שבוע שלם ניסינו לארגן את המפגש הזה. ביום שני? אולי שלישי? קבוצת המיילים שלנו רחשה וגעשה בדיונים שנדמו כעולים עד לב השמים. הודעה אחת של רינת חתכה את הספקות: "בוקר טוב חברות, סופית הלילה אצל מלכי. תגיעו בזמן. אני מביאה פוקצ'ה. רינת".
חיש מהר נחתו התגובות בזו אחר זו, כמו גשם עליז . "10 זה בזמן בשבילך? אני אביא גבינת שמנת להת' תרצה " "גם אני לא יכולה להקדים מדי הלילה, 10 יהיה בסדר. אביא אייס-קפה. להתראות חברות, מחכה כבררר. חני".
יום העבודה עבר עליי בעליצות יתרה. המשימות המרגיזות שהיתי באמצע, אלו שבימים כתיקונם אני בקושי מסוגלת לסבול, היו פתאום סבירות. הכול נראה מתוק כשיודעים שבקצה היום או יותר נכון איפשהו לתוך הלילה מחכה מפגש מרענן של חברות .
אחרי צהריים סוער עם הילדודס, מגיע הלילה. מלכי ורינת, כדרכן, גולשות מהר מאוד לדיבורי עבודה. המוח של כולנו מתמלא בערפל של מושגים טכנולוגיים שמעולם לא פגשנו. שתיהן בתפקידים בכירים, שתיהן "טכנולוגיות" מאוד, מדברות במילים מפוצצות מעולם ההייטק, וכולנו מסביב שותקות. השתיקה הזו לא הייתה זרה לנו. גדלנו באותו משרד תכנות קטן וישן, בבניין שהמעלית בו תמיד חורקת והמסדרונות צרים מדי. עבדנו קשה תמורת שכר זעום, ביכינו יחד את הניצול וחוסר התנאים, וניסינו להעביר את יום העבודה הארוך בין משימות מתישות לשיחות עמוקות.
ואז החלו העזיבות. אחת אחת הן פרשו כנפיים ועפו למשרדים המרשימים בהר חוצבים, עם קירות הזכוכית והנוף הפתוח. נשארנו רק אני ושורי, באותו משרד קטן שלא ידע לפרגן דבר. מלכי סיפרה על מכונת הקפה החדשה שהמשרד שלהם הזמין, ורינת תיארה בהתלהבות את צנצנות הענק המלאות בפיצוחים יוקרתיים במשרד החדש שלה.
"שורי!" לחשתי לה כשיצאנו ממלכי לעבר התחנה, בעוד הרוח הירושלמית הקרה מצליפה בפנינו. "עזבי פיצוחים, עזבי מכונת קפה. שרק יפרגנו לנו כוסות חד-פעמיות! בואי נפסיק לשטוף לפחות את הספלים שלנו בסוף כל יום". שורי הסתכלה עליי במבט נוזף. "רוחי, לא כל הנוצץ זהב. תפסיקי לקנא כבר".
עשיתי את עצמי נעלבת. "אני? מקנאת?". "ברור", פסקה שורי. היא מכירה אותי בעל פה, אין טעם להתווכח איתה. אנחנו חולקות את אותו חדר קטן, שולחן מול שולחן, כבר שמונה שנים. "קולגות זה המשפחה הראשונה שלך", סיננתי לעצמי בשקט, "אי אפשר להסתיר מהן כלום".
"טוב לך בעבודה ואל תעבדי עליי", צחקה שורי. "טוב לי", הודיתי, "אבל לא בסתירה אני רוצה מכונת קפה במשרד ועוגיות שוות. אסור לרצות?". "כשתנהלי את המשרד, תדאגי לזה", אמרה שורי בביטול. "אני לא אנהל את המשרד", עניתי בביטחון. "את כן". "אני לא".
האוטובוס של שורי הגיע. "אולי בעצם כן?" הרהרתי לעצמי כשנשארתי לבד בתחנה. אולי אז אוכל לבוא למפגשים הללו עם טייטל קצת יותר מרשים, ולא להרגיש כמו האפרוח הכי קטן בלול.
ואז הגיע אותו יום שישי זועף בתחילת טבת. שעתיים לכניסת שבת, ואני בין מחבת הדגים לשטיפת החסות. ריח של יום שישי כבר עמד באוויר, והלחץ של ההכנות האחרונות לשבת המתקרבת הורגש היטב. ורד, המנהלת שלנו, הייתה אמורה לצאת לחופשת לידה רק אחרי פורים. התחלנו חפיפה קלה, לא משהו מחייב. פתאום הטלפון רטט ביד הלחה שלי. "רוחי, ילדתי", קולה של ורד היה חלש ורועד. "פג קטן. אנחנו בטיפול נמרץ בשיבא. תתפללו חזק". הכל נעצר לרגע. הדגים על המחבת, השולחן החצי ערוך. הלב יצא אליה, מלמלתי תהילים על התינוק הקטן שפתח את המלחמה שלו מוקדם מדי.
ביום ראשון בבוקר נכנסתי למשרד ראשונה . המקום היה חשוך וקפוא, הדלקתי חימום ואורות. הוצאתי את הספל החום שלי, הכנתי קפה דלוח והרגשתי אבודה. איך נסתדר בלי ורד? פותחת מחשב עם הקפה שלי ואז נחת המייל מיעקב, הביג-בוס: "בוקר טוב. אני מבין שלא סיימתן עם ורד חפיפה כראוי. אני בטוח שתוכלי להצליח בתפקיד למרות זאת. אעזור לך במה שצריך. צרי קשר. יעקב".
