ב"ה © כל הזכויות שמורות לחנה קרץ
דוד
פרק 1

שנת ה'תש"ו.
אם במלחמה אירופה היתה בוערת, הרי שהיא השאירה את הארץ מפוייחת.
גחלים גחלים של שנאה.
לא היה ליהודים עוד מה למצוא ביבשת הארורה.
תקופה ארוכה אספתי כסף, עד שהשגתי את הסכום לכרטיס הפלגה לאמריקה.
בחרתי בה לא בגלל השמועות המובטחות על ארץ הזהב, אלא כי ידעתי שאי פעם, לפני שקרה הכל, היה לי דוד שם.
כיוון שבארצות הברית לא היו מחנות השמדה, שיערתי שהוא חי.
–
לקח זמן למצוא את הדוד.
שאלתי הרבה עד שמישהו סיפר לי שבכפר קטן ליד ניו יורק יש בעל נגריה בשם הזה.
זה היה יום גשום, היום בו הגעתי לפורט סקסטון, הכפר הקטן.
מצאתי את הנגריה. הצגתי את עצמי.
הוא לא אמר מילה, רק פתח את הדלת והחווה בידיו פנימה.
הוא הכין לי תה, התעניין על המשפחה.
לא היה לי מה לומר לו.
היה יותר מידי.
–
פעם בשבוע הייתי נוסע לעיר הגדולה, למרכז הג'וינט.
בשביל התקווה שיש מי ששרד.
שבוע אחרי שבוע באתי.
אמא הלכה, שרוליק הלך, מאיר הלך.
שבוע אחרי שבוע באתי,
עד שידעתי על כולם.
–
הדוד היה אדם שתקן. לא דיבר מה שלא צריך.
כיוון שלא העזתי לשאול, ככה זה נשאר.
הוא לא שמר מצוות, הדוד, ולא פעם תהיתי האם אני מפריע לו.
עם הסוכות, עם המצות, עם הבשר שלא אכלתי. אם הוא לא חושב שאלו סתם הקפדות מיותרות.
תהיתי מה המנהגים שהוא זוכר מהבית.
–
ארבע שנים נשארתי אצלו.
הוא לא היה אדם לדבר איתו,
אבל הוא היה דוד.
הוא היה משפחה.

פרק 2

יום אחד הגיע לנגריה בפורט סקסטון יהודי.
הפנים שלו היו מוכרות.
דיברתי איתו. מתברר שהוא גר בלודז'. גם הוא.
הכרנו את אותם אנשים, הלכנו באותם רחובות.
אי אז, בעולם שלפני.
–
בצהרי היום הדוד קרא לי. אמר לי לשבת.
'ביום שהגעת אלי לא היה לך לאן ללכת.' הוא פתח.
'לא היה לך כסף, לא שפה, לא מקום.
לא היית מוצא את מי שחיפשת.'
לא הבנתי מה הוא אומר. עוד לא לא.
'הכנסתי אותך כי חשבתי עליך. עד היום חשבתי שזה נכון.
כשראיתי אותך הבוקר הבנתי שיש אדם עליו לא חשבתי. הדוד שלך.
גם הוא איבד משפחה. גם הוא היה רוצה לפגוש משפחה.'
שתיקה שררה.
'אתה יכול להשאר פה.
שום דבר אמיתי לא השתנה.'
הוא היה שליו. כביכול לא מת העולם.
אותו היום הלכתי משם. במהירות, בחיפזון, כמו ברחתי.
אולי באמת ברחתי.
מה היו מחשבותי אז, רגשותי?
האם הייתי עצוב? האם הוקל לי?
אינני יודע.
דבר אחד ידעתי בבירור אז – יש לי מטרה חדשה.
לפגוש את אחיה של אימי.
הדוד שלא פגשתי.
–
במשרדי הג'וינט בניו יורק זיהו על מי מדובר. היה אחד שחיפש את אותם השמות שחיפשתי אני.
יצרתי איתו קשר, וידאתי שהוא – הוא. אח של אמא.
הוא הזמין אותי לבקר בבית שלו.
בית אמריקאי טיפוסי. אפילו השמות של הילדים שלו לא היו יהודיים במיוחד.
זה או אמריקה או יהודי, כך הוא אמר. לא ברור אם מתנצל או צוחק על המצב.
דיברנו על המשפחה, על פעם. דיברנו על היום, על המלחמה שפרצה בקוריאה.
על אם שוב תבוא מלחמת עולם ותחריב גם את מה שנשאר.
לא דיברנו על העתיד.
הביקור ההוא הסתיים כביקור נימוסין.
–
באותו רחוב בו גר הדוד היתה ישיבה.
רבה של הישיבה לימד עוד באירופה, ואחר הזוועות ברח לאמריקה והקים אותה מחדש.
נכנסתי לשם. יצאתי כעבור שלוש שנים, נשוי.

