בס"ד
דקה הדממה, ואלפי כוכבים שיכסו לי שמיים ויזרקו עליי נגוהות, לא יצליחו לפצות עליה.
רק כוכב אחד בוהק ממעל, חרמש דק של אמצע חודש, הולך וכלה. והרבה עננים, נראים כבדים כל כך, עייפים מלסחוב.
"אלו לשונות רעים", אמר אבא. "רק לשונות רעים, אסתריקה. ואני בטוח שהקב"ה יסדר הכול, יקרה שלי".
כעת הוא מביט עליי, מניח לי לשתוק מול ים שטוח. חרמש משתקף בו, ועבים חסרי סערה.
לא ציפיתי לסערה שתבוא. לגלים שישטפו בלי קול. תוכניות סדורות. שקיות עמוסות. יחידה מטופטפת. שמלה בוהקת.
הכול נשטף בליל חרמש, על שפתו של ים. ואני? אנה אני?
"נחזור הביתה?" שואל אבא, אולי קץ בשתיקה שלי. במילים שעומדות מאחוריה, לא עומדות בשטף המחשבות.
אני מהנהנת, כי עדיין אין בי מילים. צועדת בחול טובעני, פוסעת על מדרכה לחה, עולה על אוטובוס הומה, מטמיעה בו שתיקה.
אבא מוציא משניות כיס, שולח יד שנייה ללולאה. מסמן לי בסנטר להעמיק פנימה, למצוא מקום.
מוצאת מקום לצד אישה כבודה. פנים רחבות, פאה קצרה, כובעון, משקפיים, תיק יד שחור וטישו.
טישו שהיא מגישה לי, ואני טרם הספקתי לבכות, רק לחלוחית מכסה לי בעיניים, מגרדת לי באף.
טרם הספקתי לעכל שאיבדתי. ולמה. למה, ריבונו של עולם.
"השפיץ של הישיבה", אמר השדכן לא מזמן, כשהניח את ההצעה, ואבא מיהר לברר שהשפיץ לא חד עד כאב, וגם שלא נשבר תחת לחץ.
הבירורים העלו הרבה, רק דברים טובים, והפגישות תקתקו אחת אחרי השנייה, בקצב מסחרר, מרגש.
צלחת נשברה אחרי פגישה רביעית, שעון זהב נענד לי על היד, בנגדית טבעת. אבל כוס לא תישבר, לא עם השפיץ, שבסופו של דבר – כן כאב. ולא היה שום לחץ ששבר אותו, אלו היו לשונות. לשונות רעים.
לוקחת את הטישו, ממלמלת תודה חלושה בשפתיים נרעדות. מילה ראשונה שהוצאתי מאז ביקש ממני אבא לצאת קצת, לנשום אוויר במרוץ הבלתי פוסק לחתונה, רק שתים עשרה ימים קדימה. השאיר אותי בלי אוויר להרבה יותר משתים עשרה ימים.
הנסיעה ארוכה, והטישו כבר קמוט כולו, וכששכנתי לספסל מוציאה תהילים מחולק, מגישה לי, אני לוקחת.
קוראת ולא קוראת. דומעת והרבה דומעת. מתפללת ולא יודעת על מה.
שהחתן שלי יתעקש? שהמשפחה שלו תחזור בה? שמישהו יבהיר להם את הסיטואציות הרכילותיות שלא ירדתי לעומקן, שמעולם לא שיחקתי בהן?
לא ישבתי לאכול במסעדה פושרת. לא הרמתי קול בשאגת צחוק ברבי עקיבא. לא הסתובבתי עם חברות שאין בינן וביני קשר.
מעולם לא, אבל איך בדיוק אני אמורה להוכיח דבר שכזה, חסודה וצנועה שכמותי?
לא אני אמרתי. אמרו זאת אחרים, בירכו על זיווג הגון, לעילא ולעילא. מחר, אולי כבר הלילה, יגידו אחרת.
