בס"ד
הפרלין האחרון

"נכון שאתה מסכים לי לאכול שוקולד?" אני נוגסת בקצה של פרלין בצורת לב.
הבאת לי אותו ליום הנישואין שחגגנו לא מזמן- יום שכבר לא נחגוג שוב.
"הכי קשה לי עכשיו זה שאסור לי לעלות אליך עד השנה," אני משתפת אותך.
אתה מרים גבה, מזכיר לי את מה שאמרת לפני כל טיסה.
"אני זוכרת, עובדה" אני בולעת את השפיץ של הפרלין. הוא לא מנחם אותי בכלל על זה שהלכת. ואני גם לא חושבת שאי פעם אתנחם.
"אבל אחרי כל טיסה ידעתי שתחזור, ועכשיו אני צריכה לחכות לתחיית המתים" אני ממלמלת לעצמי, קוראת את הברכה שכתבת לי בפעם המיליון ושתיים.
אתה לא איש של מילים כתובות, אבל על ברכה מהלב לא ויתרת. מילים אחרונות שכתבת לי, צוואה.
כתבת שם על אשת חיל מי ימצא. לא כתבת מה תעשה אישה שאיבדה את בעלה, ולא מצאה.
מתיש אותי לדבר אליך בלי לשמוע תגובה. בדממה אני מתארגנת לשינה.
"לילה טוב" אני נזכרת להגיד שנייה לפני שאני נרדמת. אתה לא מגיב. ישן שנת עולמים.
* "אמא, אנחנו רוצות לארגן תורנות של הנכדות הגדולות ללילות," מיכל, הבכורה המקסימה שלנו, לא מפסיקה לדאוג לי.
"למה?" אני מסדרת את תיק העבודה למחר. היום עוד סיימתי לאושש את הבית מהשלושים שהיה כאן אתמול- ואתה לא היית.
"כדי שלא תהיי לבד בלילות," היא מסבירה. צביקי שלה מילל ברקע.
"אני לא לבד, ברוך השם." אני מביטה בבבואתי שמשתקפת בויטרינה, קורצת אליך. "השם איתי" אני לא מסבירה למיכל את מה שרק שנינו יודעים.
"בכל זאת, אמא," היא משדלת, "רק בלילות, שהשקט לא יצרום לך באוזניים ולא תרגישי בודדה."
"מיכל מנסה קצת למלא את המקום שלך ," אני משתפת אותך מהר, מחפשת תשובה מספקת למיכל שלא תפריד בינינו.
"אני נהנית מהשקט, מינדי. ואני לא מרגישה בודדה כשאני יודעת כמה אתם דואגים לי ." וגם אתה.
* "סליחה, בנימין," אני פותחת את מגירת המסמכים שלך, מחפשת את תעודת הזהות בשביל הבנק. הבלגן במגירה חוגג וחי- חי יותר ממך, אפילו.
"אני לא מסדרת, רק מחפשת," אני לוחשת, שלא תכעס. מסמכים ובלגן הם הטריטוריה שלך.
"הנה אתה!" אני מעבירה אצבע על התמונה, משאירה טביעת די-אן-אי על הנרתיק, סוגרת.
"צריך לעדכן את תעודת הזהות שלך. הם לא יודעים שאתה כבר לא נשוי ." ואני אלמנה.
"צריך לעדכן אותך בעצמך," אני שומעת אותך אומר, אוטמת אוזניים.
* דלפק. טלפון. מקלדת.
וואו, כמה זמן שלא הייתי פה. והכל- בדיוק אותו דבר. כאילו לא קרה כלום.
"שפרהההה!" תמי מתלהבת לראות אותי, כאילו חזרתי מנופש ולא מבית האבלים. היא מוחצת אותי בחיבוק מתגעגע.
"איך הסתדרתם בלעדיי?" אני עניינית, לא בטוחה אם טוב לי שהיא מתעלמת מהסטטוס החדש שלי.
"מי אמר שהסתדרנו? לא מבינה את מי שנתן לך להבריז ככה," היא מדליקה את המסך, קורצת.
"גם כן להבריז!" אני מתקצפת, מנסה להעמיד אותה במקום "זה ימי החופשה של כל העשור האחרון."
אני מתיישבת מול המסך. הסיסמה שלי עדיין זוכרת אותי, אפילו אם אני לא זוכרת את עצמי.
אני מזיזה את העכבר, פותחת את המייל. עשרות הודעות. כולן דחופות. כולן חשובות.
הטלפון מצלצל. אני נותנת לו לצלצל עוד פעם ועוד פעם.
פעם הייתי עונה מיד. היום אני צריכה רגע לנשום.
אני לוחצת על מקלדת. האותיות רצות, אבל המחשבות שלי תקועות.
אתה מביט בי מחייך משומר המסך. תמונה אחרונה שלנו יחד, בחתונה של המוז'יניק.
נושמת עמוק ועונה: "בריאותא שלום, במה אוכל לעזור?" אני עונה מונוטונית, משפט שיכולה לדקלם אפילו מתוך שינה.
"שלום וברכה, מה שלומך?" קול קשיש רועד על הקו.
מה שלומי באמת? אני שואלת את עצמי- אותך, פיקסלים מרוחים על מסך.
"בסדר" ואין לי כח להתנחמד עכשיו.
"אני צריכה תור לרופא עיניים"
"בטח, קודם אקח כמה פרטים. שם מלא?"
"כהן, פנינה"
"תעודת זהות?"
"4542…" היא מקריאה לאט, אני מאשרת את הפרטים, המסך מהבהב ירוק.
"יש תור לעוד שבועיים, מתאים?"
"כן… כן, תודה לך." אני כמעט סוגרת את החלונית, כשהיא מוסיפה:
"ובינתיים, תור לרופא משפחה. אני מרגישה קצת חלשה."
אני מקלידה שוב, האצבעות שלי זזות, אבל הראש שלי לא כאן. מחליטה שאחרי השיחה הזו אני אצא להפסקה.
"יש תור מחר בבוקר". אני אומרת, נזכרת שלא ביטלתי לך את התור שחיכינו לו חצי שנה. מי דמיין שכבר לא תהיה כאן.
"מצוין. ותור לאחות, למדידות לחץ דם. אני לא רוצה להסתבך." אני מחפשת לקשישה כהן תור נוסף, אצבעותיי מדגדגות בקוצר רוח. רק שלא תרצה תור רביעי, אין לי כח היום ללקוחות טרחניים.
"תודה, ממש תודה, כל יום פנוי לי" הגברת מאשרת את התאריך, דממה מעבר לקו.
"אפשר לעזור לך בעוד משהו?" אני מבררת, מתכוננת לנתק.
"כן, לדבר איתי"
*
"היא הזויה, או משועממת" אני מסכמת לתמי את המקרה, קולעת את כוס הקרטון לפח. "ככה להטריח, ועוד אחר כך היא תעסיק את הרופאים והאחיות. מה שבדידות עושה לאנשים" בעיני רוחי אני רואה אותה מבקרת במרפאה פעמיים בשבוע, מחפשת מכאובים כמו ילדה שלא רוצה ללכת לגן.
"דווקא הייתי מצפה ממך להבין אותה" תמי עונה לטלפון, מביטה בי מעקלת גבה.
"למה?" אני לא מבינה
בידה הפניה היא מסתירה את הפומית: "כמו שאמרת, היא בודדה"
*