פרק 3
שנת ה'תשט"ז.
בשבעה של השווער זה פתאום חזר שוב.
הוא היה צעיר כל כך, והמוות היה מיותר כל כך. בקושי הספיק לראות נכדים.
אבל הוא כן הספיק לראות נכד. ומולי עלה האיש מפורט סקסטון, זה שאינו דודי.
אפילו אישה אין לו. הוא אפילו לא רצה.
הזכרונות האלו, היו מפה. לא מ'שם'. אותם מצאתי את עצמי מספר.
–
"ולא דיברת איתו מאז?" היא שאלה, כשהשתתקתי.
"לא." הרי אין בשביל מה.
"אפילו לא תודה?"
היא רגישה, פריידא. והיא חושבת על דברים שאחרים לא.
"הוא לא צריך את התודה שלי."
"אבל אולי הוא רוצה אותה."
–
וככה יצאתי לחפש אותו שוב.
שש שנים אחרי שעזבתי, חוזר לפורט סקסטון עם הבן הבכור שלי.
העיירה לא השתנתה בהרבה. הנגריה נשארה במקום בו עמדה.
הזכרונות של היום הראשון פה היכו בי, ואיזה פחד מפתיע מילא בי כשדפקתי על הדלת ואמרתי, "באתי לומר תודה".
–
מוזר היה לגלות שהתגעגעתי לטעם של התה הזה.
שהרגשתי שם בית.
–
אבריימלה, כמו חסר חינוך, התחיל לשאול שאלות.
לך תענה לילד ששואל, 'איפה המשפחה שלך?'
והוא ענה, וסיפר. כמו אם אתהה למה שתק תמיד, הוא יענה, "לא שאלת".
מסתבר שהוא היה תלמיד בישיבה הגדולה במיר.
אבל הזכרונות מהמלחמה הגדולה שחווה בתור ילד, מעולם לא הרפו.
הוא איבד אז את שני הוריו, בתור ילד; והשאלות על אלוקים גדלו איתו.
יום אחד הוא עזב הכל ורחק לאמריקה. לשכוח שיש אלוקים.
כל זאת הוא סיפר לאבריימלה כששאל על המשפחה שלו. הוא ענה על ההורים.
והילד שלי שאל שוב. כאילו לא דרך על פצעים. שאל על אישה וילדים.
'איפה המשפחה שלך?'
הוא ניסה להתחיל לענות, הדוד,
ופתאום הוא בכה.
–
חודשיים אחר כך קיבלתי ממנו מעטפה בדואר.
הזמנה לחתונה.
בגיל יותר מארבעים, הוא החליט להתחיל מחדש.

פרק 4
שנת ה'תשפ"א.
הדפים הצהובים שתקו. כמו לא צועקים הם חיים.
הבטתי בהם. לא כתובים בהם שמות, או עדות מי הוא כותב היומן.
האבק על הכריכה סיפר לי שכבר שנים אף אדם לא חשב למצוא פה משהו.
ואני? מה מצאתי פה?
אולי זה סיפור טראגי על אנשים שאיבדו הכל.
ואולי זה סיפור מרגש על יהודי שלמרות האובדן הגדול, בחר בחיים.
הוא יכול להיות אפילו נוגע. מאוד.
אבל כל עוד לא עשיתי משהו עם התחושות האלו, זהו בסוף עוד סתם סיפור.
ומשהו במילים, בכתב היד החתוך, בפשטות הכואבת – לא נתן לי להשאיר אותם כסתם עוד הרפתקאה שעברתי בחיים. למצוא יומן שואה.
בבניין ממול גרה אישה אלמנה.
בגלל הקורונה, הבידוד והסגרים, היא לבד.
אולי זה התפקיד שלנו, להיות המשפחה שלה.