אולי. בינתיים מורד ביני לבין אבא מסך שתיקה, ורק מבטו הדאוג מלווה אותי כשאנו פוסעים מן התחנה אל הבית. שלוש קומות, דלת פלדלת חומה, מעט מקולפת. דפיקה אחת, מפתח, ידית, ונכנסים פנימה, אל הדממה שהציפה אותי בים, חתמה את שפתיי עד הנה.
אל שולחן ערוך בארוחת ערב מאוחרת שרק אמא יכולה להכין, לקצוץ סלט מושקע, להקרים פסטה, לטגן חלומי וכרוביות. אמא שלי, ניצוץ רטוב בעיניים. האמנתי שיצוץ בה דומה כשתוביל אותי לחופה, לא עכשיו. לא עכשיו.
אם לא הידיעה שנפלה עליי עם כיפת השמיים, אולי יכולתי להנות מערב פרטי שכזה, כשאחיי כולם צפונים בחדריהם, אסורים מלצאת. איפה היה לי כזה בחודשיים האחרונים?
היה לחץ, לחץ מאושר. כעת יש רוגע, רוגע אבל. ולמחרת, כשאני מגששת ברגליים את דרכי בעד דלתות הכיתה, קיים השקט. שקט שכולו סערה.
"אבל איך?" שואלת נחמה ברגע שמנסה להיות פרטי, מתחת לעץ שלנו, שבעוד פחות משבועיים היה אמור להפסיק להיות. "זו לא את! איך הם לא מבינים את זה?"
"לא יודעת", לא יודעת למה באתי בכלל, למה הנהנתי כשאמרה אמא שיהיה לי טוב ללכת, להחליף את אווירת הדיכאון שירדה על הבית. באשמתי המלאה, שלא נמצאו לה עובדות סותרות.
"הצדדים לא דיברו ביניהם? לא ניסיתם להתנגד?" ממשיכה נחמה חקור, ואני מוצאת את השאלות הללו מעיקות עליי. צריכה עוד שתים עשרה ימים לשתוק ומאה נוספים להתרגל לנשום.
"ניסינו", אני אומרת, עייפה. סותמת את כל הניסיונות שפירט לי אבא, כמו את האנשים שהפעיל, עד שהובהר לו שאין מה לדבר. נגמר.
"חבל", היא מגיבה לי, לא יודעת עד כמה. "תרצי שנדבר עוד… או… לא יודעת, מה תרצי?"
נחמה היא נחמה – ישרה כמו סרגל, זורמת כמו אשד נחל. מוכנה לטפס איתי אל הגג, סביבו לא רועשת עדת דבורים עוקצנית.
רק חמש קומות, אוויר חופשי לכל רוח. רצפת בטון מלוכלכת, חומת סורגים חלודה וצחוק רם שמטלטל אותי בעת פתיחת דלת.
ארבע זוגות עיניים נתלות בי. צחוק טובע באישוניהן, מצביע עליי. אני נושפת, האוויר שרציתי – כבר נלקח.
"בואי", נחמה מניחה יד על כתפי, ראשה מחווה אל המדרגות שטיפסנו בעמל. "לא זמן טוב להיות פה".
אנחנו הולכות, משאירות ארבע בנות על גג. ארבע שרכילויות נוגסות בהן כל העת, מספרות על פקפוקים וקיצורי דרך.
אחת שכנה לי, ומי כמוני יודעת, רואה ושומעת, בחדר מדרגות ומפיר בניין. ומי כמוני משתפת, לכל מי שחושק. שופעת כמו צונאמי – מקצינה, מציפה ושוטפת.
ולא חשבתי, לא העליתי על קצה הדעת, שאותו צונאמי מילולי עלול לסחוף גם אותי.
*
את כוחה של השתיקה הזועקת ירשתי מאמא, את הנחרצות – מאבא. אבל כעת גם הוא זונח את שלו, מביט בי בעיניים תוהות ושותק.
