בס"ד
מי שהחזיק אותי היה ערבי. והרובה שלו היה גדול וכואב.
צעקתי הצילו. קראתי לשוטרים בחוץ שיכנסו להציל אותי.
היו שם בחוץ רעש, צרחות ובלגן. היה גם מסוק על הגג של הבניין. והשוטרים לא עשו מה שהערבי רצה מהם.
אז הוא קירב את הרובה לרגל שלי- וירה.
צרחתי בכל הגרון שלי. כדור חזק של רובה נכנס לי לרגל במהירות ופיזר בתוכה חומר כואב.
אם הערבי לא היה מחזיק אותי- בטוח הייתי נופל על הרצפה.
השוטרים בחוץ השתתקו כששמעו את הירייה. רק הבכי שלי המשיך להרעיש.
הערבי בעט לי בגב ואמר שאני לא צריך להתלונן, כי הוא השאיר לי שתי ידיים ורגל אחת.
ואז בקול שקט הוסיף- "עדיין"
המון דמעות ירדו לי על הלחיים. הידיים הקשורות שלי נורא רצו לתפוס את הרגל ולהרגיע לה קצת את הכאב.
בקשתי מהערבי שישחרר אותי. אמרתי לו שאני לא אשם שהמשטרה רודפת אחריו, ושהבית שלי הוא לא מנהרה של החמאס.
הוא לא צחק. רק בעט לי שוב בגב וצעק: "אוסקוט!"
אני לא יודע ערבית. אבל הבנתי שהוא רוצה שאני אשתוק.
שתקתי.
השוטרים בחוץ נשארו לעמוד בלי לעשות כלום. הערבי משך אותי לחלון, והחביא את עצמו עם הגוף שלי.
הוא צעק שאם המשטרה לא מסתלקת תוך שלוש דקות הוא הורג את הילד.
הוא התכוון אליי.
הדמעות עדין בכו, אבל עכשיו הזרם שלהן התחזק.
הערבי בעט לי בגב עוד פעם ולחש לי לצעוק ולבקש עזרה.
לא היה קשה לי לעשות את זה. צרחתי בכל בכוח הצילו. צעקתי לשוטרים שהוא ירה לי ברגל וזה כאבים נוראיים, ושהוא רוצה להרוג אותי. ספרתי להם שלא נראה לי שאכפת לו לעשות את זה.
ואז, פתאום בלי לדעת למה, צעקתי להם גם בקול הכי כועס שלי- "מי שאני מת בגללו- שלא יסלח לעצמו!!!"
שקט חזק נהיה בחוץ. כל השוטרים הלכו אחורה לאט, והעיניים שלי נעצמו מרוב כאב.
הערבי נתן לי סטירה חזקה, וצעק עליי להישאר ער, כדי שהם יראו שאני חי ויקשיבו לו.
ניסיתי. זה היה קשה.
הכאב היה כל כך חזק, שרציתי רק ליפול ולהירדם. אבל הלב שלי פקד עליי להישאר עם עיניים פתוחות. הוא פחד נורא שהערבי האכזר יירה לי גם ברגל השנייה. אני אוהב לשחק כדורסל, ואי אפשר לרוץ ולבעוט בכדור בלי רגליים.
הערבי צרח עוד משהו. שמעתי רק בלגן של קולות וראיתי עיגולים צבעוניים.
ואז היה רעש מבחוץ. הדלת נפתחה בבום. ראיתי רק שחור—
ומאז אני רואה את השחור הזה. אני שוכב במיטה ענקית של בית חולים ושומע את ההורים שלי קוראים לי ומבקשים ממני להתעורר. לחזור לחיים.
כבר חודש וחצי שהם מבקשים את זה.
אני רוצה לקום. אני רוצה לפתוח את העיניים.
אני מפחד.
בעולם שבו אני נמצא אין ערבים.
בעולם שלהם יש. ולי לא חסר עכשיו כלום.
מצד שני, בעולם שלי אני לא יכול לשחק כדורסל. והם גם נורא רוצים שאני אתעורר. הם אוהבים אותי, הם מתגעגעים אליי.
