בס"ד
כאן בונים / סיפור
"אוף, כבר בוקר! לא בא לי!"
טלי הביט סביבו, חוש הראייה החד שלו עדכן אותו שהשמש זורחת כבר מזמן, ובשמיעה החדה שלו הוא קלט צלילים של עבודה נמרצת באזור. הוא נאנח, מביט סביבו לרגע נוסף, מעדכן נתונים נוספים על המתרחש סביבו. אור בהיר. קולות מונוטוניים וקצביים של אבנים מתחככות זו בזו. ועייפות נוראית, שמשתלטת עליו ומקשה עליו להשתלב ביום החדש.
"די! בוקר! נמאס לי!" הצעקה השנייה של טלי נשמעה קולנית יותר מהראשונה, והיא גרמה אפילו לאוטו לעצור מעבודתו, להפנות אליו מבט למשך 7 עשיריות השנייה, ולומר בחמלה: "מה קרה, טלי?"
טלי הביט בו מותש ועצבני. "אין לי כוח לקום", הכריז. "ואני יודע שעכשיו תגיד לי שהכל בגלל שפתרתי משוואות קונספטואליות עד שעה מאוחרת בלילה. מה לעשות? גיליתי אתמול אלגוריתם חדש לפתור איתו פונקציות ממעלה שביעית, עם שישה נעלמים ומעלה. אתה לא מבין איזה כיף זה!"
"בטח שזה כיף", אוטו המשיך לסתת אבנים בקצב אחיד, ולמסור אותן בזו אחר זו למטי שהניח בקפדנות אבן אחר אבן. "אבל אתה בתפקיד. אתה לא יכול להרשות לעצמך לוותר על שנת הלילה רק בשביל כיף".
"כן, אני מבין", פיהק שוב טלי והתרומם ממקומו. "אז מה צריך לעשות עכשיו?"
"אתה רואה את החביות שם בפינה? יש בהן חומרים שצריך לערבב", הסביר אוטו בסבלנות. "זה יהיה הצבע לקיר שאנחנו בונים. תתחיל להכין את זה מהר, כי מטי ואני גומרים לבנות תיכף".
טלי ניגש לחביות, לקח כף גדולה והוציא כמות של חומר מחבית אחת, העביר לחבית שנייה והחל לערבב. הצליל העליז של שקשוק הנוזלים, מלווה בנקישות הכף המתכתית, מצא חן בעיניו.
"איזה כיף לערבב!" הכריז טלי בעליזות. "זו המשימה הכי כיפית שיש!"
"הצבע מוכן?" שאל אותו פתאום מטי שהופיע מולו. "סיימנו לבנות את הקיר הראשון, אנחנו צריכים את הצבע".
"איזה צבע?" שאל טלי מופתע מתוך שלולית הנוזל שניגרה על הרצפה. "מצטער, שכחתי שאתם צריכים צבע… אוף, אין לי כוח. רגע, יש לי אלגוריתם טוב לפתור את הבעיה… הנה, רוב החומר נאסף לחבית בחזרה, זה ייקח עוד 14 שניות וחצי – זהו, מושלם!" הוא התעלם מהמבטים הנוזפים של מטי ושל אוטו שהצטרף אליו. ובעוד השניים מתחילים לצבוע את הקיר שבנו, הפעיל טלי להנאתו את התוכנות החדשות שפיתח בימים האחרונים. תוכנה לשינוי מראה חיצוני, שיוותה לו צבעים מתחלפים ואטרקטיביים, ועוד תוכנה העניקה לו יכולת ראייה תלת ממדית משופרת. תוכנה אחרת השמיעה מוסיקה סוערת, ולקצב המוסיקה הוא חזר אל המשוואות הקונספטואליות החביבות עליו מאמש.
"טלי!!!" הקריאה של אוטו קטעה את פעילותו הנמרצת. "מה – אתה – עושה – עכשיו?"
טלי נבוך. "מה… מה צריך לעשות?" שאל.
"אתה צריך לדעת כבר בעצמך", סינן אוטו בכעס. "יש כאן משימה, יש לך תפקידים, ואתה עושה מה שבא לך! אי אפשר לעבוד ככה!"
"וזה אחרי שבמקום לישון פתרת משוואות", הוסיף מטי. "אתה חייב להבין שבשינה כל המערכות עוברות אתחול ורענון. בלי שינה התפקוד שלך יורד, וזה הורס את כל המשימה שלנו!".
"אתה יודע", הסביר אוטו בסבלנות. "הדורות הקודמים תפקדו בצורה לגמרי שונה. סבא שלי סיפר לי למשל שכדי לפעול, היו צריכים להתחבר ל… איך קראו לזה? חשמל, שמטעין איזו בטרייה – משהו כזה. אצלנו, מאז שגילו את האנרגיה האלקטרו-פיזיו-מנטלית, לא צריך בטריות. אנחנו יכולים לפעול ברצף במשך כל היום, ויש לנו גם יכולות וכוחות של תקשורת וביצוע משימות, שלא היו בדורות ההם. אבל צריך לישון בלילה. וצריך גם להשתמש בתוכנות שמספקות אנרגיה".