"אני לא בודדה" הערב נעים וזה זמן מצוין לצאת איתך להליכה.
"יש לי את הילדים, יש לי אותך. אני לא בודדה שעושה דברים משונים להפיג את הבדידות שלי" אני נחרצת.
אתה שותק, לא מסכים איתי.
"מותר לי- מותר לי לדבר איתך, זה לא נקרא שאני…" אני כן.
ועכשיו שנינו יודעים את זה.
אני לא רוצה להתווכח איתך כשאתה לא פה כדי לפייס אותי אחר כך. מחליטה להעביר נושא.
הוואדי נפרש תחתינו, נוף שאהבת.
תמיד היית עוצר בנקודה הזו ולוחש: מה רבו מעשיך השם
תמיד כשהייתי מפחדת מיללות התנים היית מרגיע אותי שאתה איתי.
אבל עכשיו אתה לא לוחש לי כלום, ואתה כבר לא איתי.
וכן, אני לבד. הגיע הזמן שאני אפנים את זה.
אני נפרדת ממך שוב, ועכשיו בפעם האחרונה. מתאבלת עליך ממקום אחר, מקווה לנחמה.
ורק אז, כשהתנים מייללים והבדידות שלי גם. אני פנויה להרגיש קרבת אלוקים, להשתתף בצער החורבן, לשמוע את הקינה מזדמזמת באוזניי:
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה…

*
"ישב בדד וידם כי נטל עליו" (איכה פרק ג פסוק כח)
ישב בדד – מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה.
וידום – לשון המתנה
כי נטל עליו – כי בעל הגזירות נטל עליו גזירה זו.
(רש"י)