אבא מתיישב לידי עכשיו. אני לא מבין איך הוא לא מתייאש. אני כבר התייאשתי
הוא מספר לי שהערבי מת. שהוא ירה לי בראש אבל במקום שלא הרג אותי. שהרופאים טוענים שאני שומע וסתם לא מתעורר.
את כל זה אני יודע. אבא אומר לי את זה כל יום. אבל עכשיו הוא אומר לי עוד משהו.
והמשהו הזה גורם ללב שלי לדפוק קצת.
הוא אומר לי שאני אכזרי. שבגללי יש הרבה מפקדים שלא סולחים לעצמם. שאני חייב להתעורר.
הלב שלי מתכווץ. אני מרגיש רע.
אני יודע שאם אני רק רוצה המכשירים יתחילו לצפצף.
אבל אני לא מרגיש דחף חזק מספיק בשביל לגרום לזה.
אבא ממשיך לדבר. הוא מספר לי שהוא הביא לכאן מפקד אחד, זה שבגללו נפצעתי. זה שאמר לשוטרים להיכנס לבית. הוא מסביר לי שעכשיו הוא ייצא- והמפקד ייכנס. מבקש ממני להרגיש חופשי ולדעת שרק שנינו נהיה בחדר.
הדלת נטרקת, ונפתחת. רגליים מתקרבות למיטה שלי. מישהו מתיישב על הכיסא של אבא. אם הייתי ער- הייתי אומר לו שזה לא המקום שלו.
שקט שורר בחדר. רק קול הנשיפות של האיש.
עשרים דקות אני לא מצליח לנשום מרוב מתח.
אחרי הזמן הזה המפקד קם, והדלת נסגרת.
אבא נכנס ומספר לי שההוא הלך, ויחזור מחר.
# # #
שוב על הכיסא לידי יושב איש זר.
לא נעימה לי ההרגשה הזו. היא מביכה, וגורמת ללב שלי להזיע. אבל אף אחד לא שואל אותי אם זה כיף לי או לא.
בעייתי שאני לא אומר להם.
חצי שעה עוברת כמו אתמול, שוב הדלת נסגרת.
למחרת היא שוב נפתחת.
שבוע שלם.
גם ביום השמיני המפקד מגיע.
הוא יושב לידי, והנשימות שלו חזקות מתמיד.
ואז הוא מתחיל לבכות.
בהתחלה זה נראה לי מוזר. מפקד משטרה בוכה?! אבל אז אני נזכר שהלב שלו כבד ושורף,. בגללי.
"ילד," הקול שלו חנוק וצרוד. זה מזכיר לי את הערבי ויש לי צמרמורת.
"אני מתחנן אליך, מהרגע שנפצעת אין לי יום ולילה. בבקשה תקום. בבקשה תפתח עיניים. תראה לי שלא רצחתי ילד. תספר לי שאתה מצליח להתאושש, שהחיים שלך לא נגדעו בגלל הפקודה המוטעת והמטופשת שלי. בבקשה…"
הלב שלי זז באי נוחות.
הוא כל כך מסכן. אני צעקתי להם שהמפקדים לא ייסלחו לעצמם. והנה זה קורה.
המפקד הזה הוא איש גדול. בטח לא נעים לו לבכות לידי. כנראה שהוא לא מסוגל להמשיך ולסבול את הכאב.
כמו שאני לא יכולתי כשהערבי ירה בי.
הלב שלי נושך שפתיים. הוא מזיע ומתלבט מה לעשות.
"תמשיך לשכב." הוא מתחנן. "החיים שלך הכי יפים ככה."
"קום," הוא אומר שוב, הפוך פתאום, ואני מתבלבל מה הוא רוצה ממני. "תן גז. קפוץ. תרחם על האנשים מסביבך. לא רק אתה חי בעולם הזה יש עוד אנשים. כל דבר שאתה מחליט- משפיע על כולם."
הלב שלי ממש מתפרע. אני מתחיל להזיע בלי שליטה. העיניים שלי ממצמצות בכאב עצום.
המכשירים משתוללים.
טעיתי.
לא רק אני יכול לגרום להם לצפצף…

סוף.