"זו בטוח היא!" הגרון כואב לי, שורף. הדמעות, שבקושי יצאו אתמול, שוטפות עכשיו את לחיי. "היא ושאר החברות שלה!"
אבא חורק בכיסא, מתרומם, נוטל עמו את המגבעת בדרכו אל הדלת.
"לאן?" שוברת אמא שתיקה, משתעלת קלות. "אתה יורד אליהם?"
אבא לא מסובב ראש, כן מעיק על ידית. מהנהן, פותח ונעלם. אמא, לצידי, רק נושמת. בוהה בתמונת שמן, 'מזמור לתודה' ממוסגר בה.
אני כנראה בוהה איתה בזמן שמחשבות מתרוצצות בי, עובדה שרק עם טריקת הדלת, מתבהר לי שהיא נפתחה.
"דיברתי עם פרלמן", קולו של אבא, על אף שהוא מהוסה, מציף את הבית. "הוא אמר שיברר את העניין, ואם צריך – יבקש ממנה להתנצל בפני המשודכים".
"יבקש?" ממצמצת אמא, ראשה נד הנה והנה.
"להתנצל?!" רועמת אני. אם לא הייתי מבחינה, מחברת אחד לאחד – היה נהרס הכול! אולי בכלל הפכו היסודות לאבק בזמן שאנו חושבים לקומם אותם מחדש! "היא צריכה להתוודות! ולבקש ממני מחילה!"
"כנראה", נאנח אבא. "אבל את זה אין טעם להגיד, לעיתים נבון יותר לשתוק".
בינה יתרה ניתנה לנשים, וכמוני גם אמא בוחרת לדמום. לא מסבירה את אבא, את הרמז העבה שהגיש לי בדבר הרכילויות שפיזרתי לכל עבר, בהן ודאי פרלמן עדכן אותו. במקום זאת, עוקבת אחריו עד ששוב נסוג אל הדלת, אץ לערבית ולחברותא הקבועה.
כשהוא חוזר, הלילה כבר מתרפק על החלונות ואני מכורבלת בשמיכה, קוראת ספר בכדי להסיח את כל ששואג בי. על שפתיו חיוך דק ורק עפעפיו כבדים מעט, מסובבים באודם. "המחותנים התקשרו", חיוכו נבלע בין מילים הססניות. "הם רוצים להתייעץ עם הרב שלהם, מקווים שתהיה תשובה עד הבוקר".
עד הבוקר. מעולם לא חיכיתי לו כל כך, ובעיניים טרוטות ולאחר בשורה מרעישה ומרחיבת לב, שמטשטשת כל קול וזיכרון, שוב אני מוצאת את עצמי מהנהנת לאמא, מתארגנת, מכתפת תיק צד וממהרת הסמינרה בזריזותה של יעל סלעים.
היעל העליזה שאני מדלגת מדרגות במרץ נעורים, נעצרת מול דלת פתוחה בקומה ראשונה, עליה נשענת בת גילי, בכיתה מקבילה, מפצפצת למראי מסטיק נפוח.
"מרוצה?" היא מניחה יד על מותן, לועסת ומנפחת. "טוב לך עכשיו?"
אני מזיזה משקל מרגל לרגל, משתדלת להתעלם מכדור הגומי האימתני. טוב לי עכשיו, בדגש על עכשיו. בדגש על לי. ועל אף שהמנה שקיבלתי לא הייתה פחותה, גם בי נפל האשם.
"מתנצלת" לחישה מצרידה לי גרון, ולחיי לא סתם כך עולות באש. "לא חשבתי יותר מדי בכל הפעמים שדיברתי. רק -" רק מה? למה בדיוק כיוונתי? מה תועלת מצאתי ברכילות שסבבה ספסלים, צצה תחת כל עץ רענן?!
פיצוץ ורוד קוטע אותי, מחזיר אליי הווה. "רק?" היא מרימה גבה, מאיצה בי לסיים.
ואני שוב דוממת. זועקת שתיקה. וכמוני – גם היא.

כל הזכויות שמורות לת. עקבי