עננים כבדים, אפורים רפרפו על השמים האדומים משקיעה בוערת, עוד רגע והשמש תיתן מצמוץ אחרון של יום, ואפלה תכבוש את ליסבון – העיר האהובה שלה, שביום אחד בהיר בגדה בה.
לרגע זה בדיוק, חיכתה תרצה, גלימת הנזירה הלבנה מכבידה על כתפיה והרדיד השחור שעל ראשה מהודק מדי לעצמות לחייה.
היא הביטה אל המבנה המתנשא מולה, גבוה ואימתני, בעל השם המאיים: "מנזר סאו דומינגוס."
תרצה ישרה את כתפיה בנחישות וצעדה באומץ אל דלת האלון הכבדה, המרושתת בפסי מתכת מרתיעים.
את בגדי הנזירה לא היה קשה במיוחד להשיג, ולמען האמת שום דבר לא היה קשה מדי עבורה ועבור הזעם שגעש בדמה מאז יצאה לפועל הגזירה האיומה והעלימה את כל הילדים מהשטח, מותירה הורים שבורים ומיוסרים שכל חטאם היה הסירוב להמיר את דתם ולחיות כנוצרים לכל דבר.
השקט ששרר אחר כך ברחובות היהודים, עמוק ומהדהד, דחק בה לקום ממקומה הבטוח ולצאת להשיב את הצחוק לאזור בכל מחיר.
תרצה נקשה על השער בדפיקות אחידות ובטוחות, קול צעדים נשמע מעבר לשער הנפתח בחריקה מצמררת.
תרצה הישירה מבט חסר מורא לנזירה המצולקת שחסמה את הפתח הצר וסקרה אותה בדקדקנות.
נאמנה לכללי המקום שתקה תרצה עד שהחריץ המצולק בפני הנזירה נבקע פתאום והיא שאלה בקול צרוד: "מי את?"
תרצה חייכה חיוך קצר. "תרזה," השיבה והתכוונה להמשיך, אך הנזירה כבר הרחיבה את פתח הדלת והורתה לה להיכנס.
תרצה שחררה נשימה רועדת במאמץ להסוות את פליאתה, זה היה קל מדי! האם הם כל כך חסרים בכוח אדם? או שמשהו בה לא בסדר ומעורר חשד?
פסיעותיה החוששות נקשו במסדרונות הארוכים, המוארים בנרות מועטים מדי והחלונות הצרים שנפערו בקירות האבן העבים, השרו אוירה כבדה ומפחידה במקום שלא עשה כל צעד ממשי על מנת לסתור את העובדות הללו.
תרצה בלעה את רוקה בדממה והעלתה לנגד עיניה את מראה הילדים הנלקחים בברוטאליות על ידי החיילים האכזריים, התעוזה שבה אליה בדיוק בזמן והיא פסעה פסיעה גדולה אחת אל תוך החדר הגדול, בעל השולחן הכבד שאכלס מאחוריו את אם המנזר, אוגוסטה.
עיניה של אוגוסטה בהירות וריקות ובאורח כלשהו השילוב הזה יוצר עוצמה שקטה ומלחיצה.
ידיה של תרצה הזיעו על אף הצינה השוררת במבנה, והיא התאמצה ממש שלא להשפיל את מבטה לשולחן, לאצבעותיה הארוכות והחלקות של אם המנזר שנחו בשלווה על המשטח הריק והמבריק.
קולה המדוד והשירי של אם המנזר קרע את הדממה המעיקה: "אז את תרזה." עיניה סקרו את תרצה שנדה בראשה, ביסודיות קפדנית.
"לוסיה תראה לך את הקבוצה שלך," היא הוסיפה, מבטה המטריד עדיין נח על פניה המוריקות של תרצה, "אחרי יום ארוך כזה, כולם צריכים ללכת לחדר האוכל ומשם למיטות, בלי דיבורים מיותרים."
תרצה שמרה בכוח על החיוך שעמד להימלט מבין שפתיה, לא יאמן באיזו מהירות התקבלה הנה, היא מלמלה חרש תודה לבורא שהעלה את קרנה בעיני אם המנזר רעת הפנים, ושאלה בקול הכי אגבי שהצליח גרונה להנפיק: "לא קל עם החדשים, אה?"
