ממאבקים.
הרחוב שקט כשאנחנו מגיעים הביתה. פותחת את הדלת, מרחרחת את האויר. מחפשת ריח שפוי. חויה מתקנת. אין. בודקת את מפיץ הריח. נגמר. זורקת אותו לפח. פותחת את המקרר. מחפשת ארוחה. אין.
בא לי להתקשר לאמא, לשאול מה הכינה. אם אפשר לקפוץ, כי אין לי כח להכין ארוחה. לצחוק איתה על החתולה, להצטמרר מהריחות ביחד. לא יכולה. לא מסוגלת. מוציאה שתי ביצים, מטגנת חביתות. מרגישה אישה זקנה בת שבעים, לא חושבת כלום.
מיכאל חוזר מערבית. מגלה חביתה שרופה. אישה בוכה.
***
מחר חותמים חוזה. מחר קונים דירה. חדשיים של כאבי ראש מאחורינו. אבא של מיכאל עזר בכל מה שצריך. אבא שלי שתק. לא שאל כלום. שלחנו את אבא של מיכאל שידבר איתו על הכסף. הוא דיבר. אבא לא אמר לו כלום על ההתנגדות שלו. רק סיכם פרטים טכניים. גם לנו הוא לא אומר כלום. אמא גם שותקת. מתנהלת כמעט כרגיל.
הטבלאות ארוכות לי היום, חוי לא נמצאת. משעמם, אין לאן לברוח. היא נכנסת פתאום לחדר. עצבנית. פותחת את המחשב ברעש.
"הבן שלי" היא נאנחת לי "לא יכולה כבר".
"מה קרה?" רגילה לשמוע על התעלולים שלו. ילד מתוק ושובב קצת יותר מדי.
"סילקו אותו ליומיים, התעלל בממלא מקום, מבינה אותם" היא מתוסכלת. נואשת. "והכי הזוי, שהוא מסביר לך איך זה קרה, ואת באמת יכולה להבין אותו" היא מתחילה פתאום לצחוק. עם דמעות. יותר קרוב לבכי.
"הוא ראה בדרך ציפור פצועה, שם בתיק, קלאסי בשבילו. המלמד הרגיל פשוט שולח אותו לשחרר את כל החתולים, הציפורים והחלזונות שהוא אוסף בחצר, הבעיה שזה היה ממלא מקום. ובאמצע השיעור היו ציוצים. כל הכיתה התחילה לצחוק, והבן שלי התבלבל. ניסה להשתיק את הציפור, להכניס לה זירעונים, היא כמובן קפצה מהתיק, והלך שם שמח" שתינו צוחקות. וצוחקות.
אני מדמיינת ממלא מקום נבוך מול ציפור. מזדהה. חושבת על ילד קטן, שתמיד הכל קופץ ומתבלבל לו, מרחמת. רואה את אמא שלו צוחקת ובוכה מולי. רואה אותה. אמא. כועסת. אוהבת. מבולבלת. מבינה. למרות הכל. ובגלל. אמא.
יש לי דמעות בעיניים. ולא רק בגלל הצחוק.
אמא. אבא. אני גם ילדה, שלהם. בסוף, הם יבינו.
אני קודם כל אישה. זה ברור. אבל אני יכולה להיות. לא צריכה לברוח. למה נמחקתי, למה ברחתי.
בדרך חזור מהעבודה, אני קונה מעמד יפה של מפתחות. עולה לבית של אבא ואמא.
הם שניהם שם, מופתעים.
"מחר אנחנו חותמים חוזה" אני מספרת. פעם ראשונה פותחת קלפים. רואה את אבא בולע את הרוק.
וזהו, לא מתנצלת, לא מסבירה, לא מפחדת. אני פשוט פה.
אישה שהיא בת.