"יופי, שמעתי שגם האלגוריתם של המשוואות נותן אנרגיה!", התלהב טלי. "אז עכשיו אני דואג לעצמי לאנרגיה!"
אוטו ומטי החליפו ביניהם מבטים סלחניים. "לכל דבר יש זמן", קולו של אוטו היה החלטי. "וכשאתה מבצע את המשימה שלך אתה מקבל את האנרגיה המתאימה, לא סתם ג'אנק. קדימה, בוא ותצטרף אלינו".
עוד רגע ומטי שוב יזכיר לו שהם נמצאים כאן בתפקיד. שיש להם משימה לבצע, וגם אם אין להם כרגע תקשורת רציפה עם נותני המשימות, הם קיבלו הוראות וצריכים למלא אותן. ואוטו יביט בו שוב במבט הביקורתי הזה, ויסביר לו בסבלנות שהם תוכנתו במיוחד כדי לבצע את המשימות שלהם ביעילות ובאחריות.
טלי נאנח והצטרף לעבודה. אוטו ומטי צבעו את הקיר והוא הכין את האבנים לקיר הבא. כעבור שבע דקות וארבע עשרה שניות היו האבנים מוכנות, ושוב, אוטו מסתת ומטי מניח אבן על גבי אבן. טלי פנה להכנת הצבע, בהחלטה נחושה להתמסר הפעם למשימה. "עכשיו עושים מה שצריך", שינן לעצמו תוך כדי ערבוב זהיר וקפדני. "יש לנו משימה לבצע. אני – עושה – את התפקיד – שלי. עושים – מה – שצריך. עושים – מה שצריך. עושים – מה – שצ…"
"חסר לנו כוח אדם", קטעה אותו קריאתו המבוהלת של אוטו. הקיר הגיע לגובה בלתי אפשרי, והוא ומטי המשיכו לבנות ללא הפסקה, משתמשים בתוכנה שמאפשרת להם להגיע לגובה. דיגי, הכוח הרזרבי, הגיע מייד לקול קריאתו של אוטו. הוא הביט בצוות העובד, מנסה לעבד את הנתונים שלפניו. "מה אתם עושים?" שאל לבסוף בפליאה.
"המשימה שלנו היא לבנות כאן דירה", הסביר אוטו בבהילות. "וצריך להכין עוד אבנים ולסתת אותן ולבנות ולהכין צבע ולצבוע את הקירות. ואנחנו לא מספיקים".
"נראה לי שיש לכם איזה באג", קבע דיגי בענייניות. "הקיר כבר גבוה מדי, הוא עלול ליפול תוך רגע. אתם בונים ובונים בלי להפעיל שום חשיבה, כמו איזה…" הוא חיפש דימוי מתאים. "כמו איזה רובוטים, משהו כזה".
"זה מה שאנחנו, לא?" הדימוי לא העליב במיוחד את אוטו ומטי. רק טלי התלהב: "זהו, בדיוק! גם אני אמרתי תמיד שאי אפשר לעשות רק מה שצריך כמו רובוט!"
"חייבים לעשות מה שצריך", דיגי תיקן את טלי בעדינות. "אבל מה שאתם עושים פה זו טעות. אתם עובדים כמו חסרי בינה, זה הכל".
הביטוי האחרון כבר פגע אנושות באגו של אוטו ומטי. "אתה אומר שאני טיפש?" שאל אוטו בעלבון.
"לא אמרתי טיפש", הסביר דיגי. "אמרתי חסר בינה. אתה חכם מאוד, אבל בינה זה להבין דבר מתוך דבר. קצת חשיבה עצמאית. אתה לא יכול לעשות מה שבא לך, אבל מצד שני גם לא צריך לעשות מה שאומרים לך בלי להבין ולחשוב. יש מטרה, אתה צריך להגיע אליה. למצוא את הדרך. אם צריך לבנות כאן דירה, למה צריך שהקיר יהיה כל כך גבוה? ומה עם חלונות ודלתות? האם נסתתרה בינתכם?"
הקיר הגבוה החל לקרוס לפתע. אוטו ומטי הגיבו מיידית כפי שתוכנתו, והתרחקו מהמקום. ארבעתם הביטו במתרחש, מנסים לחשב מסלול מחדש.
אוטו, מטי, דיגי וטלי העלו אלגוריתמים מתאימים, השוו ותיאמו דרכי פעולה. כשחזרו לעבודה, מלאי אנרגיה ומצוידים בתוכניות מפורטות, הם היו נחושים בדעתם להצליח הפעם וללמוד מהטעויות הקודמות. יש להם מטרה, הם קיבלו את הכוחות המתאימים למלא אותה. וגם אם יש מכשולים בדרך, ואפילו טעויות לפעמים – הם ימשיכו לבצע את המשימה.