הקור המקפיא חלף שוב בעיניה של אם המנזר, "נזירה אינה שואלת אם קל או קשה, נזירה היא עבודה של שליחות."
תרצה הנהנה במרץ למשמע האמרה המוכרת, "כמובן, האם העליונה, זו הסיבה שאני כאן."
חיוך דק ומסוכן עלה על שפתיה הזעירות של אוגוסטה, המחמאה הגלומה בתואר הנכבד, שבתה את ליבה ובהינף יד הורתה לה לזוז ממקומה, החוצה.
בשתיקה סבה תרצה על עומדה ועזבה את החדר המואר לטובת חדרי המגורים האפלוליים, חיוך מרוצה התפשט על פניה, השלב הראשון הוכתר בהצלחה הרבה יותר מהר ממה שקיוותה.
^^^
צעדיה של לוסיה היו מהירים ממנה והיא נאלצה להחיש את צעדיה וכמעט לרוץ באופן בלתי מנומס בעליל.
לוסיה הפנתה את ראשה הקטן והעגלגל אחורנית מדי פעם, לוודא כי היא עדיין מאחוריה.
סמוך לגרם מדרגות חלקלק משנים, עצרה לוסיה. "את יורדת כאן, למטה." היא החוותה באצבעה קדימה, "השולחן השני מימין באחריותך, לערב זה."
ובלי לחכות לתגובה, הסתובבה ונעלמה בעיקול המסדרון הצר.
תרצה אספה את שולי שמלתה הלבנה לבל יתלכלכו בשחור וירדה בזהירות, זיהתה כי מלבד ריח טחב, חריף ובלתי נסבל, ישנו גם ניחוח נוסף של מזון בלתי ברור.
חדר האוכל, מנהרה ארוכה בעלת תקרה קעורה ומקושתת המלא עד אפס מקום בילדים מגולחים שנראו כזהים זה לזה הציף את תרצה בתחושת כישלון אדירה.
כיצד תזהה את הילדים היהודיים בינות לקטנים עגומי הפנים, שישבו בשתיקה סביב השולחנות הארוכים, והאזינו בדממה לדברי הכפירה שנשאה נזירה גבוהה וחמורת סבר מעל הקתדרה הקטנה שבמרכז?
נואשת היא נצמדה לשולחן המדובר וניסתה ללכוד את מבטם של האומללים הקטנים, אך הילדים שפחדו עד מוות מהנזירות האטומות והאכזריות לרוב, לא חוננו אותה ולו במבט קל אחד.
במבע חתום היא עמדה שם, מנסה למצוא מוצא מהסבך, היא לא יכולה לחזור כלעומת שבאה! בשום אופן לא!
מבטה שט על פני הילדים שוב ושוב, מנסה לאתר רמז למוצאם הדתי, אך לשווא, תרצה החזירה את עיניה לשולחן שלה שדממה מופתית שררה בו ולחלחה את שפתיה היבשות.
הרעיון הבליח בה פתאום, מניס את החושך שעטף אותה כמו הלפיד המשומן שעל הקיר לצידה, נבע ישירות מהשתיקה המעיקה והקודרת: שעת השינה הרי ממשמשת ובאה וכשיעלו הילדים על יצועם, ומלמולי 'שמע ישראל' ירחשו בחדר, היא תוכל ברצות הבורא למצוא אותם, בין כלל הגויים שהקיפו אותם.
כשצעדיה קלים, פסעה תרצה סביב לשולחן, מסווה את היסח הדעת שאחז בה עד כה בעשיה פשוטה בעלת רושם רציני למדי, והופתעה לגלות את הנזירה המצולקת מתקדמת לעברה ומסמנת לה באצבע גרומה, לגשת אליה, עכשיו.
ליבה של תרצה הלם בעוצמה, ורק קול נקישות כפות המרק בקעריות החרס טשטש את דפיקותיו הקולניות, התערבל בהד הרם שחזר מקירות האבן העתיקים הסוגרים את החדר, כאילו היה כלא.
"האם העליונה קוראת לך לחדרה, תרזה." קולה של הנזירה יבש ותרצה העדיפה שלא לשאול שאלות, בשתיקה היא מיהרה בעקבותיה, יודעת שאם יקרה לה משהו – אין איש שיודע כי היא פה.