מהיום אני המנהלת פה. "אלוקים הצילני נא", מלמלתי לעצמי, אין לי שמץ של מושג מה עושים. שורי נכנסה דקות ספורות אחריי, מתנשפת מהקור, מנסה לקרוא את המפה. היא הסתכלה על הכיסא הריק של ורד ואז עליי . שברתי את השתיקה ראשונה "שורי, יהיה בסדר", הבטחתי לה, "אנחנו חברות ונשאר חברות גם עכשיו כשורד לא נמצאת ואני מחליפה אותה". הבטחתי וקיימתי.
חודש ועוד חודשיים חלפו. השתדלתי להיות חמודה, להישאר חברה, לא לקלקל את הקשרים עם הצוות. לפעמים הייתי צריכה לבקש משורי לתקן את הקוד שלה, והשתיקה בחדר הפכה פתאום לסמיכה יותר, אבל נלחמתי על הקשרים עם כולן. הרגשתי שאני רק "שומרת על הגחלת" עד שוורד תחזור. פסח עבר, אייר הגיע, השמש שטפה את המשרד באור קייצי. קניתי לי ספל קפה חדש, פרחוני ובהיר, והתחלתי להכין בו אייסים קרירים ומשמחי לבב.
בוקר סתמי אחד הגיע מייל מיעקב: "צרי קשר בעניין חשוב". הלב שלי דפק. ניסיתי להבין מה יכול לקרות – לא היה שום דבר חריג, שום תקלה רצינית, שום תסבוכת עם הלקוחות. דאגתי קלות. נכנסתי לחדר צדדי, הסטתי את הווילון לעבר הרחוב הסואן וחייגתי: "שלום, זאת רוחי".
"ורד החליטה לא לחזור", אמר יעקב בקולו הענייני, "התינוק זקוק לה לזמן ארוך יותר. אני מציע לך את התפקיד באופן קבוע. תני לי תשובה עד סוף השבוע. שלום שלום". השלום הכפול שלו כרגיל, וצליל הניתוק הותיר אותי בהלם. השארתי את היד על השפופרת, בוהה בווילון המוסט.
שורי. זה הדבר הראשון שעמד לי בראש. היא לא תהיה חברה שלך יותר! היא כן היא לא. אין ספק שלא. איזה מן שיקול זה בכלל? ברור שזה שיקול! מי צריך תפקיד אם מאבדים בשבילו חברות? מי צריך חברות אם אפשר לקבל תפקיד? די, נו, באמת! איזה שטויות. צריך חברות, מי יכול בלי? אבל מצד שני, צריך כסף. קידום זה כסף. ואני רוצה כסף. רוצה או צריכה? חייבת. שמעון כבר כמה חודשים מגלגל הלוואות ולא גומר את החודש. נזכרתי בפנים שלו אתמול בערב כשישב מול החשבונות, מנסה להבין מאיפה יבוא העשירי לחודש. הוא נחנק ובית של תורה מה יהא עליו
ואולי שמעון בכלל ישמח? הוא לא. הוא שונא שאני מכורה לעבודה, הוא תמיד אומר שהבית צריך אותי רגועה ולא עם הראש במסכים עד חצות. אבל הוא כן ישמח, כי הוא נחנק מהחובות האלו. ואם אני אגיד לא, ושורי תנהל אותי? זה יותר טוב? גם לא. או שכן? אולי ככה נשאר חברות. גם זה לא בטוח. אבל אז נזכרתי ברינת. ומלכי. במפגש הבא אני לא ארגיש לידן כמו האפרוח הכי קטן בלול. נמאס לי להנהן בנימוס כשהן מדברות על הייטק ותנאים, ולהרגיש שהנוצות שלי דהויות
ושוב מפגש באופק. "הלילה אצלי", כתבה רינת, "קניתי ספה חדשה. כיבוד מפנק עליי". הגעתי ראשונה, מרגישה הפעם עם יותר משקל ונפח "נו, איך בתפקיד החדש?" שאלה רינת בהתעניינות כנה. "הסתגלות קשוחה", נאנחתי, "לא חשבתי שיש כזה הבדל בין מילוי מקום לתפקיד קבוע". "אז גילית שיש", גחכה רינת באהבה, "איפה הקושי העיקרי?". "שורי", לחשתי, "המתח הזה שבין חברות לניהול… אני לא נושמת מזה". "תתרגלו בסוף", הרגיעה רינת, "תתייעצי עם יעקב, או אפילו עם GPT." שתיקה קלה והיא ממשיכה " את לא שואלת מה איתי? קשה לי. נמאס לי . אני מחפשת משהו אחר. לא ניהול. אני לא עומדת בלחץ הזה יותר".
הסתכלתי עליה בעיניים קמות. היא פורשת מהמרוץ בדיוק כשאני הצטרפתי אליו בהצלחה?
הסתכלתי עליה ואז עליי. בוחנת את עצמי מחדש. אני כבר לא בחורה צעירה, אני עמוק בתוך החיים, ועדיין מתנהלת לעיתים בתוכי כמו נערה שמחפשת אישור. מי אמר שאפרוחים בלול נמדדים לפי טייטל? מי אמר שאני אפרוח בכלל ? ולמה ניסיתי לצבוע את נוצותיי בצבעי תרנגול קרב, ולאיזה צורך?
בערב ההוא, כשישבנו כולנו סביב הפוקצ'ה של רינת ומרק פטריות מוקרם, הרגשתי פתאום משוחררת כפי שמעודי לא היתי. לגמרי לא בגלל התפקיד החדש והלוחץ ואפילו לא בגלל המשכורת שתגדל ואולי תרגיע קצת את שמעון.
לראשונה הרגשתי שאני לא מחפשת יותר להוכיח לאף אחת מהן דבר . הבת הפרטית של אלוקים. לא בתחרות עם איש
רק אני עם עצמי ומה שעשיתי בחיי. וזהו.