^^^
חדרה המואר של אוגוסטה גרם לתרצה למצמץ לרגעים מספר.
אם המנזר הביטה בה באותו מבט מטריד בו התבוננה בה קודם וסימנה לה להיכנס. "תרזה אמרת שקוראים לך, כן?"
"אכן," השיבה בזהירות, עיניה הוצרו בחוסר הבנה, מדוע נקראה לכאן?
הנזירה חייכה ולא מתוך טוב לב ועלמה נוספת נכנסה בצעד מהיר לחדר, נעמדה לצד תרצה, עיניה הגדולות נשפו לעברה איבה בלתי מוסברת.
"מי שלח אותך הנה?" שאלה אם המנזר, "מוניקה?"
"לא." השיבה תרצה, ההבנה חלחלה למוחה באיחור רב, רב מדי, "אני מתנצלת, מאדרה," אמרה בשקט, "לא הבנתי כי המתנתן לנזירה אחרת, הנושאת גם את שמי."
מבטה השוטם של תרזה האחרת נעלם, והבנה תפסה את מקומו.
"את נערה מעניינת למדי." אמרה אוגוסטה ושילבה את ידיה בנינוחות עצלה, "חבל לי לוותר עלייך, תרזה."
תרצה חייכה חיוך נבוך, זהיר, אם מצאה חן כה רב בעיניה של אם המנזר, יש סיכוי לתוכנית המסוכנת שהגתה ולילדים המסכנים הכלואים כאן בעל כורחם.
מבטה של אם המנזר הוסט לרגע מפניה של תרצה, "את!" היא שלחה אצבע ארוכה לעבר הדמות הקפואה שלצידה, "לכי לעזור לילדים להתארגן לשינה ותתחילי להביא תועלת."
חיוכה של תרצה נמוג, אם לא תהיה בשעת השינה לא תוכל לאתר את הילדים היהודים! היא חייבת למנוע זאת!
"מאדרה," אמרה בהכנעה, "הילדים נגעו לליבי כל כך, תשוקתם לדעת וליישם את יסודות הנצרות כבשה אותי, אשמח למלא את תפקידה של מוניקה, לפחות פעם אחת."
"את חצופה לא קטנה, תרזה," הפנתה אליה אוגוסטה מבט קשה, "כבר ביומך הראשון כאן את מערערת על סמכותי."
תרצה, הידקה את ידיה לשמלת הנזירה שעליה, לבל ירעדו חלילה, ופתחה את פיה למחות על החשד, אך אם המנזר לא חיכתה להתנצלות, "לאחר שתוכיחי את עצמך," נעצה בה את עיניה שוב, "יינתן לך תפקיד משלך, ללא כל צורך לרשת את מוניקה."
היא קראה למצולקת שקיבלה אותה, "קחי אותה לחדר הכביסה, אינס תשגיח עליה שם, תסביר לה מה עליה לעשות."
גוש חסם את גרונה של תרצה כשבאה בשערי חדר הכביסה הענק, הנזירה הזקנה שהתה שם והורתה לה בקול עבש מה לעשות.
תרצה הפנתה אליה גב, מסדרת את גיבובי הבגדים שבעגלת הכביסה הרחבה לערמות מדויקות במהירות.
הדמעות טפטפו מעיניה ללא הפסקה והרטיבו את הבדים המכובסים בכתמים גדולים, ממש כמו האכזבה שחשה, היא התאמצה, השתדלה, ורצתה הכי שאפשר לעשות את רצונו ולהציל ילדים יהודיים טהורים משמד.
היא דאגה להם ולהוריהם, באמת ובתמים והייתה מוכנה אפילו להסתכן לשם כך.
ברק מסנוור פילח את מוחה הבוגדני והרטיט את ידיה, סדין אפור אחד נשר על הרצפה הגבשושית ושמט אתו את דאגתה ומסירותה האינסופית.
השמים לא נראו מבעד לפתחי האוורור הקטנים שבמכבסה, אבל תרצה לא הייתה זקוקה לפיסה מהם בכדי לדעת: הוא שם. דואג, חזק ומיטיב.
היא עשתה די, דאגה והשתדלה והתאמצה מאוד מאוד, כעת התור שלו.